איך הרמב"ם מציע להתמודד עם אסונות וצרות

צרות ואסונות לא נופלים עלינו סתם, במקרה, מציע הרמב"ם. אין דבר שקורה במקרה. לארועים יש סיבה והם דורשים מאיתנו, יחד כקולקטיב, לתקן את אותה הסיבה.

מקורות

• משנה תורה, הלכות תעניות

א׳

מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לִזְעֹק וּלְהָרִיעַ בַּחֲצוֹצְרוֹת עַל כָּל צָרָה שֶׁתָּבוֹא עַל הַצִּבּוּר. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י ט) "עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת". כְּלוֹמַר כָּל דָּבָר שֶׁיָּצֵר לָכֶם כְּגוֹן בַּצֹּרֶת וְדֶבֶר וְאַרְבֶּה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן זַעֲקוּ עֲלֵיהֶן וְהָרִיעוּ:

וְדָבָר זֶה מִדַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה הוּא. שֶׁבִּזְמַן שֶׁתָּבוֹא צָרָה וְיִזְעֲקוּ עָלֶיהָ וְיָרִיעוּ יֵדְעוּ הַכּל שֶׁבִּגְלַל מַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים הוּרַע לָהֶן כַּכָּתוּב (ירמיה ה כה) "עֲוֹנוֹתֵיכֶם הִטּוּ" וְגוֹ'. וְזֶה הוּא שֶׁיִּגְרֹם לָהֶם לְהָסִיר הַצָּרָה מֵעֲלֵיהֶם:

אֲבָל אִם לֹא יִזְעֲקוּ וְלֹא יָרִיעוּ אֶלָּא יֹאמְרוּ דָּבָר זֶה מִמִּנְהַג הָעוֹלָם אֵרַע לָנוּ וְצָרָה זוֹ נִקְרָה נִקְרֵית. הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ אַכְזָרִיּוּת וְגוֹרֶמֶת לָהֶם לְהִדַּבֵּק בְּמַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים. וְתוֹסִיף הַצָּרָה צָרוֹת אֲחֵרוֹת. הוּא שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (ויקרא כו כז) "וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי" (ויקרא כו כח) "וְהָלַכְתִּי גַּם אֲנִי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי". כְּלוֹמַר כְּשֶׁאָבִיא עֲלֵיכֶם צָרָה כְּדֵי שֶׁתָּשׁוּבוּ אִם תֹּאמְרוּ שֶׁהִיא קֶרִי אוֹסִיף לָכֶם חֲמַת אוֹתוֹ קֶרִי:

וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְהִתְעַנּוֹת עַל כָּל צָרָה שֶׁתָּבוֹא עַל הַצִּבּוּר עַד שֶׁיְּרֻחֲמוּ מִן הַשָּׁמַיִם. וּבִימֵי הַתַּעֲנִיּוֹת הָאֵלּוּ זוֹעֲקִין בִּתְפִלּוֹת וּמִתְחַנְּנִים וּמְרִיעִין בַּחֲצוֹצְרוֹת בִּלְבַד. וְאִם הָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ מְרִיעִין בַּחֲצוֹצְרוֹת וּבְשׁוֹפָר. הַשּׁוֹפָר מְקַצֵּר וְהַחֲצוֹצְרוֹת מַאֲרִיכוֹת. שֶׁמִּצְוַת הַיּוֹם בַּחֲצוֹצְרוֹת. וְאֵין תּוֹקְעִין בַּחֲצוֹצְרוֹת וְשׁוֹפָר כְּאֶחָד אֶלָּא בַּמִּקְדָּשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים צח ו) "בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה'":

ויקרא כו כד

וְהָלַכְתִּ֧י אַף־אֲנִ֛י עִמָּכֶ֖ם בְּקֶ֑רִי וְהִכֵּיתִ֤י אֶתְכֶם֙ גַּם־אָ֔נִי שֶׁ֖בַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶֽם׃

• הרבי במליובאוויטש, לקוטי שיחות, כרך לא, פורים, שיחה א, 171

משארז"ל¹⁸ 

תנחומא – שבנ"י נמשלו ל"כבשה (אחת) העומדת בין שבעים זאבים", ו"גדול הרועה (הקב"ה) שמצילה ושומרה".

והיינו שה­מצאם של ישראל בין האומות הוא ל­פעמים באופן שקיומם הוא נסי למעלה מן הטבע, בדומה ל"כבשה העומדת בין שבעים זאבים", שאין מקום בטבע ל­קיומה, אלא שבחסדו של הקב"ה ("גדול הרועה") מצילם ושומרם בהנהגה נסית שלמעלה מהטבע.

אמנם, במה דברים אמורים שבנ"י נשמרים בהשגחה מיוחדת ואין ה"שבעים זאבים" יכולים לנגוע בהם — כאשר הנהגתם היא בהתאם לזה, שסומכים על הקב"ה שיצילם וישמרם. אבל כשהם "מנגדים" לשמירה זו, על ידי שמחשיבים (בהנהגתם) את ה"זאבים" וכוחותיהם ה­טבעיים — הרי הם מפקיעים את עצמם ח"ו מהשמירה הנסית¹⁹ ומכניסים עצמם תחת הנהגת הטבע.

[ע"ד ביאור הרמב"ם²⁰ במש"נ²¹ "והס­תרתי פני מהם גו' ומצאוהו רעות רבות גו' על כי אין אלקי בקרבי מצאוני ה­רעות האלה" — בדרך מציאה, דכאשר האדם מבדיל את עצמו מהשם, "השם נבדל ממנו והוא אז מזומן לכל רע שאפשר שימצאהו", היינו שהוא מסלק ממנו השגחתו המיוחדת "להמלט מיד המקרה" — ובמילא נשאר "מופקר ל­מקרה"²².

ויש לומר, שזוהי גם כוונת הרמב"ם (בריש הלכות תעניות²³) בפירוש מש"נ²⁴ "והלכתם עמי בקרי והלכתי (גם אני²⁵)

• דברים לא יז

וְחָרָ֣ה אַפִּ֣י ב֣וֹ בַיּוֹם־הַ֠הוּא וַעֲזַבְתִּ֞ים וְהִסְתַּרְתִּ֨י פָנַ֤י מֵהֶם֙ וְהָיָ֣ה לֶֽאֱכֹ֔ל וּמְצָאֻ֛הוּ רָע֥וֹת רַבּ֖וֹת וְצָר֑וֹת וְאָמַר֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא הֲלֹ֗א עַ֣ל כִּֽי־אֵ֤ין אֱלֹהַי֙ בְּקִרְבִּ֔י מְצָא֖וּנִי הָרָע֥וֹת הָאֵֽלֶּה׃

• מורה נבוכים ג, נא

והנה התאמתה אצלי זאת האמונה גם כן מדברי ה׳תורה׳ – אמר ית׳:

״והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה״.

ומבואר הוא ש׳הסתרת הפנים׳ הזאת אנחנו סיבתה,

ואנחנו עושים זה המסך המבדיל בינינו ובינו –

והוא אמרו: ״ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה״ –

ואין ספק, כי דין היחיד כדין הציבור. הנה התבאר לך כי הסיבה בהיות איש מבני אדם מופקר למקרה ויהיה מזומן לאכל כבהמות, הוא היותו נבדל מהאלוה;

אבל מי ש׳אלהיו בקרבו׳ לא יגע בו רע כל עיקר – אמר ית׳: ״אל תירא כי אתך אני ואל תשתע כי אני אלהיך וגו׳״ ואמר: ״כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך וגו׳״ [ופרושו ׳כי תעבור במים ואני אתך – הנהרות לא ישטפוך׳]. כי כל מי שהכין עצמו עד ששפע עליו השכל ההוא תדבק בו ההשגחה וימנעו ממנו הרעות כולם – אמר ״יי לי – לא אירא מה יעשה לי אדם״ ואמר: ״הסכן נא עמו ושלם״ – יאמר פנה אליו ותשלם מכל רע.