איך לחזק את האמונה ולהמשיך יותר שפע | פרשת בהר-בחוקותי

מהו הקשר בין חיזוק האמונה והביטחון לבין שפע גשמי? איך הקשר הזה עובד ואיך נוכל לחזק אמונה וביטחון?

מקורות

ויקרא כה

וַעֲשִׂיתֶם אֶת־חֻקֹּתַי וְאֶת־מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל־הָאָרֶץ לָבֶטַח׃ 

וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ׃ 

וְכִי תֹאמְרוּ מַה־נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת־תְּבוּאָתֵנוּ׃ 

וְצִוִּיתִי אֶת־בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת־הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים׃ 

וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן־הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד  הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד־בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן׃

נועם אלימלך, ספר ויקרא, בהר ב׳:א׳

וכי תאמרו מה נאכל בשנה כו' וצויתי את ברכתי לכם כו'. בשם אחי החסיד המפורסם, ויש לדקדק היות שהתורה יצאתה בכאן מדרכה, שדרך הקרא לכתוב איזה ייתור לשון בפסוק אפילו אות אחת, ועי"ז מתורץ כמה קושיות, אבל הקושיא לא נכתב בעצמה בתורה, וכאן נכתב הקושיא בתורה

מדרש לקח טוב, ויקרא כ״ה:כ׳

פס'. וכי תאמרו מה נאכל.   עתידים אתם לומר מה נאכל אם אין אנו זורעין מה אנו אוספין שנאמר הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו:

מלבי״ם – 

וכי תאמרו: כבר בארתי (ויקרא סימן יב) שיש הבדל בין מלת "כי" ובין מלת "אם". שמלת "אם" מורה הספק ומלת "כי" מורה הודאי. ולכן ממה שלא אמר "אם תאמרו" הוכיחו שבודאי יאמרו כן כי ידע את יצרם כי עתידים לומר כן. 

תהילים לז ג

בְּטַח בה׳ וַעֲשֵׂה־טוֹב שְׁכׇן־אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה׃

רש"י

בְּטַח בַּה׳. וְאַל תֹּאמַר: אִם לֹא אֶגְזֹל וְאֶגְנֹב, אוֹ אֶתֵּן לֶעָנִי צְדָקָה, בַּמֶּה אֶתְפַּרְנֵס? 

וַעֲשֵׂה טוֹב. וְאָז תִּשְׁכֹּן אֶרֶץ לְאֹרֶךְ יָמִים: 

וּרְעֵה אֱמוּנָה. תֹּאכַל וְתִתְפַּרְנֵס מִשְּׂכַר הָאֱמוּנָה שֶׁהֶאֱמַנְתָּ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִסְמֹךְ עָלָיו וְלַעֲשׂוֹת טוֹב:

אדמו״ר הזקן, הקצרים, בהר

פירוש שהאמונה צריך לפרנס אותה

על ידי המשכת הדעת שירגיש אמיתת האלוקות, איך שאין עוד מלבדו,

כמו שכתוב מבשרי אחזה אלוקה ממש כמו מבשרי

שמרגיש חיות נפשו אף על פי שלא ראה מעולם ולא בבחינת אמונה לבדה

והיינו על ידי בטח בה׳ מלשון טוח בטיט כלומר שידבק עצמו לבורא יתברך

(איך) ידבק במידותיו, שיהפוך מידותיו להיות כולם לה׳ לבדו

אפס בלעדו ובזה ימשיך ממדותיו בבחינת מלכות הנקרא אמונה

על ידי עניין השבת, שמי שטרח בערב שבת וכו׳

משאין כן בשבת עצמו אין שום עבודה בעולם ואדרבא בורר אסור בשבת

אלא שהוא בבחינת התעלות שכבר עבד בימות החול

נועם אלימלך, ספר ויקרא, בהר ב׳:א׳ – רבי אלימלך מליזנסק.

וכי תאמרו מה נאכל בשנה כו' וצויתי את ברכתי לכם כו'. בשם אחי החסיד המפורסם, ויש לדקדק היות שהתורה יצאתה בכאן מדרכה, שדרך הקרא לכתוב איזה ייתור לשון בפסוק אפילו אות אחת, ועי"ז מתורץ כמה קושיות, אבל הקושיא לא נכתב בעצמה בתורה, וכאן נכתב הקושיא בתורה, וטוב היה שלא לומר כ"א וצויתי את ברכתי וממילא לא יקשה שום אדם לומר מה נאכל. 

ונראה שהשי"ת ב"ה כשברא את העולם השפיע מטובו צינורות מושכים שפע לצרכי ב"א, ודרך השפע שלא להפסיק כלל אלא כשהאדם נופל ממדרגתו ואין לו בטחון בבורא ב"ה המשגיח אמיתי הזן ומפרנס בריות בלי הפסק כלל, אז עושה האדם ההוא במחשבתו ההיא אשר לא מטוהר פגם חלילה בעולמות עליונים, ומתישין כח פמליא של מעלה ר"ל, 

ואז נפסק השפע חלילה, 

וצריך השי"ת ב"ה לצוות מחדש השפע שתלך כמו מתחילת הבריאה, וזה הוא "וכי תאמרו" כו', שהתורה מלמדת לאדם דרכי השם שיהיה שלם בבטחונו על אלהיו, ולא יאמר כלל מה יאכל, כי כאשר חלילה יפול מן הבטחון לחשוב מה יאכל, הוא עושה פגם חלילה בהשפע, ואטרחו כלפי שמיא לצוות מחדש, 

"וכי תאמרו" פי' כאשר תאמרו כך ואז תטריחו אותי "וצויתי" כו', אלא לא תתנהגו כך, ותבטחו בה' בכל לבבכם, ואז תלך השפע בלי הפסק כלל, תמיד לא יחסר כל בה.

שם משמואל, בהר ג׳:י״ד

וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית וגו' וצויתי את ברכתי לכם וגו', ופירש הה"ק ר' זושא זצללה"ה דאם לא תאמרו תהי' הברכה מאלי' אך כשתאמרו לא תהי' הברכה מאלי' ואצרך לצוות את הברכה, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הוסיף בה דברים, דכל דבר שבא מעולם העליון כשבא לעוה"ז נתרבה כמ"ש מהר"ל בההגדה במאמר כמה לקו במצרים וכו', 

והנה כשישראל עושין בתמימות וכתיב תמים תהי' עם ה' אלקיך שפירש"י שלא תחקור אחר עתידות וכו' אז תהי' עמו ולחלקו, וע"כ השפעה שהיא באה ממקום גבוה כ"כ ממילא נתרבה, 

אך כשתאמרו ולא תהי' בתמימות אז יצטרך לצוות, עכת"ד, ולי יש לומר ג"כ בלשון אחר דהנה בש"ס שלהי קידושין ראיתם חי' ועוף שיש להם אומנות והן מתפרנסין שלא בצער, והלוא לא נבראו אלא לשמשני ואני נבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער אלא שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי,

 ומלשון קפחתי את פרנסתי משמע שניתן לי פרנסתי אלא שנגזלה ממני, שבשביל שהרעותי את מעשי ניתן רשות להחיצונים שיגזלו את השפע, 

ובזה הבנתי מה ששמעתי בשם הרה"ק ר' בונם מפרשיסחא זצללה"ה שכל עני יצטרך ליתן דין וחשבון מדוע הוא עני כך שמעתי והדברים סתומים, כי כבר קיבל ענשו במה שהוא עני ולמה יהי' עוד עליו דין, אך להנ"ל יובן שיהי' עליו דין מדוע השפע נמסרה להחיצונים בסיבתו, וזה חטא נוסף על חטאו שבגלגלו נעשה עני:

ליקוטי עצות, בטחון ה׳

וּלְבָאֵר הַדָּבָר קְצָת, כִּי עִקַּר מַעֲלַת הַבִּטָּחוֹן הוּא לִבְטֹחַ בַּה' וְלַעֲשׂוֹת טוֹב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "בְּטַח בַּה' וַעֲשֵׂה טוֹב", דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא יִתְבַּלְבֵּל מִתּוֹרָתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ מֵחֲמַת דַּאֲגַת וְטִרְדַּת הַפַּרְנָסָה, רַק יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וַעֲבוֹדָה וְיִבְטַח בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁיְּפַרְנְסוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו. 

וְאִם אֵינוֹ אוֹחֵז בְּבִטָּחוֹן כָּזֶה, שֶׁיְּסַלֵּק אֶת עַצְמוֹ מֵעִסְקֵי הָעוֹלָם הַזֶּה לְגַמְרֵי, וְרוֹצֶה לַעֲסֹק בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ בְּמַשָּׂא וּמַתָּן אוֹ מְלָאכָה, 

עַל כָּל פָּנִים יִקְבַּע עִתִּים לַתּוֹרָה וְיִתְפַּלֵּל בִּזְמַנּוֹ וְכוּ', 

וְלֹא יִדְאַג וְלֹא יִתְבַּלְבֵּל מֵחֲמַת דַּאֲגַת הַפַּרְנָסָה, רַק יִבְטַח בַּה'. 

גַּם לְעִנְיַן צְדָקָה וּגְמִילוּת חֲסָדִים וּלְהוֹצִיא מָמוֹן עַל עִסְקֵי מִצְווֹת יִהְיֶה לוֹ בִּטָּחוֹן בַּה', שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יְמַלֵּא מַחְסוֹרוֹ וּבִגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרְכוֹ ה'.

 וַאֲפִלּוּ אִם יוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ שֶׁאֵין מַעֲשָׂיו עוֹלִים יָפֶה כָּרָאוּי, אַל יִפֹּל מֵהַבִּטָּחוֹן מֵחֲמַת זֶה, לוֹמַר מִי אָנֹכִי לִבְטֹחַ וּלִישָּׁעֵן בָּה' מֵאַחַר שֶׁהֲרֵעוֹתִי אֶת מַעֲשַׂי כָּל כָּךְ. רַק יִבְטַח בְּחַסְדֵּי ה' אֲשֶׁר לֹא תָמְנוּ, וּבְרַחֲמָיו שֶׁאֵינָם כָּלִים, שֶׁיְּרַחֵם עָלָיו גַּם כֵּן וְיָזוּן וִיפַרְנֵס אוֹתוֹ, כִּי טוֹב ה' לַכֹּל. 

וְאַל יַטְרִיד עַצְמוֹ בְּדְּאָגוֹת וְטִרְדַּת הַפַּרְנָסָה מֵחֲמַת קַטְנוּתוֹ בְּעֵינֵי עַצְמוֹ, 

רַק יִתְחַזֵּק בְּבִטָּחוֹן אֵיךְ שֶׁהוּא, מֵאַחַר שֶׁכַּוָּנָתוֹ לַשָּׁמַיִם. זֶה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה הוּא בִּטָּחוֹן דִּקְדֻשָּׁה. אֲבָל לַעֲשׂוֹת אֵיזֶה עַוְלָה חַ"ו, מִכָּל שֶׁכֵּן אֵיזֶה גְּזֵלָה וְרַמָּאוּת, אוֹ לַעֲסֹק בְּזִיּוּפִים וּשְׁקָרִים וְלִסְחֹר בִּסְחוֹרוֹת מִחוּץ לַמְּדִינָה שֶׁאָסְרָה הַמַּלְכוּת, וְלִבְטֹחַ בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁיַּצִּילוֹ וְיַעֲזֹר לוֹ לִגְמֹר הָעֵסֶק וְלֹא יִתְוַדַּע הַדָּבָר, זֶהוּ בִּטָּחוֹן דְּסִטְרָא אַחֲרָא, בְּחִינַת מִבְטַח בּוֹגֵד, בְּחִינַת: "וַתִּבְטְחוּ בְּעֹשֶׁק וְנָלוֹז" (ישעיהו ל׳:י״ב). 

וּבִטָּחוֹן כָּזֶה הוּא כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר שֶׁאֵין בּוֹ תִּקְוָה. וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁעוֹסֵק בְּמַשָּׂא וּמַתָּן בִּגְדוֹלוֹת מִמֶּנּוּ הַרְבֵּה, וּמַרְבֶּה לִלְווֹת מִכַּמָּה אֲנָשִׁים, וּבוֹטֵחַ שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יַעְזְרוֹ לִגְמֹר הַמַּשָּׂא וּמַתָּן, גַּם זֶה הוּא בְּחִינַת בִּטָּחוֹן דְּסִטְרָא אַחְרָא. אַדְּרַבָּא, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ בִּטָּחוֹן חָזָק שֶׁאֲפִלּוּ אִם לֹא יִנְהֹג מַשָּׂא וּמַתָּן גָּדוֹל, 

אַף עַל פִּי כֵן יְפַרְנְסוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כָּרָאוּי. וְהַמַּשְׂכִּיל יָבִין דְּבָרִים הַרְבֵּה מִתּוֹךְ דְּבָרֵינוּ, אֵיךְ לִבְרֹחַ מִבִּטָּחוֹן דְּסִטְרָא אַחֲרָא שֶׁהוּא כְּנֶגֶד הַתּוֹרָה, וּלְהִתְחַזֵּק בְּבִטָּחוֹן דִּקְדֻשָּׁה אַף אִם הוּא כְּמוֹ שֶׁהוּא וְכַנַּ"ל: (שם)