הדבר היחיד שצריך כדי להתמקד | פסיכולוגיה בפרשה, במדבר

כל ההישגים תלויים ביכולת שלנו להתמקד. ויש דבר אחד שיכול לעזור לנו בכך. פרשת במדבר, בפרשנות אדמו״ר הזקן והרש״ב מגלה לנו מהו הדבר הזה.

מקורות

במדבר

וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל־מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר׃ 

שְׂאוּ אֶת־רֹאשׁ כׇּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כׇּל־זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם׃ 

מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כׇּל־יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן׃

רש״י

למשפחתם. לֵידַע מִנְיַן כָּל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט: 

לבית אבתם. מִי שֶׁאָבִיו מִשֵּׁבֶט אֶחָד וְאִמּוֹ מִשֵּׁבֶט אַחֵר יָקוּם עַל שֵׁבֶט אָבִיו (עי' בבא בתרא ק"ט): 

לגלגלתם. עַ"יְ שְׁקָלִים — בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת:

1. למה בא הכתוב להשמיענו שנאמרה הפרשה במדבר סיני באוהל מועד, הלא כל הפרשיות נאמרו במדבר סיני באוהל מועד ולא נאמר בם במדב״ס באוהמ. 
2. מהו ענין למשפחותם לבית אבותם כל זכר גולגולתם.
3. למה דווקא אתה ואהרון.

הרמב״ן

אֹהֶל מוֹעֵד, כְּכָל הַמִּצְווֹת אֲשֶׁר הִזְכִּיר מִתְּחִלַּת סֵפֶר וַיִּקְרָא. וְכֵן יִהְיוּ כֻּלָּם מִכָּאן וָאֵילָךְ בְּאֹהֶל מוֹעֵד. כִּי מֵעֵת שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן וַיִּקְרָא אֵלָיו הַשֵּׁם מֵאֹהֶל מוֹעֵד, לֹא נִדְבַּר לוֹ אֶלָּא מִשָּׁם.

הרש״ב, ש"פ במדבר, העת"ר

וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד כו', שאו את ראש כל עדת בנ"י למשפחותם לבית אבותם כו', לגולגלותם כו' תפקדו אותם לצבאותם אתה ואהרן, וצ"ל למה מודיע שהפ' נאמרה במד"ס באה"מ מה נוגע זה, 

ולמה דוקא בפ' זו הלא כל פרשי' התו' נא' במד"ס באה"מ ולמה בפ' זו דוקא מודיע זאת. 

גם מ"ש למשפחותם לבית אבותם לגולגלותם מהו כל האריכות הזאת ומה המה הענינים האלו. גם מ"ש תפקדו כו' אתה ואהרן צ"ל למה הי' צ"ל המספר ע"י משה ואהרן דוקא כו'. 

ולהבין כ"ז ילה"ק משנת"ל דבכללות ההשתל' יש ג' פרסאות כללי' וכמו באדם למטה יש ג' הבדלות כללי', 

הא' חצר הכבד שמפסיק בין אברי הנשימה לאברי המזון, 

והב' מיצר הגרון שמפסיק בין המוחין למדות והג' קרומא דחפיא על מוחא כו'. כמו"כ למע' יש ג' פרסאות כללו' דבפרטי' יש ריבוי פרסאות כמשנת"ל, 

אך בכללות הן ג' פרסאות הפרסא הראשונה היא שבין למע' מאצי' ובין האצי' והוא מה שהכתר הוא בחי' פרסא בין המאציל לנאצלים, ופרסא זאת היא בבחי' אבני שיש טהור בחי' אספה"מ שע"י מאיר גילוי אוא"ס כו', 

ובעבודה הוא לבושי המצות שע"י רעו"ד בחי' ערש"מ כו',

 והפרסא השני' היא בין הבינה לז"א שע"י נמשך גילוי אור הבינה כו',

והוא בחי' אספשא"מ כו', ובעבודה הוא קיום המצות שע"י אהוי"ר שכלי' כו', 

והפרסא היא בין אצי' לבי"ע שע"י נמשך הארת המל' בבי"ע כו', ובעבודה הוא קיום המצות בבחי' קבעומ"ש ובהתגלות האהבה המסותרת כו'.

ואמנם שבה"כ הוא שנשבר כל כלי לכמה פירורים שאזי נסתלקו מהם האורות עליונים דתהו רק שנשארו בהם רפ"ח ניצוצין שז"ע רשימו מהאורות שנשארו בשברי הכלים כו', 

, וכידוע דשבה"כ וחטא עה"ד הו"ע א' כו'. ומסיבת זה יכול להיות התהוות החכ' דאצי' שאם לא הי' השבירה לא הי' משתלשל אוא"ס ב"ה כ"כ למטה מטה דהיינו עד בחי' עשי', והחכ' נק' ג"כ עשי' קמי' ית' וכמ"ש כולם בחכ' עשית שגם החכ' היא בחי' עשי' כו', וכידוע דעולם האצי' נק' עשי' דכללות דזהו מחמת בחי' הכלים דאצי' שהן בבחי' מציאות דבר כו', וסבת ירידה זו הי' ע"י השבירה שהיתה לפני האצי' כו',

והיינו דכמו שהתהוות היש דבי"ע הוא ע"י שבה"כ שנתהוו עי"ז היכלות דנוגה המבדילים ומפסיקים היינו שמסתירים על האור שיהי' באפשר להיות התהוות היש כו', כמו"כ בחי' הכלים דאצי' סבת התהוותם בבחי' מציאות דבר הוא ע"י השבירה בשרשי הספי' כו', וי"ל דאפשר הכוונה על בחי' חיצוני' הכלים שנת"ל (ד"ה זה יתנו) שהן בחי' לבושי' כו', 

ומכל הנ"ל יובן דענין הצמצום הוא ב' ענינים 

הוא צמצום הרצון

הא' להעלים את האוא"ס הבל"ג שהי' מאיר בגילוי קודם הצמצום והי' ממלא כל מקום החלל כו' וע"י הצמצום נתעלם להיות בבחי' העלם כו', 

והב' בהאור שנמשך בהעולמות להיות בבחי' מדה וגבול ולבוא בבחי' צמצום ומיעוט בהתלבשות בכלים כו', 

והיינו שכל גילוי אור הוא ע"י התלבשות דוקא ואין בעולמות גילוי אור כמו שהוא בעצם שלא ע"י התלבשות כו', 

ולעתיד הקב"ה מוציא חמה מנרתקה ויהי' גילוי בלי לבושי' וכמ"ש ולא יכנף עוד מוריך כו', 

וזאת היא עבודת האדם להסיר ההעלמות וההסתרים שבנפש שלא להמשך אחרי הטבעי' והחומרי' ולהכניע ולכוף א"ע בכל פרט, שבזה מסיר כללו' ההעלמו' וההסתרי' מהנפש והוא ראשית העבודה לצאת מעניני החומרי' שלו והו"ע שכחי עמך כו' שבזה מסיר באמת חומרי' הגסות דנה"ב כו', וכמו"כ מסיר ההעלמות וההסתרים שבעולם כי גם את העולם נתן בלבו כו', וגם לברר ולזכך הכחות טבעי' שלו והוא ע"י התגלות הנה"א בהשגה והתבוננות אלקי שזהו פועל הביטול בכחות הטבעי' שלא יהיו בחומריות ואדרבה יהיו ג"כ לאלקות כו', וגם שיזדככו מחומריותם בעצם ויהיו כלים לאור הנשמה כו', וכמו חומר המוח שהוא כלי לאור השכל הרי ע"י ההתעסקות בענינים שכלי' מזדכך חומר המוח ונעשה כלי יותר לאור השכל כו', 

וע"פ הנ"ל יובן מ"ש במדבר סיני באהל מועד, דהנה 

מדבר הוא ל' דבור 

והיינו בחי' דבר ה' המקור לעולמות בדבר ה' שמים נעשו והוא בחי' מל' כו', 

דהנה מל' נק' לפעמים בש' ארץ ולפעמים בשם מדבר, 

ארץ ג"כ דומם רק שראוי לזריעה כי יש בה לחלוחית שיוכל להיות בה צמיחה, ומדבר הוא ארץ חרבה ויבשה שאינו ראוי לזריעה כו'. והדוגמא מזה למע' דארץ הוא כשמאיר עדיין בגילוי ההארה האלקי' שאינה מוסתרת כ"כ כו', ומדבר הוא שמוסתר האור האלקי לגמרי ואינו נראה ונגלה כלל כו', והוא באלקו' מדרי' תחתונה שבא בבחי' העלם והסתר ביותר כו', וכמו בנשמות דנשמה שהיא נמוכה ביותר ה"ה נתפסת בגשם ביותר כו', כמו"כ הוא בההארה האלקי' שהיא מדרי' תחתונה ה"ה מתעלם ביותר כו'. אך הנה כתי' מי זאת עולה מן המדבר ואי' במד"ר כל עילויו מן המדבד כי יש מדבר בקדושה וכמ"ש מזמור לדוד בהיותו במדבר יהודה צמאה לך נפשי כו', שבמדבר נעשה הצמאון ביותר, וכמ"ש רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף דלכאו' מה"ע רעבים גם צמאים דאם הוא רעב אינו צמא, אך הן מדרי' באה' דיש אה'

שהיא עד"מ רעב ללחם ויש אה' גדולה יותר שהוא עד"מ הצמא למים כו', וז"ע מדבר שהוא תוקף הצמאון מפני העדר הגילוי כו', וכמו שאו' ע"ז כן בקדש חזיתיך הלואי בקדש חזיתיך בתוקף האה' כזו כו', וזהו במד"ס הוא תוקף האה' והרצוא שנעשה ע"י הריחוק כו', וסיני הוא שממנה ירדה שנאה כו', והו"ע שנאו רע שמצד הריחוק אדרבה הוא מואס ברע ונמשך בבחי' תוקף הרצוא לאלקות כו' (ובמדרי' עליונות בחי' במד"ס הו"ע אה"ר דרעו"ד כו'), ועי"ז הוא ההמשכה בחי' גילוי אוא"ס, שז"ע באהל מועד דמועד הוא מל' ונועדתי לך אותי' ונודעתי והו"ע ושמי הוי' לא נודעתי להם לא ניכרתי להם במדות אמיתי' שלי

בחי' ד"ע הנ"ל, והיינו הגילוי דבחי' עצמו' אוא"ס ב"ה, והוא ההמשכה ע"י תומ"צ שע"י הקדמת הרצוא דבמד"ס נמשך בחי' עצמו' אוא"ס בחי' דרך חיים הנ"ל ע"י תומ"צ כו'. וז"ע שאו את ראש בנ"י דענין נשיאת ראש היינו הגבהת הראש והמוחין לבא לבחי' עצמות אוא"ס שז"ע לגולגלותם בחי' כתר כו', וגם שיהי' המשכת העצמות כו', 

וזהו תפקדו כו' אתה ואהרן דמשה ואהרן הן שושבד"מ ושושבדמ"ט, אהרן הוא שושבדמ"ט שהמשיך בחי' אה"ר בנש"י שז"ע העלאת הנרות כו', ומשה שושבד"מ דהמשכת האור הוא ע"י משה כו', וע"כ בחי' נשיאת ראש שהוא רצו"ש העלאה והמשכה זהו ע"י משה ואהרן כו'. אמנם אופן העלי' ע"ז אומר למשפחותם לבית אבותם, דהנה נת"ל דהעלי' הוא ע"י התעוררות רחמים, והנה אין קורין אבות אלא שלשה אברהם בחי' אה' ויצחק בחי' יראה ויעקב מדתו מדה"ר ובחי' הרחמים דיעקב הוא על מדרי' עליונות שגם עליהם שייך רחמים דלגבי עצמות אוא"ס גם בחי' האצי' הוא בחי' ירידה וכנודע דענין אצי' הוא אוריד ואמשיך בחי' שלך למטה ממדריגתך כו', וע"כ גם על נשמות דאצי' שייך רחמים כו',

ומיעקב יצאו י"ב שבטים שהן בחי' י"ב בקר דברי' והיינו הרחמנות על נשמות דבי"ע דמ"ת בוכין כו', שהרי כל הנשמות שרשן הוא בבחי' חכ' דאצי' וכל נשמתא הוה קיימא בדיוקנאה קמי' מלכא קדישא בחי' ז"א דאצי' כו', וכאו"א אומר נשמה שנתת בי טהורה היא כו', ומה שירדה לבי"ע ה"ז ירידה גדולה ובפרט מה שירדה להיות נשמה נמוכה ה"ז ירידה גדולה מאד כו', ומהי"ב שבטים יצאו ע' נפש יוצאי ירך יעקב והוא הרחמנות על הירידה בגוף ונה"ב שנתפס מאד בישות כו', וס' העלי' מלמטלמ"ע תחלה למשפחותם הן ע' נפש דיעקב דתחלה צריך לעורר ר"ר על חומרי' וגסות הגוף ונה"ב שמעלים ומסתיר מאד כו', ואח"כ לבית אבותם הן הי"ב שבטים שהוא ההתעוררות רחמים על הנשמה שהיא נמוכה במדרי' כו' עד שבא לבחי' רחמים דיעקב כו'. וזהו וידבר ה' אל משה במד"ס באה"מ מפרט כאן שהי' במד"ס ובאה"מ שזהו בחי' רצו"ש שז"ע הנשיאות ראש, והוא ע"י משה ואהרן דוקא בחי' שוד"מ ושודמ"ט, ואופן העלי' הוא כסדר המדרי' מלמטלמ"ע למשפחותם לבית אבותם כו', ועי"ז באים לגולגלותם בחי' הכתר כו'.

בְּאֹהֶל מוֹעֵד

המעבר לדיבור מתוך האוהל מבטא את מידת הצניעות. בעוד שבעבר ה' נגלה בפומבי בהר סיני או בסנה, כעת, משהוקם המשכן, הדיבור נעשה בצנעה ובייחוד בתוך האוהל [רבנו בחיי].

בעל התניא – במדבר, א׳

 וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני באוהל מועד וגו׳. שאו את ראש וגו׳ לגלגלותם וגו׳. להבין ענין נשיאת ראש ומה ענין פרשה זו אל אוהל מועד. 

כי הנה כתיב נעשה אדם בצלמנו שכמו שיש ראש וגולגולת בגשמיות הגוף שהראש עיקרו המוח ועצם הגולגולת מקיפו, 

כן יש ברוחניות הנפש תלת מוחין שהם חב״ד 

והרצון הנמשך מהם לקיום המדות וחיותן דאית רצון ואית רצון. 

אית רצון לתתא ואית רצון לעילא 

שהוא נקרא רצון העליון שהוא בבחינת מקיף על המוח. 

וביאור ענין זה הנה כתיב נודע בשערים בעלה ופי׳ בזהר (פ׳ וירא דק״ג) לכל חד לפום שיעורא דילי׳ כמו דמשער בלבו, דהיינו ע״י שיעמיק ויתבונן בחב״ד שלו בגדולת א״ס ב״ה כפי עומק מחשבתו וכאשר יוכל שאת בלבו ע״י כן הוא מכיר את בוראו הכרה בלב לדבקה בו ית׳. הגם דלית מחשבה תפיסא בי׳ כלל היינו בי׳ דוקא דהיינו בעצמותו ומהותו כביכול. אבל הנה זה כל האדם להתבונן במה שהוא מהוה עולמות עליונים ותחתונים עד אין מספר ומחיה את כולם ומוציאם מאין ליש ומחדשם בטובו בכל יום ובכל רגע.

וכל אחד לפי מה שהוא משער בלבו יכול הוא להרחיב דעתו ולהלהיב לבו ונפשו לקשר נפשו בה׳ ולדבקה בו כפי ערך עומק שכלו ותבונתו וכפי ריבוי ההתמדה והתשוקה שמעורר בלבו כל אחד לפי מה שהוא להתלהב ולהתלהט לדבקה בו ית׳. והנה נודע הוא לשון נפעל כי שבחא דקוב״ה הוא בעלה דמטרוניתא (ע׳ בזהר שלח קס״ג ב׳ ובפ׳ תזריע מ״ב ב׳ ובפ׳ אמור צ״ו ב׳ ועמ״ש לעיל פ׳ תשא ע״פ זה יתנו כו׳) שנודע בשערים שהוא ית׳ הוא המשפיל את עצמו בהשתלשלות והתפשטות גדולתו ית׳ להיות נודע. ע״י כן ונתפס בקרב איש ולב עמוק לפום מה דמשער בלבו דוקא כל חד וחד לפום ערך שיעורא דיליה להמשיך ולקשר אליו ית׳ לדבקה בו. (כי נודע הוא לשון התקשרות כנודע) שבמקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו כמ״ש במ״א. והנה הרצון הנמשך מזה לקיום המדות אהבה ויראה שאהבה הוא לדבר שהוא כרצונו וכן להיפוך השנאה הוא לדבר שנגד רצונו והוא לפ״ע ההשגה וההשכלה בגדולתו ית׳ דממכ״ע וסוכ״ע כי ממנו נלקח רצון זה ולכן נק׳ 

רצון התחתון שהוא למטה מן הדעת 

אבל אית רצון לעילא שהוא למעלה מעלה מן הרצון הנולד מן הדעת והשכלה שנתפס ומשיג בשכלו ובינתו ענין התפשטות גדולתו של הקב״ה שהוא ממכ״ע וסוכ״ע אלא נמשך מבחי׳ ביטול השגתו והשגת כל הנבראים לגבי מהותו ועצמותו ית׳ מפני רוממותו עד אין קץ דלית מחשבה תפיסא בי׳ כלל והוא למעלה מבחי׳ ההשגה וגדר השכלה ועי״ז תתעורר הנפש לצאת מנרתיקה והוא בחי׳ תשוקה וכלות הנפש ממש להשתפך אל חיק אביה הוא מהותו ועצמותו ית׳ דכולא קמי׳ כלא חשיבא ממש ולא שייך לומר ממכ״ע וסוכ״ע אלא בזיו וההארה מאור א״ס ב״ה המאיר ומחיה כל עלמין והוא בחי׳ מלכות א״ס ב״ה כמ״ש מלך יחיד חי העולמים וכתיב מלכותך מלכות כל עולמים אבל הוא לבדו הוא לא בגדר ממלא כל עלמין ולא בגדר סובב כל עלמין ולית מחשבה תפיסא בי׳ כלל כי אתה הוא קודם שנברא העולם ואתה הוא כו׳ כנ״ל ואני הוי״ה לא שניתי כתיב ותשוקה נפלאה זו ורצון זה נמשך לנשמות והאיר בהתגלות על נפשם בחג השבועות על ידי מתן תורה בעשרת הדברות כמארז״ל שעל כל דבור ודבור פרחה נשמתן והיינו שהדבור היה ממשיך להם תשוקה זו שהדבור הוא המשכה  ממהותו ועצמותו ית׳ לנש״י (ועמש״ל פ׳ יתרו בד״ה מראיהם ומעשיהם ומ״ש ע״פ ואהי׳ אצלו אמון) וזהו אנכי ה׳ אלהיך דייקא המאיר ומתפשט בך ואנכי מי שאנכי פי׳ שאין מכיר ומשיג בחי׳ אנכי אלא אנכי בעצמי והוא הוא הוי״ה אלקיך דהיינו ניצוץ אלהות השורה בך כי חלק הוי׳ עמו כמ״ש ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם חיים כולכם היום כי הנה מהות הנשמות ועצמותן לא ירדה להתלבש בעוה״ז בגוף ונה״ב אלא זיו והארה בעלמא ממנה בלבד הוא שמתפשט ונתפס בשכל ומדות כנ״ל שהן הן כחות הנפש אבל עיקר מהותה ועצמותה של הנשמה לפי מה שהיא במקור חוצבה מריש כל דרגין וכו׳ בראתיו יצרתיו אף עשיתיו הוא למעלה מעלה מגדר ההשגה הנתפס בשכל אנושי אלא שהיא דבוקה בשורשה באלהים חיים בדביקות נצחי לעולמי עד ואין לה אלא רצון אחד לאביה שבשמי׳ בלבד לעול׳ בלי שינוי בבחי׳ ביטול אליו ית׳ לפי שהיא חלק אלוה ממעל ממש (וכמבואר במ״ע ע״פ יונתי בחגוי כו׳) והשינויים הם למטה מצד שינוי ההשגות בכחות הנפש בלבד. והיינו לפי שהנפש עצמה אינה מתלבשת בכחותי׳ אלא עומדת עליהם מלמעלה בבחי׳ מקיף בלבד. 

ובשבועות על ידי מתן תורה נתגלה הרצון העליון שהוא למעלה מן הדעת והאיר אז שורש נשמות תוך כחות הנפש בגילוי רב ועצום (ועמ״ש במ״א ע״פ כי תצא בפי׳ בקשו פני את פניך ה׳ אבקש כו׳) ולכן על כל דבור פרחה נשמתן דהיינו שנסתלק למעלה מבחי׳ וגדר השכלה והשגה להכלל ולבטל במציאות, ממש אליו ית׳ בכלות הנפש ממש. וזהו אשר הוצאתיך מארץ מצרים שכל העולמות ומדרגות שלמטה מבחי׳ זו נק׳ בשם מצרים לגבי בחינה זו כי שאר כל עניני השגות ודביקות באלהים חיים הם עדיין בבחינה וגדר מצר וגבול הנ״ל וכמ״ש במ״א (לקמן ע״פ וספרתם לכם ועמ״ש בביאור ע״פ אלה מסעי הענין שעד ירדן יריחו נק׳ יצ ״מ). וזהו בטל רצונך מפני רצונו שענין עשה רצונו כרצונך הוא מצד רצון התחתון הנמשך מהשגת והשכלת לבותם כל אחד מכחות הנפש המתלבש בגוף והרי עדיין יש לו רצון נפרד בפני עצמו אלא שאעפ״כ על ידי העמקת הדעת והתבוננות בגדולתו ית׳ יתפעל ויעשה בנפשו ולבו רצונו של מקום ב״ה משא״כ ענין בטל רצונך כו׳ הוא בחי׳ ביטול והעברה לגמרי שלא יהיה לו רצון עצמו כלל כ״א רצון אחד לה׳ לבדו דהיינו שיהיה רצון עליון לבדו מאיר בו להשתפך נפשו אל חיק אביה ממש.

וזהו שאו את ראש וגו׳ לגולגלותם וגו׳ דהיינו לקשר רצון התחתון הנמשך מבחי׳ ראש ומוחין המלובשים בגוף ונפש ולחברו ולהעלותו למעלה מעלה למקור חוצבה עיקרה ושרשה דיליה שהוא מהות הנשמה עצמה העומדת למעלה והיא בבחי׳ מקיף ואינה מאירה בתוך הגוף כי עונותיכם מבדילים ביניכם לבין אלהיכם ונכרתה הנפש ההיא מלפני אני ה׳ וכמ״ש במ״א, והוא כמשל האדם שנכרת גופו מראשו.

והעצה היעוצה לזה הוא כמו דרך משל אם היה נמצא ברפואות לחבר גופו אל ראשו, כך הוא הענין נשיאת ראש שהוא רצון התחתון הנולד משכל ומדות כחות הנפש להעלות למעלה לבחי׳ גולגלותם דווקא דהיינו גולגולת שלהם עצמם שהוא שרש נשמתם למעלה כי שם מאיר רצה״ע כנ״ל (ועמ״ש פ׳ כי תשא סד״ה שמאלו תחת לראשי וע״פ ויקהל משה) וזהו ענין ספירת העומר היום יום כו׳ פי׳ כי ימים הם בחי׳ המשכות והיינו המשכת רצון העליון (עמ״ש בד״ה וספרתם הנ״ל בפי׳ וענין תספרו חמשים יום וע׳ ג״כ מ״ש בפ׳ אמור בפי׳ וספרתם לכם ממחרת השבת כו׳) מלמעלה למטה והיינו ע״י בחי׳ אהל מועד כי מועד על שם ונועדתי שמה לבני ישראל. והנה ונועדתי ונודעתי הוא ענין אחד אותיות דדין כאותיות דדין ושניהם לשון התקשרות ודביקות הקב״ה בנש״י, אלא שנודעתי הוא ע״י הדעת וההשגה בגדולתו ית׳ כמ״ש נודע בשערים בעלה, אבל ונועדתי הוא בחי׳ יחוד וקשר עליון מבחי׳ אנכי מי שאנכי לקשר נפשם להשתפך אל חיק אביה (ועמ״ש ע״פ להקריב לי במועדו וע׳ בזהר פ׳ ויגש דר״ו ע״ב ובהרמ״ז שם ובזהר משפטים דצ״ז ע״א). אך אי אפשר להמשיך ולהאיר על נפשם בהתגלות ממש אור בחינה זו כ״א ע״י בחי׳ אהל  ומשכן שהוא מה שכתוב אחזתיו ולא ארפנו עד שהבאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי בית אמי זו תורה שבכתב וחדר הורתי זו תושבע״פ כמו שהולד ניתן בבטן אמו כך הוא ענין רצה״ע המלובש בדיני התורה שבע״פ איסור והיתר חייב וזכאי כו׳, והגם שירדה תורה ונתלבשה בדברים גשמיים עכ״ז הרי מלובש בה רצה״ע ממש ועי״ז גם האדם העוסק בה ממשיך ומאיר על נפשו אור הרצה״ע ממש אשר לית מחת״ב כלל כמ״ש במ״א (וע׳ בזח״ב צ״ו א׳).

 אך שצריך האדם לתת עצות בנפשו שלא ישאר למטה וצריך לזה ב׳ בחי׳ בחינת כהנים ובחי׳ לוים. בחינת כהנים הוא מלמעלה למטה בחי׳ מים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך ובחי׳ לוים הוא בחי׳ שלהבת אש העולה ממטה למעלה.