עשרת השלבים לשינוי אמיתי בחיים | פסיכולוגיה בפרשה, בא
לפעמים אנחנו מפחדים לעשות שינוי. לפעמים אנחנו לא מאמינים בעצמנו ולא מאמינים בשינוי עצמו. מה יעזור לנו לעשות שינוי ולהטמיע אותו בחיינו.
מקורות
שמות יב
דַּבְּרוּ אֶל־כׇּל־עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית־אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת׃
וְאִם־יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל־בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אׇכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל־הַשֶּׂה׃
שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן־שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן־הַכְּבָשִׂים וּמִן־הָעִזִּים תִּקָּחוּ׃
וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת־יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם׃
וְלָקְחוּ מִן־הַדָּם וְנָתְנוּ עַל־שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל־הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר־יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם׃
וְאָכְלוּ אֶת־הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי־אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל־מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ׃
אַל־תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם־צְלִי־אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל־כְּרָעָיו וְעַל־קִרְבּוֹ׃
וְלֹא־תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד־בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד־בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ׃
וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מׇתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לה׳.
וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ־מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כׇל־בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד־בְּהֵמָה וּבְכׇל־אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה׳
- מה הקורבן שנדרש – קורבן מעולם התהו. כלומר מחלום גבוה שהיה לכם
הסכמה לוותר על ה"אלוהים" הישן: כמו בקרבן פסח, שינוי דורש להקריב משהו שהיה עד עכשיו בעל ערך או הגנה עבורנו (הרגלים ישנים, תפיסת עולם מסוימת). אי אפשר לאחוז בישן ובו-זמנית לצמוח לחדש.
ש"פ ויקהל-פקודי, כ"ה אדר, פרשת החודש, מבה"ח ניסן, ה'תשכ"ט
שגם הבהמה יש לה שורש ומקור למעלה, ועי"ז שמקריבים את הבהמה ע"ג המזבח הי' עולה נפשה לשרשה ומקורה. וכיון ששורש הבהמה הוא מבחי' התהו שקדם לתיקון שהוא שורש האדם, לכן ע"י הקרבנות שנעשית העלי' לבחי' התהו שקדם לתיקון, נמשכת משם השפעה למלאות כל הפגמים לתקן נפש החוטא כו'.
לוותר על עולם התהו. על כל החלומות שהם לא באמת שלכם. אלא של הסביבה.
ניהול זמן הוא ניהול הרצונות שלי. מה אני באמת רוצה.
- שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן־שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן־הַכְּבָשִׂים וּמִן־הָעִזִּים תִּקָּחוּ׃
שני דברים צריכים הקרבה וגילוי. המקום שבו אתה עז ומורד – צריך להיות מוכן לוותר על המרד, להפנות אותו לשינוי.
כבשים – המקום שבו את רגוע ונינוח, שבו אתה שבע רצון, צריך להיות רעב.
רש״י
תמים. בְּלֹא מוּם:
בן שנה. כָּל שְׁנָתוֹ קָרוּי בֶּן שָׁנָה, כְּלוֹמַר שֶׁנּוֹלַד בְּשָׁנָה זוֹ:
מן הכבשים ומן העזים. אוֹ מִזֶּה אוֹ מִזֶּה, שֶׁאַף עֵז קָרוּי שֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר "וְשֵׂה עִזִּים" (דברים י"ד):
אור החיים
וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ. טַעַם שֶׁהֻצְרַךְ לוֹמַר תִּקָּחוּ, לוֹמַר אֲפִלּוּ יֵשׁ כְּבָשִׂים יָכוֹל לִקַּח מִן הָעִזִּים, לָזֶה סָמַךְ לְקִיחָה לָעִזִּים.
- צימאון אש
אחת השאלות המסקרנות הנוגעות לקורבן הפסח היא מדוע היו חייבים להכין אותו דווקא על האש. אנחנו רגילים שהתורה מגדירה בפרוט רב מה לאכול, אולם זה קצת מוזר שהיא נדרשת להגדיר כיצד לאכול. מה כל כך אכפת לקב"ה אם נאכל את הבשר שלנו אפוי, צלוי או מבושל? מה מיוחד בצלי אש שהוא הועדף ערב יציאת מצרים על פני בישול בקדרה, אפייה בתנור או כל דרך אחרת של הכנת הבשר?[2].
ספר החינוך מלמד כי בעבר נהגו המלכים לאכול בשר צלוי על האש. מדוע? במנגל רציני אוכלים בעיקר בשר. אם יש כבר תוספות, הן לא העיקר. הבשר הוא האירוע. לעומת זאת בתבשיל מוסיפים מצרכים צדדיים, אורז, תפו"א. לכן, לפחות אז, לאכול בשר על האש נחשב הרבה יותר אקסלוסיבי ומתאים לעשירים או בני מלכים.
ואם זו הדרך ההולמת בני מלכים, אזי בני ישראל, בניו של מלכו של עולם, ביום גאולתם צריכים לאכול טוב. אם לא בערב יציאת מצרים מתי יתענגו על נתחי בשר ראויים?
יתר על כן, מוסיף בעל ספר החינוך, הכנת צלי אש מהירה יותר מאשר כל דרך הכנה אחרת. בשל אלמנט החיפזון שהיה כרוך ביציאה ממצרים, נדרשו בני ישראל להכין את קורבן הפסח בדרך זו
וְאָכְלוּ אֶת־הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי־אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל־מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ׃
אַל־תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם־צְלִי־אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל־כְּרָעָיו וְעַל־קִרְבּוֹ׃
אל תאכלו ממנו נא. שֶׁאֵינוֹ צָלוּי כָּל צָרְכּוֹ קוֹרְאוֹ נָא בְלָשׁוֹן עֲרָבִי:
ובשל מבשל. כָּל זֶה בְּאַזְהָרַת אל תאכלו:
במים. מִנַּיִן לִשְׁאָר מַשְׁקִין? תַּ"לֹ וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל, מִכָּל מָקוֹם (פסחים מ"א):
כי אם צלי אש. לְמַעְלָה גָּזַר עָלָיו בְּמִצְוַת עֲשֵׂה, וְכָאן הוֹסִיף עָלָיו לֹא תַעֲשֶׂה, אל תאכלו ממנו … כי אם צלי אש:
ראשו על כרעיו. צוֹלֵהוּ כֻּלּוֹ כְאֶחָד עִם רֹאשׁוֹ וְעִם כְּרָעָיו וְעִם קִרְבּוֹ, וּבְנֵי מֵעָיו נוֹתֵן לְתוֹכוֹ אַחַר הֲדָחָתָן (שם ע"ד); וּלְשׁוֹן על קרבו כִּלְשׁוֹן "עַל צִבְאוֹתָם" (שמות ו'), כְּמוֹ בְּצִבְאוֹתָם – כְּמוֹת שֶׁהֵן, אַף זֶה כְּמוֹת שֶׁהוּא – כָּל בְּשָׂרוֹ מִשָּׁלֵם:
"על האש" הבשר נוגע ישירות באש. בבישול הוא מתערבב עם נוזלים ובעיקר עם מים. האש מבטאת תנועה מתמדת, הלהבה מבקשת לטפס מעלה, לעזוב את הפתילה ולהתאחד עם יוצרה. היא מכלה כל מה שהיא באה עמו במגע. המים לעומת האש מלמדים על תענוג, נינוחות, שלווה. בעוד האש צמאה מעלה המים יורדים מטה.
נפש האדם משולה ללהבת הנר. שלמה המלך מתאר את 'נר ה' כנשמת האדם'. הנפש כמו להבת הנר, מתנועעת מעלה, מבקשת להתנתק ממקור חיותה, מגוף הנר, ולהידבק באַין[10]. אלא שהידבקות זו תגרום כמובן לכיבוי הנר. הנשמה תחזור לכור מחצבתה, ליוצרה, אך לא תתקיים כאן בעולם הגשמי.
האש מטבעה לעולם אינה מסתפקת במה שבידיה. היא תמיד כמהה לעוד.
תיאור מאפייני האש מסביר מדוע לתלמידי חכמים אין מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא[11]. המוטיבציה שלהם היא לטפס מעלה, לא לנוח, להתקדם עוד צעד ועוד צעד[12]. הם לעולם אינם שבעים. יש בהם צימאון פנימי להכיר עוד, לדעת, להתקשר. צימאון שבלתי ניתן להרוותו.
מעין הצימאון הזה קיים בכל אחד מאיתנו. למרות שאנו מונעים מכמיהה להגשמת רצון אחד למשנהו, אנחנו חווים לצד הכמיהה תחושת חסך כלשהי. החסך מייצר את הכמיהה. זהו מעין חיסרון פנימי. החיסרון הוא צורך פנימי שאינו יכול להיות מוגשם על ידי שידרוג הפלאפון או החלפת הרכב. הצימאון הוא השאיפה להתרומם, להתאיין, להשיג את האינסופי.
- הדינים נמתקים בשורשם
באר מים חיים, שמות י״ב:ט׳:א׳
אל תאכלו ממנו נא ובשל מבשל במים כי אם צלי אש וגו'. כי נודע אשר המתקת הדינים אינם בחסד כי אם בשורשם כלומר בשורש הדין אשר למעלה והיא בחינת מדת הבינה שהיא בעצמה רחמים פשוטים, רק שדינין מתערין מינה ועל כן שם נמתקים בשורשם. ובקצור מופלג אמתיק לך דבר זה. כי הנה שורש הדין פירוש מה שברא הקב"ה את הדין בעולם הנה הוא חסד גמור ברור וצלול מאתו יתברך, והוא על כמה בחינות. אחד, שעיקר בריאת העולם היה להיטיב לבריותיו ואף שגם קודם הבריאה היו נהנין נשמותינו מזיו מראות פני השכינה, מכל מקום נקרא נהמא דכסופא שבהית לאסתכולי באפיה (ירושלמי ערלה פרק א' הלכה ג') ואין זה הטבה כיון שאינו נהנה כל צרכו להיותו מתבייש שאוכל בחנם, ועל כן ברא הקב"ה האדם בעולם הזה שיעבוד האדם עבודת הקב"ה וברא לו יצר הרע ובחינת החיצונים בכדי שיתגבר האדם על אלו ויעבוד עבודתו ואז יתן לו שכרו בדין הראוי לא בחסד שלא יהיה נהמא דכסופא. הרי לפניך מפורש שבריאת הדין והיצר הרע והסטרא אחרא הכל בחסד גמור בכדי להיטיב לו בהטבת אמת בדין ולא בחסד. והשנית הוא, כי אלהים עשה שייראו מלפניו (על פי קהלת ג', ד'), פירוש שבריאת הדין היה שייראו הבריות מהדין וישמרו עצמם שלא ללקות מאתו ויעשו רצון קונם, אבל לא נברא כדי ללקות בו, והבן.
המשל בזה לאב שלוקח שבט ומניח לפני בנו, בכדי שיירא הבן מהשבט ולא יעשה דבר שלא כרצונו, אבל אין כוונת האב בהנחת השבט בכדי להכותו בה, ואמנם אם יעשה בנו איזה דבר שלא כהוגן ודאי שאביו יכנו שלא יעשה פעם אחרת כך, אבל עיקר הנחת השבט לפניו לא היה לדין ללקות אתה כי אם אדרבה לטוב ולחסד שיירא בנו מפני השבט ולא יצטרך להלקותו, ועוד יש כמה בחינות בזה ולא נאריך. ובזה הוא המתקת הדינים בשורשם, כי בשורשם, שורש המחשבה שממנה יצאו הכל לטוב ולחסד גמור יצאו, ועל כן כשיאיר אור הזה על הדינין נמתקין כל הדינין ולא יעשו הדין כיון שעיקרו טוב וחסד הוא, תן דעתך והבן זה כי הענין נאה למשכיל, וזה בחינת הבינה שורש הדינים שהיה רחמים פשוטים לאין קץ ודינין מתערין מינה, והבן. ועל כן צריך להיות השה דוקא נצלה על האש להראות אשר המתקתו הוא על ידי שורש הגבורות בחינת אש אבל לא מבושל במי"ם שהוא בחינת החסד כי אין הדין נמתק בחסד רק בשורש גבורות אש.
- לא להתבייש במקום אליו אני הולך
הסבר אחר שניתן על ידי המפרשים להעדפת צלי אש הוא שהשה היה נחשב לא-ל של המצרים בתקופות קדומות. שחיטתו מגלמת התרסה כנגדם מחד ומאידך התנתקות של בני ישראל מכל סממן של עבודה זרה, מכל דבר שהוא זר ומנוכר לאלוקות[4].
על-פי היגיון זה, הקב"ה לא רצה שבני ישראל יאכלו את הקורבן בהיחבא, טמון בתוך קדרה, מפורק לחלקים. הוא רצה שניחוחות המנגל יגיעו לכל עבר. שכולם יראו ויריחו שמקריבים כאן את אלוקי העבודה הזרה של המצרים כשהוא בשלמותו[5].
מביא המהר"ל מפראג, בפרושו להגדה של פסח, גבורות ה'. המהר"ל מבקש להצביע על ההבדל הפיזי בין בישול לצלי. כשמבשלים בשר, זה סופג לתוכו מהמים והמרכיבים השונים שבסיר. בסיר, הבשר גם מתרחב, נחלש ומתפרק.
צלי לעומת בישול, דוחה לא רק את הדם של הבשר אלא גם כל מרכיב אחר. הוא מתכווץ, מתקשה ומתגבש. האש החורכת בבשר מבדילה את הבשר מכל המרכיבים החיצוניים, ומונעת חדירה של יסודות אחרים לתוכו.
על-פי המהר"ל, ביציאת מצרים בני ישראל נדרשו להתלכד, לדחות אמונות ורעיונות זרים ולהתכווץ לתוך עצמם כדי לגבש את עצמם כיחידה אחת.
בלילה הראשון של הפיכת בני ישראל לעם, הקשור יחד בברית גורל, הקורבן אינו צריך להיות מבושל. הבנייה של העם בתחילת דרכו צריכה להיות כמו צלי אש. זהו שלב של ביסוס זהות. קורבן לשון התקרבות, אינו אמור לאפשר פירוד בין המקריבים את הקורבן. צלי האש מסמן את ההתחזקות, ההתלכדות והשותפות.
- לשרוף את האוניות, אין ללכת אחורה, אין להתפתות למחשבות
שצליית הפסח באש הו"ע "פסילי אלהיהם (שהרי ה"שה" הי' העבודה זרה של מצרים106) תשרפון באש"107, והיינו, שצריך לבטל לא רק את ה"ראש" של הע"ז, אלא גם את כל החלקים שבה, ולעשות מכל הענינים פסח לה', "ראשו על כרעיו ועל קרבו", כולו כאחד108, באותה האש שחודרת את כולו.
- וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מׇתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן
- מתניכם חגורים – אמונה
"מתנים" – "הם דבר המעמיד כל הגוף עם הראש הנצב ועומד עליהם .. וכמו שהוא בגשמיות הגוף כך הוא בבחי' רוחניות הנפש האלקית, האמונה האמיתית בה' אחד .. הנה אמונה זו נק' בשם בחי' מתנים, דבר המעמיד ומקיים את הראש הוא השכל המתבונן ומעמיק דעת בגדולת א"ס ב"ה .. להוליד מתבונה זו דו"ר .. והן בחי' הזרועות והגוף שבנפש"45. וזהו גם שאמרו רז"ל46 "בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר47 וצדיק באמונתו יחי'", כיון שאמונה היא היסוד לכל הענינים.
"אך מי הוא הנותן כח ועוז לבחי' מתנים להעמיד ולקיים הראש והזרועות – הוא עסק ולימוד הלכות בתורה שבע"פ .. וזהו חגרה בעוז מתני'48 אין עוז אלא תורה49, שהיא נותנת כח ועוז לבחי' מתנים החגורים ומלובשים בה לחזק ולאמץ זרועותי' הן דו"ר"45.
– במאמר מכ"ק אדמו"ר מהר"ש איתא50, ש"הגם כי ע"פ השכל אינו מושג כלל איך עי"ז מתחזק האמונה, (דלכאורה, מהי השייכות דאמונה לתושבע"פ, שמשום זה הנתינת-כח לאמונה היא דוקא ע"י תושבע"פ), אבל באמת כן הוא", והיינו שהעדר ידיעתנו אינו משנה את הענין, וכן הוא הענין, שחיזוק האמונה הוא ע"י תושבע"פ. –
וזהו שיציאת מצרים היתה באופן ד"מתניכם חגורים" – דמכיון שבזמן יצי"מ לא היתה בבני ישראל שום מעלה ("זיי האָבן דאָך גאָרניט געהאַט"), כמ"ש51 "ואת ערום וערי'", מלבד ענין האמונה, שעי"ז היתה הגאולה, כמארז"ל52 "בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים" – לכן הי' צורך בחיזוק האמונה (ע"י תושבע"פ), שעי"ז יוכלו בני ישראל לצאת ממצרים.
וכיון ש"בכל דור ודור (וכפי שמוסיף אדמו"ר הזקן) ובכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא (היום) ממצרים"43 – הרי גם עתה חייב כאו"א ללמוד תורה שבעל-פה בכל יום, וללמוד כפי יכלתו באמת (היינו, לא באופן שעושה "חשבון" מהי יכלתו… אלא כפי יכלתו האמיתית), ועי"ז יוכל לצאת מהמצרים שלו.
האמונה שתחדור בכל האיברים ותהפוך לביטחון
קרבן הפסח שונה מכל הקורבנות האחרים. אחד הדברים המיחדים אותו הוא שכל החלקים המוקרבים צריכים להיות קרובים ביניהם במידה שווה. ראשו צריך להיות על כרעיו ועל קרבו[13].
בהקבלה לאדם הרעיון הוא שכל החלקים צריכים להקריב עצמם, לחפש את הקרבה אל הבורא יחד ובאופן שווה. כל החלקים צריכים להיות חדורים באותה אש של קדושה.
כך למשל כשאדם רוקד הוא מעיד על שמחה. השמחה היא לא רק בלב, או ברגש, אלא היא שופעת מכל איברי הגוף. כמו השמחה, גם הצימאון אל החופש, הצימאון להיות מי שאני, הצימאון אל האינסופי ואל הכרת הבורא צריך להיות היסוד לדבקות שלנו זה בזה, והיסוד המחייה והמניע אותנו בעולמנו הגשמי.
- נעליכם ברגליכם – לנצל את הנפש הבהמית
"נעל" – נעשית (לא מצמר או ממשי וכדומה, אלא) מעור של בהמה דוקא, שהוא דבר גס, שלכן, בכדי לעבדו עד שייעשה לבוש הראוי לאדם, אפילו רק לרגלים שבאדם, וברגלים גופא לעקב שברגל (שהוא האבר התחתון ביותר) – יש צורך בעבודה רבה, ע"י דבר חריף כו', ועי"ז פועלים ענין שהוא מן הקצה אל הקצה – לעשות מעור של בהמה לבוש לאדם.
ותוכן ההדגשה "נעליכם ברגליכם" – דלכאורה, למאי נפק"מ בנוגע למהותן של הנעלים אם הן על הרגלים או על הידים? – כפי שמצינו לגבי טומאה וטהרה53, שכאשר "סנדליו ברגליו" ("נעליכם ברגליכם"), אינם נחשבים למציאות בפ"ע, אלא הם לבוש שבטל לאדם הלובשם.
וביאור הענין ברוחניות:
ענינה של עבודת האדם – לברר את הנפש הבהמית שתהי' כלי לאלקות, וכמ"ש54 "ואהבת את הוי' אלקיך בכל לבבך", וארז"ל55 "בכל לבבך – בשני יצריך".
אלא שמכיון שמדובר בנפש הבהמית, שהיא בדוגמת בהמה – הרי המלאכה לעשות ממנה לבוש לנפש האלקית (שהיא בבחי' אדם), אפילו לבוש תחתון ביותר (בדוגמת נעל שהיא לבוש לרגלים בלבד), היינו לפעול בה ענין של גילוי במדריגה תחתונה, במדריגה תחתונה של אהבה – גם היא מלאכה קשה ביותר ("קומט אויך אָן זייער שווער"), בדוגמת עשיית לבוש (נעל) לאדם מעור בהמה.
ולכן נקראת מלאכה זו בשם "עבודה" – לשון "עורות עבודים"56, כיון שעבודת האדם לברר את הנה"ב היא בדוגמת עיבוד עורות, כנ"ל.
וכשם שבעיבוד עורות כפשוטו העיבוד נעשה ע"י דבר חריף דוקא – כן הוא בעבודת הוי', שאופן פעולת הבירור בנה"ב הוא (לא ע"י ענינים של קירוב, אלא) בדרך של קושי וחריפות דוקא, וכמארז"ל57 "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצה"ר".
– עבודת הוי' עצמה, צריכה להיות בשמחה, ולא באופן ד"ירגיז"; אבל קודם העבודה והבירור, דהיינו כשעומדים לפני התפלה, שאז עדיין לא פעלו ביטול ובירור ב"עור הבהמה" (בדוגמת המצב דבני ישראל קודם יצי"מ, בזמן הציווי ד"נעליכם ברגליכם", שהיו עדיין במצרים, והי' עליהם להמלט משם), אזי צריכה להיות העבודה ד"נעליכם", דהיינו פעולת הבירור בנה"ב ע"י "דבר חריף" ("ירגיז") דוקא.
אמנם, כדי שלא להישאר במדריגה זו, אלא לבוא לאח"ז לעבודת הוי' בשמחה – הנה כבר בהתחלת העבודה צ"ל ההדגשה ד"נעליכם ברגליכם", היינו, שהעבודה ד"נעליכם" ("דבר חריף") אינה ענין בפני עצמו, אלא היא "ברגליכם" – ענין שאינו אלא הכנה להעבודה (בדוגמת נעלים שהם טפלים ובטלים להאדם הלובשם), שעי"ז באים לידי עבודת ה' בשמחה.
- ומקלכם בידכם – אל תפחדו לרדות כדי להניע.
בנוגע להענין ד"מקל" – אמרו רז"ל58 "כשם שדרכו של כלב ללקות במקל כו'".
ובהקדים החילוק בין כלב לשאר בהמות – שיש בהמות טהורות שאפשר להקריבן ע"ג המזבח, היינו, שעם היותה "בהמה", אפשר להעלותה לקדושה. משא"כ כלב, שאפילו "מחיר כלב"59 אסור למזבח. ולכן, העצה היחידה עבור "כלב" היא – לרדותו ולהכותו במקל.
ועד"ז ברוחניות – בנוגע לנפש הבהמית:
ישנו סוג של נפש הבהמית, שאפשר להסביר לו ענין בשכל. והיינו, שאף שנפש הבהמית עיקרו מדות, ואין לו שייכות לשכל (ולכן נקרא בשם "מלך זקן וכסיל"60, כיון שאין לו שייכות לשכל אמיתי) – מ"מ, גם אותו אפשר "לתפוס" ("מען קאָן אים נעמען") ע"י שכל והסברה.
אמנם, ישנו סוג של נפש הבהמית שהוא בבחי' "כלב" – "כולו לב"61, דהיינו שהשקיע עצמו כ"כ בתאוות איסור, עד שנתבטל ממנו גדר בהמה טהורה ("ער איז שוין אויס בהמה טהורה"), ונעשה חצוף ככלב62, ואין לו עוד שייכות לשכל כלל.
ולסוג זה של נפש הבהמית – אין תועלת בהסברה, והעצה היחידה היא – להכותו במקל.
וענין ה"הכאה" – מצינו גם ע"י דיבור, כמ"ש63 "ויך את המצרי", "שהרגו בשם המפורש"64, וענינו בעבודה – לצעוק עליו ולגעור בו ("אָנשרייען אויף אים"), וכמ"ש אדה"ז בתניא65 "ירעים עלי' בקול רעש ורוגז .. לומר לו אתה רע ורשע ומשוקץ ומתועב ומנוול וכו' .. עד מתי תסתיר לפני .. האמת"!
כלומר: האמת היא – שכל העולם אינו מציאות לעצמו כלל, אלא הקב"ה הוא המנהיג הכל, וכל העולם בטל לגביו. ולעתיד לבוא יהי' ענין זה בגילוי, והכל יראו זאת במוחש בעיני בשר, כמ"ש11 "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר".
ובפרטיות יותר: "פי הוי' דיבר" – קאי על דיבורו של הקב"ה "אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים גו'"66, שפירושו, ששם הוי', "הי' הוה ויהי' כאחד"67, שלמעלה מזמן ומקום ולמעלה מהגבלות העולם – נעשה "אלקיך", "כחך וחיותך"68, ויתרה מזה, שבחי' "אנכי", "אנכי מי שאנכי" (שלמעלה משם הוי')69, נעשה "כחך וחיותך". ומצד זה נעשה "הוצאתיך מארץ מצרים" – יהודי אינו כפוף כלל להמצרים והגבלות דהעולם.
ולכן מרעים הוא בקולו על הנפש הבהמית – "עד מתי תסתיר לפני .. האמת", ותוסיף לרצות להכניסני בתוך המצרים וגבולים דהנחות העולם?!…
וזהו ג"כ תוכן הענין ד"ויך את המצרי", "שהרגו בשם המפורש" – שהרי "שם המפורש" הוא שם הוי'70, והיינו שצ"ל ההתבוננות באלקות שלמעלה מהעולם (שם הוי'), וגילוי אור זה פועל הכאה בנה"ב.
וזהו שע"י העבודה ד"מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם" – נעשה הענין דיציאת מצרים שבכל יום ויום.
