היכן לחוות את הרבי?

בשש בבוקר כבר עמדתי עם כוס קפה ביד בפינת הרחובות קינגסטון-איסטרן פארקווי. שוקולטה, בית הקפה המקומי פתוח רצוף, 24 שעות ביממה.

"בוא תעלה!" קרא לעברי השליח מבאזל, כשראשו מגיח מג'יפ מפואר. לנוכח המבטים התנצל. "הזמנתי רכב וזה מה שהגיע". הנהג הדליק את תוכנת הניווט. תוך 40 דקות כבר היינו במקווה ליד האוהל. בדרך הוא סיפר על הקשיים בשליחות. הקהילה בבאזל מגובשת ועשירה. היא משקיעה בתכנים יהודיים. בכל חודש מגיעים אלינו מרצים מכל רחבי העולם, כשבמרכולתם תכנים יהודיים. היה צריך להסביר להם למה צריך כאן שליח חב"ד. למה הקהילה חייבת לגעת גם במעגלים רחבים יותר. להפיץ את בשורת היהדות גם החוצה. החיים בבאזל יקרים מאוד, וכך גם עלות אחזקת המשפחה. אבל בכל יום אנחנו רואים פירות לעמלנו. לאוהל אנחנו באים להודות. להודות ולקבל כוחות.

הכל תפאורה. אמר השליח מבנגקוק. כאן, באוהל באמת תפגוש את הרבי. כאן כולם באים לבקש, להתפלל. כאן זה המקום. כל השאר זה לבושים. שליח אמיתי יוצא מהשדה ועוצר כאן. בדרך חזרה לשדה הוא גם עוצר כאן.

מחוץ לבית העלמין היהודי הוקם מבנה רחב ידיים המספק למבקרים במקום את כל הדרוש. עטים עפרונות, קפה וארוחות. מאות שלוחים החלו בתפילת שחרית. חיבוקים ונשיקות השתלבו היטב עם התפילה. כולם שמחו לפגוש את כולם. לאחר שהסירו את התפילין והטליתות, התיישבו השליחים, יראה נסוכה על פניהם, לכתוב מכתבים לרבי. אחד סיפר על הקשיים שלו בשליחות. אחר נשא עמו רשימות ארוכות של בני קהילתו לבקשת ברכה על הציון. שלישי הכין ספר חדש שהוציא לאור וביקש ברכה להצלחה בהפצתו.

בציון עצמו הרצינות הרבה ניכרה בכל. דמעות זלגו פה ושם. היו שלמרות הדוחק פרצו בבכי, כאילו הם לבדם במקום. הם ובורא עולם. הם הרבי ובורא עולם. לאחר התפילה הוגשה ארוחת בוקר לכל דכפין. שליחים מאזורים עשירים ישבו בצוותא עם כאלה שקוששו בקושי רב את דמי לטיסה לניו יורק. הרב לאזאר, השליח הראשי והרב הראשי של רוסיה שהה במחיצת שלוחים צעירים וחדשים לערים בלתי מוכרות.

"במירון אצל רשב"י מתקיימות תפילות. במערת המכפלה מתקיימות תפילות, אז ברור שגם כאן בשבת ובראש חודש יתקיימו תפילות. זה המקום. כאן זה לא ארוע חברתי. כאן זה הדבר האמיתי". אמר ר' שלומי פלס, אחד מחשובי פעילי חב"ד. הוא דחה את הטיעון של שליח אחר שהתעקש שבראש חודש ובשבת אין להגיע לציון. מתוך אלפי השלוחים, אכן עשרות רבות בחרו לישון בציון בשבת. הם הרגישו קרובים לרבי ולשם כך באו. לבקש, להתפלל לקב"ה, כשהרבי הוא המתווך. קדושה אינה זזה ממקומה, וכאן מקום הקדושה הם מאמינים. (כאן כתבתי בעבר על הרציונל שבהשתטחות)

***

במוצאי שבת הרגשתי שראשי סחרחר. ניכר שהמקור של החסידות הוא ברוסיה. המשקה זורם כמים בכל פינה. צהוב ולבן. ויסקי וודקה. לסרוגין. ואני, שאיני מורגל בכך, הרגשתי שאני חייב לנוח קצת מהאינטנסיביות של ההתוועדויות, מעוצמת המפגשים ומכמות האנשים האינסופית שפוגשים כאן. הנחתי את הראש לכמה רגעים והטלפון צלצל.

"הגעת ל-770? אני לא בטוח. אתה פה כבר שלושה ימים ועדיין לא פגשת את הרבי. תתעורר ותגיע מייד". בצד השני של הקו היה ר' בועז קלי. פעיל חב"ד בולט מהקריות. כרבים אחרים הוא היה בדיעה שאת הרבי אפשר לפגוש רק ב-770.

"יש דברים שאנחנו רואים ויש דברים שאנחנו לא רואים". גם מה שאנחנו לא רואים מתקיים. הרבי עכשיו יורד להתוועדות והוא מברך את השלוחים. זה קורה עכשיו. צריך רגישות רוחנית כדי להכיר בכך. אמר חסיד אחר. 770 זה המקום, ולמטה, בבית המדרש. הקדושה כאן דבוקה לחפצים הגשמיים. לקירות. העצמות של הרבי, היותו נשיא כלל ישראל יוצאת מכאן ומכאן היא משפיעה. אם אתה לא יושב כאן בהתוועדויות במשך כל השבת, אתה לעולם לא תצליח לחוות את חווית ההתקשרות.

ר' שימי גולדשמיט, השליח בפושקר, תרגם בפני הצעירים הלומדים במקום שיחה באופן דומה. עבור חלק מהחסידים, אלה ההולכים לציון בעצם מבזבזים תפילות. הם מתפללים לאבנים. אין שם חיות ואין שם קדושה. ההתרחשות האמיתית היא כאן, בבית המדרש, המלא עד אפס מקום.

למרות ההבטחה לפגוש את הרבי בבית המדרש העמוס בעולם לא הצלחתי להתעורר. אולם השכם בבוקר כבר קיבלתי טלפון נוסף. למדת משהו היום? באת ל-770 ואתה רק מסתובב? כל הקדושה מצויה בלימוד. ההתקשרות האמיתית היא דרך הלימוד. תגיע בהקדם ונעבור יחד על מאמר. בלי הלימוד אתה לא תצליח לחוות את החוויה. זה הסדר בחסידות. קודם כל להבין בשכל ואז הרגשות מתעוררים.

בערב שבת הוזמנתי לסעודה אצל משפחת לוין. חשבתי שאיחרתי, אבל בחב"ד מסתבר שאף פעם אי אפשר לאחר. במהלך הסעודה, בכל עשר דקות לערך נכנס אורח נוסף. אורח ממקום אחר בעולם. לא בטוח שכולם הוזמנו, אבל הדלת הייתה פתוחה. לכל אחד מהאורחים נמצא מקום, צלחת ואוכל. המאפיין אולי הבולט ביותר של שכונת קראון הייטס הוא הכנסת האורחים. במהלך השבוע תושבי השכונה עובדים קשה למחייתם. המשפחות גדולות והצרכים מרובים. שולחן השבת זוכה בהידור יוצא דופן מהמוכר במקומות אחרים. מטעמים, משקאות מיוחדים – כל הברכה באה מהשבת והתושבים מאמינים כי הוצאות שבת ויום טוב אינן נחשבות וחוזרות תמיד. המארח סיפר שבכל ימות השנה יש כאן אורחים, זרם בלתי פוסק. מאיפה הכוח שאלתי. על החסד העצום הזה שמעתי מכמה מקומות. "לא מתחשק לכם קצת שקט?" "מתחשק. גם עכשיו מתחשק" ענה. נו אז מה? הרבי החדיר בנו את תחושת השליחות בהכנסת אורחים. הארוח הוא חלק ממפעל השליחות של הרבי. הארוח מאפשר להשפיע. להעביר את רוח הרבי.

מחוץ לבית המדרש נתקלתי בשני חסידים מתווכחים ביניהם האם לנסוע לאוהל או לא. לכל אחד היה ארסנל מלא טיעונים מה הרבי רצה. היכן ניתן באמת לפגוש את הרבי. הטיעונים מורכבים ומתבססים על לוגיקה, שיחות של הרבי, סיפורים וכהנה אמצעים רטוריים ולשוניים. כל אחד באמת משוכנע שהוא צודק. ולא רק שהוא צודק אלא שגורלו האישי כמו גם הגאולה העתידה תלויים בצדקתו.

הויכוחים האלה חוזרים ומתלהטים תדיר. אולם אי ההסכמות מחביאות כמיהה עזה. כמיהה לקדושה, לחיזוק האמונה, להתבוננות שונה במציאות. להסרת הקליפות. סדר היום של כינוס השלוחים רצוף סדנאות ושיחות המזכירות ימי עיון בנושאי שיווק ומכירות. אולם זהו רק הצד החיצוני של הפעילות. הצד הפנימי שכולם כמהים אליו הוא השלמת תכלית הבריאה. שינוי זווית הראייה של מיליוני יהודים ולא יהודים ברחבי העולם, כך שיגלו את הצד הפנימי של המציאות. גילוי שבעיניהם הוא תכלית הפעילות של הרבי.

לאן הויכוחים האלה לוקחים את התנועה האדירה הזאת? הפסימיסטים מאמינים שיש כאן הרבה 'קליפות' שצריך לסלק. העדר הסכמות שמונעים את בוא הגאולה וביאת המשיח. האופטימיסטים רואים בפלורליזם המחשבתי, בסגנונות השונים תהליך הכרחי לקראת אותה גאולה.

הבוקר, בעוד אני מתלבט אם לצאת לאוהל או להתפלל תפילת ראש חודש ב-770, גער בי אחד החסידים. "אדם עצמי הוא אדם שיש לו סדר יום. לא משנה מה דעתך, העיקר שתהיה לך דעה ותלך איתה עד הסוף". דבריו נשמעו משכנעים, אבל לאור המחלוקות לא בטוח כל כך שהוא צודק.