שפע שרוצים מהסיבות הלא הנכונות מתבזבז לחינם | פסיכולוגיה בפרשה, נשא

שפע לא יעניק לנו ביטחון או שקט נפשי או שמחה.
יש לו תפקיד אחר בחיינו שבגללו אנחנו צריכים שפע. מהו התפקיד הזה ואיך נרצה שפע מהסיבות הנכונות כדי שתהיה בו ברכה.

מקורות

שיחת הרבי מליובאוויטש, פרשת נשא, תשל״ג, תשל״ח, תשמ״ב.

במדבר ז׳

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת־הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת־כׇּל־כֵּלָיו וְאֶת־הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת־כׇּל־כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם׃

וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל־הַפְּקֻדִים׃

וַיָּבִיאוּ אֶת־קׇרְבָּנָם לִפְנֵי ה׳ שֵׁשׁ־עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר עֲגָלָה עַל־שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים וְשׁוֹר לְאֶחָד וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן׃

רש"י

שש עגלת צב. אֵין צָב אֶלָּא מְחֻפִּים, וְכֵן "וּבַצַּבִּים וּבַפְּרָדִים" (ישעיה ס"ו); עֲגָלוֹת מְכֻסּוֹת קְרוּיוֹת צַבִּים:

רש״י – ויקריבו אותם לפני המשכן. שֶׁלֹּא קִבֵּל מֹשֶׁה מִיָּדָם עַד שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ מִפִּי הַמָּקוֹם; אָמַר רַבִּי נָתָן מָה רָאוּ הַנְּשִׂיאִים לְהִתְנַדֵּב כָּאן בַּתְּחִלָּה, וּבִמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן לֹא הִתְנַדְּבוּ תְּחִלָּה? אֶלָּא כָּךְ אָמְרוּ הַנְּשִׂיאִים, יִתְנַדְּבוּ צִבּוּר מַה שֶּׁיִּתְנַדְּבוּ, וּמַה שֶּׁמְּחַסְּרִין, אָנוּ מַשְׁלִימִין, כֵּיוָן שֶׁרָאוּ שֶׁהִשְׁלִימוּ צִבּוּר אֶת הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר "וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם" (שמות ל"ו), אָמְרוּ מֵעַתָּה מַה לָּנוּ לַעֲשׂוֹת? הֵבִיאוּ אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְהַמִּלּוּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן, לְכָךְ הִתְנַדְּבוּ כָּאן תְּחִלָּה (ספרי):

במדבר ז ח-ט

וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־הָעֲגָלֹת וְאֶת־הַבָּקָר וַיִּתֵּן אוֹתָם אֶל־הַלְוִיִּם׃

אֵת  שְׁתֵּי הָעֲגָלוֹת וְאֵת אַרְבַּעַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן כְּפִי עֲבֹדָתָם׃

שבת צט א – בביאור הרב שטיינזלץ

אמר רב משום (בשם) ר' חייא: עגלות שנשאו את הקרשים במשכן תחתיהן וביניהן וצידיהן דינם כרשות הרבים. אמר אביי: בין עגלה לעגלה היה רווח כמלא ארך עגלה. וכמה היה ארך כל עגלה — חמש אמות. ושואלים: למה לי שתהיה העגלה ארוכה חמש אמות? בארבע ופלגא סגי [וחצי מספיק], שבין שמניח שלוש סדרות קרשים שרוחבם אמה וחצי, או ארבע סדרות על עוביין שהוא אמה, אינו זקוק ליותר מארבע אמות וחצי! ומשיבים: כי היכי [כדי] שלא לידחקו [יידחקו, יילחצו] הקרשים זה לזה וישאר רווח מסויים ביניהם.

אמר רבא: צידי עגלה כמלא רחב עגלה. כלומר, עובי הגלגל, והרווח בין הגלגל לגופה של עגלה היה כמלוא רוחב עגלה (תוספות). וכמה רחב העגלה — שתי אמות ומחצה. ושואלים: למה לי, מה צורך ברוחב זה לעגלה? באמתא ופלגא סגיא [באמה וחצי מספיק]! ומשיבים: כי היכי [כדי] שלא לידדו [ינתרו] הקרשים, שאם רוחב העגלה קטן ביותר לא יוכלו קרשים אלה לעמוד בשווי משקל.

ושואלים: אלא אות דבר דקיימא לן [שמוחזק בידינו] כי דרך רשות הרבים רוחבה שש עשרה אמה אנן דגמרינן לה [אנחנו שלומדים אותה] מן המשכן, הרי יש להקשות: של המשכן חמיסרי הואי [חמש עשרה היו], שכאשר עמדו שתי עגלות זו בצד זו, הרי רוחב העגלות עצמן והרווח שביניהן ותוספת הקרשים כל אלה אינם אלא חמש עשרה אמות ברוחב! ומשיבים: אמתא יתירא הואי דהוה קאי [יתירה היתה שם שהיה עומד] בה בן לוי, אחד מן הלויים, דכי משתלפי [שכאשר נשמטים] הקרשים הוה נקיט להו [היה אוחז אותם] ומיישרם. ולכן היה רוחב הדרך לפחות שש עשרה אמות.

רמב"ן

וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי ה' – בַּעֲבוּר הֱיוֹת הָעֲגָלוֹת לְצֹרֶךְ הַקָּרְבָּנוֹת יִקָּרְאוּ קָרְבָּן, וְכֵן ״וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן ה' אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב״ (במדבר ל״א:נ׳) – קָרְבָּן לְבֶדֶק הַבַּיִת.

וְהִנֵּה חָשְׁבוּ הַנְּשִׂיאִים שֶׁלֹּא יִתָּכֵן שֶׁיִּשְׂאוּ הַלְוִיִּם עַל כָּתֵף קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן וְהָאֲדָנִים, שֶׁהֵם כְּבֵדוֹת מְאֹד, וְהֵבִיאוּ מֵעַצְמָן עֲגָלוֹת, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ כָּל נוֹשְׂאֵי בָּתֵּי הַמְּלָכִים וְהֵיכְלֵי אָהֳלֵיהֶם לָשֵׂאת אוֹתָם בַּעֲגָלוֹת. וְיִתָּכֵן שֶׁנְּפָרֵשׁ וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי ה' שֵׁשׁ עֶגְלוֹת צָב – שֵׁשׁ עֲגָלוֹת גְּדוֹלוֹת נוֹשְׂאוֹת קָרְבְּנוֹתֵיהֶם, וּשְׁנֵים עָשָׂר בָּקָר מוֹשְׁכִים הָעֲגָלוֹת. וְהִנֵּה הֵבִיאוּ הָעֲגָלוֹת מְלֵאוֹת וְהַבָּקָר לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן, וְהַשֵּׁם צִוָּה אֶת מֹשֶׁה ״קַח מֵאִתָּם״ הַכֹּל, וְהָיוּ הָעֲגָלוֹת וְהַבָּקָר שֶׁאֵינָם לְקָרְבָּן לַעֲבֹד אֶת עֲבוֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד. וְאַחַר כָּךְ לָקְחוּ הַנְּשִׂיאִים אֶת קָרְבְּנֵיהֶם מֵעַל הָעֲגָלוֹת וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן,

ספרי זוטא ז, ג

שש עגלות צב, אין צב אלא קמורות שנ' בצבים ובפרדים (ישעיה סו כ) ר' שמעון אומר אין צב אלא צמודות שנא' והביאו בניך בחצן (ישעיה מט כב) ר' ישמעאל אומר אין צב אלא מצויירות ר' נחמיה אומר כצבעו של רקיע:

ספרי זוטא ז, ג

עגלה על שני הנשיאים ושור לאחד, מפני מה לא הביאו חציין שוורים וחציין עגלות היה משה מתירא שמא ימות שורו שלאחד מהן שמא תשבר עגלה שלאחד מהן ונמצא אותו השבט אין לו חלק במשכן מניין אתה אומר שבשרו המקום שאין אחד מן השוורים מת ולא אחת מן העגלות נשברת אמרת והיו לעבוד את עבודת אהל מועד:

מי השלוח, חלק א, ספר במדבר, נשא ט׳

ויביאו את קרבנם לפני ה' שש עגלת צב ושני עשר בקר עגלה על שני הנשאים ושור לאחד ויקריבו אותם לפני המשכן. כי באמת היה להם גודל רחמנות על הלוים הנושאים שישאו משא כבידה, ולכן לא היו יודעים מה לעשות, כי לא היה עפ"י הדבור למשה, ויראו פן נצרכו הלוים לעמל את גופם בעבודת המשא בכדי שיזדכך לבם, כי נמצא לפעמים שלא יוכל האדם להזדכך לבו עד שיעבוד את הש"י בגופו, ואולי אין הרחמנות הזה מה' רק ממה שנמצא במזג לבם ובמקום שאין הש"י חפץ נקרא רחמי רשעים אכזרי, ע"כ ראוי שיביאו שני הנשיאים עגלה כי שנים שיעשו דבר יסכים הש"י עמם, כמ"ש (משלי י"א,ט') ובדעת צדיקים יחלצו, היינו כאשר יסכימו שני תלמידי חכמים לדעת אחת. ושור לאחד כי תפסת מועט תפסת, כי לא רצה לסמוך על דעתו וכאשר ראה שחבירו הסכים לזה אז הבינו כי מה' הוא כמ"ש בירמיה [ל"ב,ח'] כאשר בא חנמאל ויאמר לו קנה לך אז אמר ואדע כי דבר ה' הוא, כמו שמבואר בפסוק ואלהי מסכה וכו' [לעיל פ' קדושים], וכאשר ראה משרע"ה השתומם מאוד, וסבר שנגלה עליהם הדבור בלא ידיעתו, עד שאמר לו הש"י קח מאתם, היינו שלא היה רק מדעת עצמם ועכ"ז קח מאתם שכיוונו לאמיתת רצוני, כי כן היה רצוני שיתנדבו שור לאחד ועגלה על שני הנשיאים.

זהר ויגש יא

תָּא חֲזֵי, כַּמָּה עֲגָלוֹת הֲווּ. שִׁית. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (במדבר ו) שֵׁשׁ עֶגְלוֹת צָב. דָּבָר אַחֵר, שִׁיתִּין הֲווּ, וְכֹלָּא רָזָא חָדָא. בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף, וּלְבַסּוֹף אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה. אֶלָּא, כֻּלְּהוּ דְּשַׁדַּר יוֹסֵף, הֲווּ בְּחוּשְׁבָּנָא כְּדְקָא חָזֵי. וְאִינוּן דְּשַׁדַּר פַּרְעֹה יַתִּיר מִנַּיְיהוּ, לָא הֲווּ בְּרָזָא דָא, וְלָא הֲווּ בְּחוּשְׁבָּנָא.

במדבר רבה יב

וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר ז, ב), לָמָּה נִזְדָּרְזוּ הַנְּשִׂיאִים לָבוֹא וּלְהַקְרִיב תְּחִלָּה, וּבִמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן נִתְעַצְּלוּ וְלֹא הֵבִיאוּ אֶלָּא אַבְנֵי שׁוֹהַם וְאַבְנֵי מִלּוּאִים בָּאַחֲרוֹנָה. לְפִי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָמַר משֶׁה, כֹּל נְדִיב לֵב יָבִיאוּ תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, וְלֹא אָמַר לַנְּשִׂיאִים, הָיָה רַע בְּעֵינֵיהֶם עַל שֶׁלֹא אָמַר לָהֶם לְהָבִיא, אָמְרוּ יָבִיאוּ הָעָם מַה שֶּׁיָּבִיאוּ וּמַה שֶּׁיְּחַסְּרוּ נְמַלֵּא אֲנַחְנוּ. שָׂמְחוּ כָּל יִשְׂרָאֵל בִּמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן וְהֵבִיאוּ בְּשִׂמְחָה כָּל נְדָבָה וּבִזְרִיזוּת, רְאֵה מַה כְּתִיב (שמות לה, כב): וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים, שֶׁהָיוּ דוֹחֲקוֹת זֶה עַל זֶה וּבָאִים אֲנָשִׁים וְנָשִׁים בְּעִרְבּוּבְיָא, וְלִשְׁנֵי בְּקָרִים הֵבִיאוּ כָּל הַנְּדָבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לו, ג): וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, וּכְתִיב (שמות לו, ז): וְהַמְלָאכָה הָיְתָה דַיָּם וגו', לְאַחַר שְׁנֵי הַיָּמִים בִּקְּשׁוּ הַנְּשִׂיאִים לְהָבִיא נִדְבָתָם וְלֹא יָכֹלוּ שֶׁכְּבָר צִוָּה משֶׁה (שמות לו, ו): וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה וגו', וְהָיוּ הַנְּשִׂיאִים מְצֵרִים עַל שֶׁלֹא זָכוּ בְּנִדְבַת הַמִּשְׁכָּן, אָמְרוּ הוֹאִיל וְלֹא זָכִינוּ בְּנִדְבַת הַמִּשְׁכָּן נִתֵּן בְּבִגְדֵי כֹּהֵן גָּדוֹל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות לה, כז): וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וגו', אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּנַי שֶׁנִּזְדָּרְזוּ, יִכָּתֵב שֶׁהֵבִיאוּ וְהוֹתֵר, וְהַנְּשִׂיאִים שֶׁנִּתְעַצְּלוּ, חִסַּר אוֹת אַחַת מִשְּׁמָם, שֶׁכֵּן כְּתִיב וְהַנְּשִׂאִם חָסֵר יו"ד. כֵּיוָן שֶׁנִּגְמַר הַמִּשְׁכָּן הִקְדִּימוּ וְהֵבִיאוּ קָרְבָּן בִּזְרִיזוּת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל וגו', אָמְרוּ הֲרֵי הַשָּׁעָה שֶׁנַּקְרִיב קָרְבָּנוֹת בְּשִׂמְחָה, שֶׁשָּׁרְתָה שְׁכִינָה בְּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ, כֵּיוָן שֶׁנַּעֲשָׂה הַמִּשְׁכָּן וְלֹא הָיָה חָסֵר כְּלוּם, אָמְרוּ מַה יֵּשׁ לָנוּ לְהָבִיא, הָלְכוּ וְהֵבִיאוּ עֲגָלוֹת שֶׁיִּהְיוּ נוֹשְׂאִים עֲלֵיהֶם אֶת הַמִּשְׁכָּן. וּמִי נָתַן לָהֶם הָעֵצָה הַזֹּאת, שִׁבְטוֹ שֶׁל יִשָֹּׂשכָר, שֶׁכָּךְ אָמְרוּ לָהֶם מִשְׁכָּן שֶׁעֲשִׂיתֶם פּוֹרֵחַ הוּא בָּאֲוִיר, אֶלָּא הִתְנַדְּבוּ עֲגָלוֹת שֶׁתִּהְיוּ נוֹשְׂאִים אוֹתוֹ בָּהֶם, לְכָךְ כְּתִיב: וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּתְנַחֲמוּ עַל מַה שֶּׁעָשׂוּ בַּתְּחִלָּה.