איך בונים ערך עצמי מאוזן (בלי ליפול לאגו) | פסיכולוגיה בפרשה: בלק

ערך עצמי לא מאוזן יכול להוביל לגאווה ואגו משתולל או מהצד השני לניוון וחוסר ביטחון עצמי. הפרשה מציעה לפחות שישה מרכיבים מהותיים שבונים ערך עצמי מאוזן.

מקורות

וַיִּקָּר ה׳ אֶל־בִּלְעָם וַיָּשֶׂם דָּבָר בְּפִיו וַיֹּאמֶר שׁוּב אֶל־בָּלָק וְכֹה תְדַבֵּר׃ 

וַיָּבֹא אֵלָיו וְהִנּוֹ נִצָּב עַל־עֹלָתוֹ וְשָׂרֵי מוֹאָב אִתּוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ בָּלָק מַה־דִּבֶּר יְהֹוָה׃ 

וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר קוּם בָּלָק וּשְׁמָע הַאֲזִינָה עָדַי בְּנוֹ צִפֹּר׃ 

לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן־אָדָם וְיִתְנֶחָם הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה׃ 

הִנֵּה בָרֵךְ לָקָחְתִּי וּבֵרֵךְ וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה׃ 

לֹא־הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא־רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל יְהֹוָה אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ׃

1. קבלה עצמית בלתי מותנית

רש״י

לא הביט און ביעקב וגו'. כְּתַרְגּוּמוֹ; דָּבָר אַחֵר אַחֲרֵי פְשׁוּטוֹ הוּא נִדְרָשׁ מִדְרָשׁ נָאֶה — 

לא הביט. הַקָּבָּ"ה און שֶׁבְּיַעֲקֹב — כְּשֶׁהֵן עוֹבְרִין עַל דְּבָרָיו אֵינוֹ מְדַקְדֵּק אַחֲרֵיהֶם לְהִתְבּוֹנֵן בְּאוֹנִיּוֹת שֶׁלָּהֶם וַעֲמָלָן שֶׁהֵן עוֹבְרִין עַל דָּתוֹ: 

עמל. לְשׁוֹן עֲבֵרָה, כְּמוֹ "וְהָרָה עָמָל" (תהלים ז'), "כִּי אַתָּה עָמָל וָכַעַס תַּבִּיט" (שם י'), לְפִי שֶׁהָעֲבֵרָה הִיא עָמָל לִפְנֵי הַמָּקוֹם: 

ה' אלהיו עמו. אֲפִלּוּ מַכְעִיסִין וּמַמְרִים לְפָנָיו, אֵינוֹ זָז מִתּוֹכָן: 

ותרועת מלך בו. לְשׁוֹן חִבָּה וְרֵעוּת, כְּמוֹ (שמואל ב ט"ו) "רֵעֶה דָּוִד" — אוֹהֵב דָּוִד, (שופטים ט"ו) "וַיִּתְּנָהּ לְמֵרֵעֵהוּ", וְכֵן תִּרְגֵּם אֻנְקְלוֹס "וּשְׁכִינַת מַלְכְּהוֹן בֵּינֵהוֹן":

אורח חיים

לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב. יִתְבָּאֵר עַל פִּי דִּבְרֵיהֶם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (רעיא מהימנא ח״ג רעה) שֶׁאָמְרוּ כִּי עַל יְדֵי חֵטְא הָאָדָם נִרְשָׁם רֹשֶׁם כֹּחַ הָרַע בָּאֵבָר שֶׁבּוֹ עֲשָׂאוֹ, וְהִיא בְּחִינַת הַפְּגָם הַמֻּזְכֶּרֶת בְּדִבְרֵיהֶם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. וּפֵרוּשׁ ״אָוֶן״ הוּא כֹּחַ הָרַע הַנִּמְשָׁךְ מֵהָעֲבֵרָה, עַל דֶּרֶךְ אָמְרוֹ (משלי ל:כ) ״לֹא פָעַלְתִּי אָוֶן״, וּכְתִיב (תהלים קכה:ה) ״יוֹלִיכֵם ה׳ אֶת פּוֹעֲלֵי הָאָוֶן״. וְלָזֶה אָמַר לֹא הִבִּיט אָוֶן שֶׁהוּא רֹשֶׁם הַמִּפְעָל הָרַע אֵינוֹ אֲפִלּוּ בְּיַעֲקֹב שֶׁהֵן הֲמוֹן הָעָם שֶׁיִּתְכַּנּוּ בְּשֵׁם יַעֲקֹב, שֶׁכֻּלָּם נִשְׁמָרִים מֵעֲשׂוֹת רַע. וַהֲגַם שֶׁיִּטְעוּ מִדֶּרֶךְ הַשֵּׂכֶל אֵינוֹ נִקְבָּע בְּנַפְשָׁם הָאָוֶן שֶׁהוּא חֵלֶק הָרַע, עַל דֶּרֶךְ אָמְרוֹ (שיר השירים ד:ז) ״כֻּלָּךְ יָפָה וּמוּם אֵין בָּךְ״, פֵּרוּשׁ שֶׁאֵין הַחֵטְא עוֹשֶׂה בּוֹ מוּם קָבוּעַ אֶלָּא לִכְלוּךְ הָעוֹבֵר עַל יְדֵי רְחִיצָה וַהֲדָחָה, וּכְמוֹ שֶׁרָמְזוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שיר השירים רבה) בְּמַה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב ״שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה״ יְעֻיַּן שָׁם. וְאָמְרוֹ וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל, פֵּרוּשׁ, אֲפִלּוּ פְּגָם שֶׁצָּרִיךְ עָמָל לְהַעֲבִירוֹ אֵינוֹ בְּאוֹתָם שֶׁנִּקְרָאִים יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם הַצַּדִּיקִים. 

אוֹ יִרְצֶה אָמְרוֹ לֹא הִבִּיט אָוֶן הוּא חֵטְא הַמַּחְשָׁבָה, שֶׁגַּם הוּא יִקָּרֵא אָוֶן, עַל דֶּרֶךְ אָמְרוֹ (תהילים סו:יח) ״אָוֶן אִם רָאִיתִי בְלִבִּי״, שֶׁאֵין ה׳ מַבִּיט אֶל הַמַּחְשָׁבָה הָרָעָה. בְּיַעֲקֹב, פֵּרוּשׁ, שֶׁאֵין עוֹשֶׂה בְּיַעֲקֹב הַמַּחְשָׁבָה הָרָעָה רֹשֶׁם הָאָוֶן שֶׁהִיא עָנָף הָרַע, וְלָזֶה דִּקְדֵּק לוֹמַר לְשׁוֹן הַבָּטָה שֶׁהִיא יוֹתֵר מֵהָרְאִיָּה, פֵּרוּשׁ כִּי הֲגַם כִּי בִּרְאִיָּה רִאשׁוֹנָה הוּא רוֹאֶה מַחְשָׁבָה הָרָעָה, כְּשֶׁהוּא מַבִּיט בִּפְנִימִיּוּת מִפְעָלָהּ אֵין אָוֶן. וְדִקְדֵּק לוֹמַר אָוֶן בְּיַעֲקֹב, פֵּרוּשׁ שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה בּוֹ הַחֵטְא הַהוּא רֹשֶׁם, וְזֶה אֲפִלּוּ בַּהֲמוֹן הָעָם אֲשֶׁר בְּשֵׁם יַעֲקֹב יְכֻנֶּה.

מלבי״ם

לא הביט ולא תאמר שהגם שלא יצויר שנוי וחרטה אצל האל יצויר שתשתנה הברכה לקללה מצד המקבלים, שהרעו מעשיהם ואינם ראוים לברכה, ע"ז משיב לא הביט און ביעקב ויש הבדל בין ראה ובין הביט שראה מציין ראות העין, והבטה מציין שימת לב על הדבר ועיון השכל, כמ"ש בישעי' (סי' ה'), ויש הבדל בין און ובין עמל שאון מציין מעשה רע שנעשה בפועל, ועמל מציין תכונת הנפש בעת עשותו הרע, ולפ"ז היה ראוי שיאמר לא ראה און ולא הביט עמל, כי האון שבפעל נראה בעין החושי והעמל הנפשי מושג רק ע"י העיון ושימת לב על הדבר, וכמ"ש (חבקוק א׳:ג׳) למה תראני און ועמל תביט, אולם המליץ פה יש לו כונה אחרת, שיאמר שה' מרוב אהבתו אותם לא ישים לב לחטאתם והוא סולח לעולם, ועפ"ז יאמר שביעקב שהם ההמונים שבהם הגם שיראה בם און שהוא מעשה הנעשה שלא ביושר וזה נראה לעינים, בכ"ז לא הביט און היינו שלא ישים לב עליו, כי עמי הארץ זדונות נעשו להם כשגגות ואינו משים לב לענשם בעבור זה, ובישראל שהם גדולי האומה שהם לא יעשו און שהוא מעשה רע בפועל, אבל יצויר אצלם עמל שהוא שיחטאו בהניהור הלב ובמחשבה שזה נקרא עמל, ובכ"ז אחר שהרהור זה נשאר רק הרהור בלבד ואינו יוצא מכח אל הפועל שיעשו רע במעשה עד שהעמל יתראה בחוש הראות, א"כ לא ראה עמל בישראל, ואינו מעניש על המחשבה הנעלמה בקרב איש ולב עמוק, ה' אלהיו הוא מאמר מקביל ע"י שלא הביט און ביעקב לכן ה' אלהיו עמו אף שיחטאו לפעמים לא יסיר מהם השגחתו והשכינה בקרבם, וע"י שלא ראה עמל בישראל תרועת מלך בו כי ההשגחה דבוקה עם ישראל שהם הגדולים שבהם, ומציין שה' הוא מלכם והם עמו, כמו שהמלך יתכבד ע"י העם שהוא מולך עליהם וכשבא בקרבם יריעו תרועת שמחה על שמלכם בקרבם, כן יתקדש ה' ותנשא מלכותו ונקדש בכבודו ע"י הצדיקים והוא בקרבם כמלך השוכן בתוך עמו ומתכבד בכבודם:

לא מפחד מהעולם

זוהר ויחי א

וְסוֹד (במדבר כג) לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל – מִשֶּׁאָנוּ בַּגָּלוּת דְּחוּקִים בֵּין שׂוֹנְאִים, וְהִסְתַּלְּקָה הַמַּלְכָּה מִן הַמֶּלֶךְ וְהִתְרַחֲקָה מִמֶּנּוּ, הוּא יַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ בֵּינֵינוּ וְיִגְאָלֵנוּ, וְהַסּוֹד שֶׁל (ישעיה מד) כֹּה אָמַר ה' מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ ה' צְבָאוֹת. וַיְחִי חַי, כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסִאִי וְהָאָרֶץ הֲדוֹם רַגְלָי.

אש קודש, שנת ת"ש, בלק

לא הביט און וכו׳ ד' אלוקיו עמו וכו', הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא, לא ישכב עד יאכל טרף וכו',

כי איתא בגמרא ברכות ז׳ ואל זועם בכל יום, וכמה זעמו רגע, וכמה רגע אהד מחמשת רבוא וכו׳ אמר ר״א וכו׳ וכמה זעמו רגע וכמה רגע אר״א ואיתימא ר״א רגע כמימרי', היינו כמו שאומרים תיבת רגע, ונבין נא מה בא לרמז בזה שאמד רגע כמימרי׳ ולא כמו שאמרה הגמ' מקודם אחד מחמשת וכו׳ שהוא שיעור מצומצם, משא״כ כשאומרים רגע כמימרי׳ תלוי בכל איש לפי מהירות דיבורו יש ממהר לדבר ויש מאריך.

ואל זועם וכו׳ רגע, זהו חסד אל שרק רגע זועם כי לפני זעמו מי יעמוד, והנה בפ׳ בראשית עה״פ ויברא אלוקים את האדם בצלמו פרש״י שהכל נברא במאמר והוא נברא בידים, וכבר דקדקנו בזה דהלא האמירה למעלה ממעשי׳ בידים היא׳ ואיך הכל נברא במאמר והאדם שלמעלה מהם בידים, ואמרנו שאצל כלם לא נמשכה הקדושה ממרום עד לעצמותם, ונשארה במאמר, ולהאיש הישראלי נמשכה הקדושה עד להעשי׳ שלו והוא נברא כביכול בידים של מעלה עד שכולו קודש.

וזהו גם ענין נצחיות ישראל, הכל נברא במאמר, דיבור שלמעלה מהם ורק מרחוק מאיר להם, ואין האור קבוע ולא מצוי אצלם, רק כעין ברק המאיר על איזה זמן, משא"כ ישראל שנברא בידים ונמשכה הקדושה עד להעשי׳ שלהם ולמקומם שנמצאו, והיא מצוי׳ אצלם, נצחיים הם וגם גוף הישראלי נצחי, כי כאשד מוציא את כחותיו לתורה ולעבודה, ומן כח גופו נעשה חלק תורה ועבודה הרי עולה גופו בעולם הנצחי ונשאר בנצחיות, ורק המאכלים שאכל בכל ימי חייו ונתוספו על גופו הם כלים ונפסדים, וזה אל זועם רגע כמימרי׳, זהו החסד שהיא רק רגע ונוגע רק לחלק גופו שנברא במימרי׳ במאמר, והיא כדי לזככו, בי באם ח״ו שוהים הצרות יותר, אז נוגעים גם לחלק עצמות ישראל שנברא בידים.

והיא גם יכולת ישראל להתחזק בצרותיו וגם מתחילה אינו נופל רק שוכב, ובשכיבתו זו עוד מפיל בשנאיו, מפני שנברא בידים וקדושתו ית׳ נמשכה עד עצמותו של ישראל, וזה שמרמזים הפסוקים ד׳ אלקיו עמו וכו׳ הן עם כלביא יקום וכו׳ שקם ומתחזק לא ישכב עד יאכל טרף, לגמרי לא יפול רק ישכב. וגם כשישכב עושה בשונאיו יותר מבעצמו, לכן כלביא יקום, ואף בצרות קשות כארי יתנשא.

קדושת לוי, במדבר, בלק י״ט

לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלהיו עמו (במדבר כב, כא). פירוש, לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, כשבאין למעלה עבירות ישראל חס ושלום השם יתברך אינו מביט להם דאינו רוצה כלל שיבואו עבירות ישראל לפניו. ה' אלהיו עמו, פירוש מה שאין כן כשבאין זכיות שלהם למעלה מחבר עצמו בהם זהו ה' אלהיו עמו, שמיד מחבר עצמו בישראל ובזכיות שלהם. ותרועת מלך בו, פירוש שזה בחינות תרועה שנחלק לשנים שלא להביט בעבירות ולחבר בזכיות ישראל דתרועה הוא לשון נחלק מלשון רועה התרועעה הארץ, שפירושו שנחלק ונשבר לשנים שלא להביט בעבירות ולחבר בזכיות ישראל.

2. לראות מה אני יכול להיות

באר מים חיים, במדבר כ״ג:כ״א:א׳

לא הביט און וגו'. יתבאר על פי אשר כתבנו במקום אחר בביאור מקרא כתוב בטענת אברהם (בראשית י"ח, כ"ה) והיה כצדיק כרשע וגו'. והענין כי הנה מצינו כמה פעמים שהקב"ה עושה טובות לאדם ומגדיל עליו חסדו אף שאין האדם כדאי עתה לטובה הזו. כי לא נכון לבבו עם אלהים עתה להיות ראוי לחסדי ה'. מכל מקום האל הטוב שהכל צפוי לפניו ומביט לסוף דבר בקדמותו ורואה שאדם הזה ייטיב מעשיו אחר זמן הזה ויהיה ראוי לחסד זה, מקדים לו חסדו ועושה לו גם עתה בחסדו על סמך שייטיב מעשיו כי אין מוקדם ומאוחר לפניו כי הוא יתברך קודם הזמן. וכיון שגלוי לפניו שעתיד זה להיטיב מעשיו עושה עמו בחסד מעתה. כמו שהיה בצאת ישראל ממצרים שלא היו ראוין לנס כאשר אמר משה (שמות ג', י"א) וכי אוציא את בני ישראל וגו' ואמרו חז"ל (שמות רבה ג', ד') באיזה זכות אוציאם וכו' והשיב הקב"ה וזה לך האות כו' תעבדון את האלהים על ההר הזה שיקבלו התורה, ובזכות הזה אוציאם עתה ואין מוקדם ומאוחר לפני. ולא זה בלבד כי אם אף אם האדם הזה לא היה ראוי לנס זה עד יום מותו אבל עתיד לצאת מבניו ובני בניו עד סוף כל הדורות צדיק אחד שייטיב מעשיו על נכון הרי הקב"ה עושה לו נס בשביל זרע צדיקים שעתיד לעמוד ממנו. וכמאמר חז"ל גדול מה שנאמר בעשרת השבטים מבסדום כו' ונשתיירו בשביל הצדיקים שעתידים לעמוד מהן. וכן לוט ובנותיו ניצולו עבור דוד המלך ע"ה שהיה עתיד לצאת מבניהם כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"א, ד'). וכן ביעקב אשר פדה את אברהם וכדומה (שם ס"ג, ב').

3. לא לראות רע באחר

לקוטי מוהר״ן, תנינא, י״ז:ג׳

דֶּרֶךְ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ – לְהַבִּיט עַל הַטּוֹבוֹת שֶׁעוֹשִׂין, וְאַף שֶׁנִּמְצָא בָּהֶם גַּם־כֵּן מַה שֶּׁאֵינוֹ טוֹב, אֵינוֹ מִסְתַּכֵּל עַל זֶה. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (במדבר כ״ג:כ״א): לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב; מִכָּל־שֶׁכֵּן שֶׁהָאָדָם אָסוּר לוֹ לְהַבִּיט עַל חֲבֵרוֹ לְרָעָה, לִמְצֹא בּוֹ דַּוְקָא מַה שֶּׁאֵינוֹ טוֹב וּלְחַפֵּשׂ לִמְצֹא פְּגָמִים בַּעֲבוֹדַת חֲבֵרוֹ, רַק אַדְּרַבָּא, מְחֻיָּב לְהַבִּיט רַק עַל הַטּוֹב.

4. מצד אחד אדם צריך לחתור להיות בעל ענווה. 

שהמשמעות שלה היא שהוא צריך לדעת שהוא כמו כולם, 

אין לו שום דבר נעלה על אף אחד אחר. להפך. 

צריך להיות שפל רוח בפני כל אדם.

והוא צריך לדעת לא לעשות מעצמו עניין ולא להתנשא על אף אחד אחר.

ואם הוא קיבל כלים או כישורים או כסף, זו מתנה שקיבל כדי שיביא באמצעותם טוב לעולם, ולא כדי שיתנפח בגללם.

והוי שפל רוח בפני כל אדם

5. להיות מיוחד

מצד שני ובאותו זמן אדם צריך לדעת שהוא מיוחד ויש לו משהו מיוחד שאין לאף אדם אחד.

עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב, רבי נתן מפרש את הפסוק הזה שעל ידי שהאדם יודע לבודד את עצמו, 

כלומר לא להיסחף אחרי מחשבות ההבל, 

ולא לנסות להיות כמו כולם, או לחשוב כמו כולם,

ולא לרדוף אחר נימוסים או כבוד,

הוא מגלה את המיוחד שבו, ואת החוזקות שבו

ואת החיבור שלו למשהו יותר גבוה מהוא עצמו.

6. אתכפיא למחשבות וחוכמות לא בריאות

אדמו״ר הזקן, ליקוטי תורה

 לא הביט און ביעקב כו׳. הנה יש ב׳ בחי׳ ומדרגות למעלה בחינת יעקב ובחינת ישראל [וע׳ בזהר בלק דר״י ע״ב ובפ׳ וישלח דקע״ד א׳] שהם ג״כ ב׳ בחינות שונות בעבודת ה׳ באדם בחי׳ עבד ובחינת בן. היינו בחי׳ יעקב הוא בחי׳ עבד כמ״ש שמע אלי יעקב עבדי [וע׳ בזהר קדושים דפ״ו ע״א] ובחי׳ ישראל הוא בחי׳ בן כמ״ש בני בכורי ישראל…

והנה על בחי׳ ומדרגה זו דיעקב עבדי נאמר לא הביט און ביעקב פי׳ און הוא המרמה והרמאות כמו ואיש און מחשבותיו שהוא מחשבות והרהורין בישין שלעומת בחי׳ מחשבה טובה דתפלה שהיא עבודה שבלב ובחי׳ מחשבה דקדושה .

וזהו און אם ראיתי בלבי וכן בדבור שלעומת זה כמ״ש דברי פיו און ומרמה. וכן במעשה כמ״ש פועלי און. וכשהאדם מתבונן בתפלה בחב״ד שבנפשו בגדולת ה׳ עומדים כנגדו מחשבות זרות דסט״א שהם מחשבות איש און הנ״ל והרהורין הרעים [ועיין בזהר פ׳ בלק דרי״א ע״א ובמק״מ שם] אמנם גדול כח בחי׳ יעקב גם מצד עצמו כי יש יתרון להקדושה על סט״א כיתרון האור כו׳ והעיקר כי ה׳ אלקיו עמו והוא העזר מלמעלה.

וזהו לא הביט און ביעקב שלא יוכל האון להביט בבחי׳ יעקב ולבלבלו כי לא יוכל לו אלא נפל יפול לפניו [וע׳ לעיל בפ׳ וישלח ע״פ ויאבק איש. גבי כי לא יכול לו מפני שיעקב הוא י׳ עקב יסוד אבא כו׳ וזהו ענין התפלה שהוא המשכת הדעת שמבחי׳ יסוד אבא כו׳ ועיין שם]:

ה ולא ראה עמל בישראל. פי׳ דזה מעלה יתירה בבחי׳ ישראל מה שאינו בבחי׳ יעקב דאילו בבחי׳ יעקב לא הביט האון כנ״ל אבל  יגיעה ימצא בו שיעקב הוא בחי׳ עבדי והעבודה הוא ענין עמל ויגיעה לאכפייא לסט״א ולאהפכא חשוכא כו׳ ע״י התפלה והמצות כנ״ל.

והיינו בכל ששת ימי המעשה כמ״ש ששת ימים תעבוד דהיינו כמו עד״מ המלאכות גשמיים החורש והזורע והקוצר כו׳ כך הוא בעבודת ה׳ בתפלה בכל ששת ימי המעשה צ״ל בחי׳ עבודה זו ביגיעת הנפש ויגיעת בשר להתבונן בגדולת ה׳ ולהוליד אהוי״ר לה׳ ולהוציא מלבו הרצונות זרות דנה״ב עד שיהיה לו רק רצון א׳ לאביו שבשמים שכל זה הוא ע״י מלחמה גדולה עם היצר וכמ״ש בזהר שעת צלותא שעת קרבא ועל דרך שאמרו בספרי פרשת עקב סמוך לפלטין שלך לא כבשת ואתה הולך ומכבש כו׳ וכך אם לא פעל להפך מדותיו הרעות ולהמשיך גילוי אלקות בקרבו ע״י התפלה איך יוכל להמשיך גילוי אלקות בעולם ע״כ צריך תחלה לכבוש גופו ונפשו הבהמית ע״י התפלה וכמארז״ל לעולם יראה אדם עצמו כאלו קדוש שורה בתוך מיעיו שנאמר בקרבך קדוש ולכן צריך עמל ויגיעות נפש כדי שיוכל להיות גילוי אלקות בנפש ואח״כ ימשיך גילוי אלקות בעולם.

ומזה הטעם אסור לאכול קודם התפלה שאז עדיין הנשמה באפו ואיך יוכל לברר המאכל ולהעלותו עד אחר התפלה שאז מתפשטת הנשמה בכל הגוף ועי״ז יוכל אח״כ להעלות המאכל ולברר הטוב מן הרע ונק׳ האכילה ג״כ מלחמה כמ״ש בזהר על פום חרבא ייכל נהמא והיינו להלחם עם היצר שלא יהיה האכילה בתאוה רק לש״ש ועי״ז מברר הטוב כו׳ [ועמ״ש מזה בד״ה כה תברכו בפ׳ נשא].

וכ״ז הוא העבודה בששת ימי המעשה וזהו בחי׳ יעקב עבדי שהעבודה זו הוא עמל ויגיעה כנ״ל והוא בחי׳ אתכפייא וזהו בחי׳ עובד אלקים כמ״ש בבינונים ח״א פט״ו. אבל בשבת הוא בחי׳ בשנותו את טעמו ויגרשהו וילך דאתהפכא חשוכא לנהורא עד שהוא בחי׳ מנוחה ואין נמצא בו עמל כלל כמ״ש כי בו שבת.

וזהו בחי׳ ישראל שיר אל שהוא השירה של בחי׳ אל דכתיב חסד אל כל היום. והיינו שתפלה דשבת הוא התענוג מגדולת ה׳ שמתענגים ישראל בתפלה ע״י ההתבוננות וההשגה בגדולת ה׳ וכמ״ש טעמו וראו כי טוב ה׳ וכתיב ישמח ישראל בעושיו וגו׳. [ועמ״ש בפ׳ חקת בפ׳ אז ישיר ישראל כו׳ ישראל דלעילא וגילוי זה בשבת ועמ״ש ע״פ לסוסתי בענין טלא דנטיף מעתיקא ועמ״ש ע״פ שיר השירים]:

ולכן לא ראה עמל בישראל. כי אין העבודה בבחי׳ עמל כלל רק להתענג על ה׳ וקראת לשבת ענג. והטעם לזה שא״צ בשבת לבחי׳ עמל ויגיעה הנ״ל שבחול הוא כי הנה שבת אותיות תשב.