איך להרחיב את הכלי לשפע
שפע יכול להתבטא במצב הכלכלי, במצב הרגשי, בהרחבת ״המוחין״ וביכולת ההשפעה. אולם כדי שהשפע ירד ונקבל אותו נכון צריך להתכונן אליו. איך?
מקורות מתורת הרבי
תורת מנחם – יג – שנת תשט"ו – חלק ראשון בס"ד. שיחת חג הפורים ה'תשט"ו. 318
אך העיקר, שהיגיעה תהי' על זה שיוכלו לעמוד בנסיון של עשירות!…
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) באמריקא נהוג שמעמידים כל דבר להצבעה. ובכן: אלה שמסכימים לקבל על עצמם שהקב"ה יתן להם עשירות בהפלגה, ולא איכפת להם שיצטרכו להתייגע במלחמה עם היצה"ר שלא יכשיל אותם – יגביהו את ידם הימנית בלבב שלם.
[כאשר כ"ק אדמו"ר שליט"א ראה שרק אחדים מהמסובים קיבלו את הדברים בתמימות וברצינות (לא כ"מילתא דבדיחותא" דפורים) והגביהו את ידיהם לקבלת הברכה125 – הפטיר ואמר מתוך אכזבה:]ולאחרי כן באים ("מ'קומט צולויפן") ומתאוננים היתכן שענין פלוני אינו באופן כך וכך וכו'; ואילו כשמגיע "עת רצון" – פּראַוועט מען חב"ד'סקע שטותים…
(ואח"כ הוסיף ואמר:) בכל הענינים של מסחר – מכניסים את עצמם אפילו על הספק וספק ספיקא; ואילו עתה, כשנמצאים יותר ממנין של יהודים, בלי עין הרע, ועומדים ב"עת רצון", ומה גם שה"בעל- הבית'טעס" (הנשים) נמצאות בריחוק מקום, כך ששאלת הפרנסה אינה מבלבלת כל כך, ובמילא "כאַפּט מען זיך אַמָאל אַרויס" עם רעיון הקשור אך ורק עם הקב"ה בעצמו… – הנה רק בגלל שאין זה לפי כבודו להגבי' את ידו, כדאי לו לקחת סיכון שלא להגבי' את ידו, ולהחמיץ את ההזדמנות, אך ורק כדי שיחשב "בעל מוחין"… – ובכן, מה יכולני עוד לעשות?!…126
ספרי כ"ק אדמו"ר, תורת מנחם, – כג – שנת תשח"י – חלק שלישי, בס"ד. יום א' פ' דברים, ג' מנחם-אב, ה'תשח"י, 206
האדמו"ר מקופישניץ שליט"א: מצינו שרבי יהודה הנשיא, רבי, הי' עשיר14.
כ"ק אדמו"ר שליט"א: רבי הי' עשיר מופלג. – הלואי תהי' לכל בנ"י עשירות סתם, אפילו פחות מהעשירות של רבי!…
האדמו"ר מקופישניץ שליט"א: אצל האדמו"ר מקאָצק, "השרף" – לא רק שלא היתה עשירות, אלא אדרבה כו'.
כ"ק אדמו"ר שליט"א: זוהי הנהגה השייכת ל"שרפים"… אבל יהודים שחיים בעוה"ז הגשמי – זקוקים לבני חיי ומזונא רויחא, ובכולם רויחא, ועד לעשירות!
האדמו"ר מקופישניץ שליט"א: הרי מפורש בכתוב15 "ראש ועושר אל תתן לי"?
כ"ק אדמו"ר שליט"א: אדרבה: בכתוב זה נאמר גם "ראש (עניות) . . אל תתן לי", והכתוב מקדים "ראש" ("אל תתן לי") ל"עושר" ("אל תתן לי"), היינו, שהבקשה דשלילת העניות קודמת לבקשה דשלילת העשירות.
ה. האדמו"ר מקופישניץ שליט"א: עשירות – היא נסיון, והנני פוחד מהנסיון של עשירות.
כ"ק אדמו"ר שליט"א: גם עניות היא נסיון, ואדרבה, הנסיון דעניות – שגורם ליגיעה וצער כו' – גרוע וקשה יותר16, ועד כדי כך שאמרו חז"ל17 שעניות מעבירה את האדם על דעתו ועל דעת קונו! וכיון שכן, מוטב איפוא שיהי' הנסיון של עשירות!…
– זכורני בילדותי שבתשעה באב מצאתי את המלמד דרדקי (שלמדני גמרא) יושב בחדרו ולומד גמרא (בהסוגיות שאין לומדים בתשעה באב). – במשך כל השנה הי' עסוק בלימוד עם התלמידים ולא היתה שעתו פנוי' כ"כ ללמוד לעצמו, ולכן, ניצל את ההזדמנות שאינו צריך ללמוד עם התלמידים בתשעה באב בשביל ללמוד לעצמו. – ובמענה לשאלתי: היתכן?! הרי למדנו בשו"ע18 שאסור ללמוד בתשעה באב – השיב לי: אם צריכים להלקותני בגיהנם – מוטב שילקוני עבור לימוד התורה!…
ועד"ז בנדו"ד: אם צריך להיות ענין של נסיון – מוטב שיהי' נסיון של עשירות מאשר נסיון של עניות, ובודאי יעזור השי"ת שיצליחו לעמוד בנסיון העשירות.
זאת ועוד:
מצינו בפירוש רש"י על הפסוק "בין פארן ובין תופל ולבן גו' ודי זהב" שבפרשת השבוע19 – דלכאורה: "חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו תופל כו'" – ש"הוכיחן על הדברים כו' על העגל שעשו בשביל רוב זהב ("די זהב") שהי' להם, שנאמר20 וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל".
וכאן רואים דבר פלא:
אע"פ ש"רוב זהב שהי' להם" גרם לחטא הכי חמור, חטא העגל, שעל ידו "חזרה זוהמתן" (לאחרי שפסקה במ"ת)21, מ"מ, הניח להם משה ליהנות מהזהב כל משך הארבעים שנה, ולא הוכיחן על זה עד סוף שנת הארבעים!
וכל כך למה – כיון שיהודים צריכים עשירות!
וכאמור, בודאי יעזור השי"ת שיצליחו לעמוד בנסיון העשירות, ומקרא מלא דיבר הכתוב22 "לבלתי ידח ממנו נדח", שקאי על כאו"א מישראל, גם על העשירים!…
ובהמשך הפסוק: "ודי זהב", ומפרש רש"י: "הוכיחן על העגל שעשו בשביל רוב זהב שהי' להם, שנאמר91 וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל" – שמזה התחיל כללות ענין הגלות.
אמנם, לאחרי שבנ"י היו כבר בגלות קרוב לאלפיים שנה, בודאי פעלו שיוכלו לעמוד גם בנסיון של עשירות וריבוי זהב.
יתן איפוא השי"ת לבנ"י עשירות בגשמיות, וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר92 בשם רבינו הזקן, שהקב"ה יתן לבנ"י גשמיות, והם יַראו כבר מה שביכלתם לעשות – שיעשו מהגשמיות רוחניות.
ובפשטות – שהקב"ה יתן לבנ"י בני חיי ומזוני רויחי, זהב וכסף וכו', לכל אחד ואחד בהמצטרך לו, באופן של עשירות, הן עשירות ברוחניות, שהו"ע הפצת המעיינות, שהרי העשירות הגדולה ביותר היא ה"מעיינות", והן עשירות בגשמיות, "ודי זהב", ובודאי שבנ"י ינצלו את הזהב (לא עבור העגל ח"ו, אלא) לעשות ממנו מקדש לו ית'.
ונזכה ל"אלה הדברים אשר דבר משה" – "גואל ראשון הוא גואל אחרון"93, וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר94 ש"שילה" בגימטריא "משה", ו"יבא שילה" בגימטריא "משיח", והיינו, שכאשר מצרפים את הגימטריא ד"אחד", "יבא", אזי פועלים ביאת המשיח, בקרוב ממש.
ועמידה בנסיון של עניות משמעותה – שהאדם ידע ש"אין26 רע יורד מלמעלה"27, אלא הוא, האדם, האשם ביסורים שלו, ולכן אין לו לבעוט ביסורים ח"ו, אלא לקבלם בשמחה
עמידה בנסיון של עשירות משמעותה – שהאדם לא יחשוב ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (פרשת עקב)
אלא לחזור ולשנן ולקבוע בעצמו ש"ה'24 אלקיך .. הוא הנותן לך כח לעשות חיל"25;
27) שהרי אין "שתי רשויות" ח"ו, אלא הכל בא מהקב"ה, וממנו ית' – לא יורד רע. ולדוגמא – בנוגע לכללות הענין דגלות מצרים אצל פרעה – שדוקא עי"ז נעשה "וינצלו את מצרים" (בא יב, לו), ומזה באו לקבלת התורה, ולהכניסה לארץ טובה ורחבה (מהנחה בלתי מוגה).
להתחזק בלעשות טוב, להשפיע, לתת, להכיר שיש לך שליחות
25) ובלשון הכתוב בנוגע לכללות בנ"י: "לא מרובכם גו' (בגלל איזו מעלה כו') חשק ה' בכם גו'", "כי אם מאהבת ה' אתכם ומשמרו את השבועה וגו'" (ס"פ ואתחנן). וזוהי גם הוראה לכל הדורות, שכאשר יש לאדם עשירות, עליו לדעת שעשירות זו באה מהקב"ה, ובמילא הרי זה צריך לעורר אותו להוסיף בתומ"צ, והרי כללות ההקדמה לתומ"צ הו"ע יראה תתאה, קבלת עול וביטול, היפך התנועה ד"כחי ועוצם ידי" (מהנחה בלתי מוגה).
איתא בגמרא34 "רבי מכבד עשירים".
ובטעם הדבר – יש אומרים35 "מתוך שרבי עצמו הי' עשיר מופלג, לכך הרגיל עצמו לכבד עשירים, כדי להתלמד להעם שיכבדו ג"כ אותו בשביל עשרו ולא בשביל תורתו".
– (ואמר כ"ק אדמו"ר שליט"א בבת שחוק:) אותי אי אפשר לחשוד בכך, כיון שאינני עשיר, אין לי לא אבנים טובות ולא כסף וזהב…
אבל פנימיות הטעם בזה – שאכן ראויים הם לכבוד, שהרי רואים שהקב"ה מכבדם36.
ובהקדמה – שהנסיון של עשירות הוא נסיון גדול יותר מהנסיון של עניות, שכן, עני אינו יכול לעשות מאומה, משא"כ עשיר שיש לו כסף – וכפי שדיבר פעם כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בשמחת תורה37 אודות המעלה של "גביר" – יש לו נסיון גדול שינצל את הכסף כדבעי.
ולדוגמא: כאשר צריכים ליתן כסף עבור ישיבה – טוען אליו היצה"ר: מדוע עליך ליתן את כספך, שהתייגעת עליו – עבור תלמידי הישיבה, אנשים צעירים, שיכולים בעצמם לעבוד (כמו שאתה עובד) ולהרויח; וכי משום שהם אינם רוצים לעבוד, חייב אתה לעבוד עבורם ולפרנס אותם?!
ויתירה מזה – טוען היצה"ר: אילו היו מקדישים את זמנם בשביל איזה "תכלית", ללמוד דבר המביא תועלת לעולם – הי' מקום שתתמוך בהם בכספך שהתייגעת עליו, בשביל טובת העולם; אבל בשביל תלמידי הישיבה שיושבים ולומדים תורת ה' כפי שלמדוה לפני שנים רבות, דבר
שאין לו מקום בימינו אלו, ואינו לפי רוח הזמן – לא כדאי לך לבזבז את כספך!
ומוסיף לטעון, שלא זו בלבד שתלמידי הישיבה אינם מביאים תועלת לעולם, אלא עוד זאת, שהם עצמם מתקלקלים, שגדלים "בטלנים" שאינם ראויים לשום דבר. וא"כ – מסיק היצה"ר – לא זו בלבד שאינך פועל דבר טוב ע"י נתינת הצדקה, אלא אדרבה, הנך מסייע להפוך אנשים צעירים לבעלי-מום ("קאַליקעס")!
ומצד החשבון של היצה"ר הנ"ל (שאין חיוב ליתן כסף שהתייגע עליו, ומה גם ליתנו כדי שאנשים יגדלו "בטלנים" ובעלי-מום כו') – הרי זה נסיון גדול ביותר.
וא"כ, כאשר רואים שלמרות גודל הנסיון שבדבר נתן הקב"ה לפלוני עשירות, היינו, שהקב"ה סומך עליו ליתן בידו פקדון38 ובוטח בו שידע לנצלו כדבעי – ראוי הוא שיכבדו אותו.
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) ויעזור להם הקב"ה שינצלו את הפקדון כדבעי.
מותרות דבר מבלבל
ישנם כאלה שמתאוננים116 מהו הצורך בעבודה שכזו?! – לכאורה מוטב הי' מעמד ומצב ד"איש תחת גפנו ותחת תאנתו"117, שיהיו לכל אחד צרכיו הגשמיים באופן של הרחבה הנדרשת לו (כדברי הרמב"ם118), גם אם הענינים הגשמיים יהיו ע"ד מ"ש119 "יחי' איש עגלת בקר ושתי צאן",
– וכידוע120 ש"מותרות" הוא ענין שמבלבל גם בגשמיות,
רוצים דברים שלא שייכים אליהם
כפי שמבאר הצמח צדק121 ע"פ דוגמא מענין הלבושים שצריכים להיות כפי מדת האדם, שלא רק לבוש מדי קצר אינו כדבעי, אלא גם לבוש מדי ארוך אינו כדבעי, כיון שאדם מסתבך בו, ודוגמתו בכל הענינים החיצונים שהם כמו לבושים, שכללותם הם עניני נפש הבהמית והגוף, שהם בבחי' לבושים (כמ"ש122 "עור ובשר תלבישני") לעניני קדושה, שכאשר הם במדה גדולה יותר מכדי הצורך, הרי זה דבר בלתי-רצוי (לא רק עבור רוחניות, אלא) גם עבור גשמיות. וכפי שרואים במוחש, לדאבוננו, שהנסיון של עשירות הוא נסיון גדול ביותר123.
(כ"ק אדמו"ר שליט"א הפסיק ואמר בבת-שחוק:) אבל אעפ"כ, הלואי – "אויף אַלע אידן געזאָגט געוואָרן" – שיהיו כולם "גבירים", ויצטרכו להתייגע ביגיעה עצומה, יגיעת נפש ויגיעת בשר, ואם לא יספיק שעה אחת וגם לא שתי שעות, יתייגעו ריבוי שעות (כמבואר בתניא124)
להבין את המשמעות של עושר, שזה לא לשלוט אלא לשחרר, להתחבר לאינסוף
נסיונות בכלל נחלקים לשני סוגים: נסיון של עניות ונסיון של עשירות6. גם במדבר היו שני סוגי נסיונות אלו, ושניהם היו קשורים עם המן:
מחד גיסא הכיל המן עשירות היותר גדולה, שהרי נוסף לכך שהי' "לחם מן השמים"7, לא הי' בו פסולת8, וטעמו בו כל הטעמים של כל סוגי המזון9 – לא כמו לחם מן הארץ, שמוגבל בטעמו ויש בו פסולת – הרי "ירדו להם לישראל אבנים טובות ומרגליות10 עם המן"9, עשירות כפשוטה;
ולאידך גיסא, הי' במן גם הנסיון של עניות, כמ"ש11 "המאכילך מן
גו' למען ענותך", וכמבואר בגמרא12 שהעינוי התבטא בכך שהמן לא פעל שובע כראוי – לפי דעה אחת: "אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו" (דכיון שהמן ירד רק ליום זה13, מבלי שישאר למחר14, הי' חסר השובע שיש לאדם כאשר "יש לו פת בסלו"), ולפי דעה שני' – "אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל" (והרי באכילת המן ראו רק את המן, ולא את הדברים שאת טעמם טעמו באכילת המן).
ב. וצריך להבין: כיצד מתאימים בדבר אחד, במן, שני הפכים – עניות ועשירות?
הסיבה לכך שהיתה במן עשירות (כל הטעמים וגם אבנים טובות ומרגליות), שזוהי מציאות שאינה שייכת כלל בלחם מן הארץ – היא בגלל היותו לחם מן השמים, ענין אלקי, והרי לגבי אלקות אין הגבלות, ולכן, גם לאחר ירידתו למטה נשאר המן במהותו האלקית15: לא היתה בו פסולת, ולא הי' מוגבל לטעמים מסויימים בלבד, ועד שלא הי' מוגבל רק למעלות של סוג האוכל (בעיקר – לחם – צומח), אלא הביא עמו גם את השלימות של דומם – אבנים טובות ומרגליות.
ומצד מעלה זו שהמן הי' למעלה מהעולם לגמרי (וחורש וזורע שבעולם אינו מסוגל לקלוט זאת), ונמשך מלמעלה מהעולם (וזמן) בעולם (וזמן), והרי זמן מתחלק לימים, יומי מיפסקי מהדדי16 – לכן הי' המן "דבר יום ביומו"7, ובדוגמת מתנה שיש בה רק כמה שנותנים, משא"כ שכר שתלוי בגודל העבודה17.
וכמו"כ לא יכלו לראות בעין אנוש את כל הדברים שהטעמים שלהם היו במן, כי, עין מוגבלת אינה יכולה להכיל את הבלי גבול של ענין אלקי.
וזהו שני הענינים – עשירות ועניות – שהיו במן:
המן מצד עצמו הוא תכלית העשירות, דכיון שמהותו היא רוחניות, אין בו הגבלות; אבל מצד העולם והאדם הי' במן גם תכלית העניות, כיון
שהאדם לא הי' בו דבר שיוכל לדרוש שהוא שלו ("אין לו פת בסלו"), והעין לא היתה יכולה לקלוט את העשירות שבמן, ולא ראתה בו אפילו מאכל פשוט18 ("אינו רואה ואוכל").
כל דבר שיש לאדם כולל לכל-הפחות משהו שהוא משלו, משא"כ המן, עם היותו תכלית העשירות, הרי הוא אצל האדם העניות היותר גדולה – שאינו יכול להראות על שום דבר ולומר שהוא משלו.
ג. ע"פ הנ"ל יובן גם הדיוק בלשון הפסוק19 "וירעיבך ויאכילך את המן": לא זו בלבד שהמן לא השביע, כמו לחם מן הארץ (בגלל שני הטעמים הנ"ל), אלא "וירעיבך" – שפעל רעבון20. ולכאורה, כיצד עורר המן רעבון?
כל דבר שבעולם נברא עם הגבלותיו: יש לו את הענין שלו, ואינו שייך לענין אחר. וכמו בלחם מן הארץ: הוא מזון ולא ענין אחר, ובמזון גופא הרי הוא מוגבל בטעמו, וענין זה מתקבל ונקלט אצל האדם ומשביע אותו.
משא"כ כאשר האדם המוגבל אוכל לחם מן השמים שהוא בלי גבול, כנ"ל – הנה אע"פ שמרגיש שיש לו במן עשירות בלי גבול, הרי אדרבה: העובדה שאינו יכול להכיל זאת בשלימות, ויתירה מזה, כל מה שמקבל הוא עדיין מוגבל, ומה שנשאר מבלי להתקבל הוא בלי גבול טעמים – מעוררת אצלו רעב21; הוא נמשך אל הבלי גבול שאינו יכול לתפוס – "אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך"19 – ענין שאי אפשר לתפסו ע"י ידיעה והשגה22.
והדרך לקבל את הבלי גבול היא – ע"י היציאה (הפשטה) מהמציאות והמדידות שלו.
ובהקדמה – שכללות בנ"י נחלקים לב' סוגים: יששכר, יושבי אוהל שעיקר עסקם בתורה, וזבולון, בעלי עסקים שעיקר עסקם בעניני העולם. ועפ"ז, אם הנסיון של עשירות יהי' שייך רק אצל בעלי עסק, זבולון, הרי זה עיוות הדין, וכמ"ש69 "השופט כל הארץ לא יעשה משפט" (בתמי'), ועכצ"ל, שגם אצל יושבי אוהל, יששכר, יש נסיון של עשירות (אם כי בדקות יותר, כשם שהעבודה היא בדקות יותר, "בחומר דא קל וחומר כו'"70).
ט. והענין בזה:
ענין העשירות בתורה הוא – כאשר יהודי לומד תורה והקב"ה נותן לו הבנה והשגה גדולה ורחבה, כידוע שבאותיות הקבלה והחסידות קאי ענין העשירות על ספירת הבינה71.
והנסיון שבזה – לפי שיכול להיות שתמורת זה שהעסק בתורה יפעל ענין הביטול, כמ"ש72 "ונפשי כעפר לכל תהי'", הנה מצד ההבנה
וההשגה יבוא לידי ישות וגאוה, באמרו, שע"פ תורה יכול להיות הלימוד שלו באופן שאפילו הקב"ה אומר "נצחוני בני נצחוני"73 (אף שהאמת היא שהתנאי לזה הוא שיורגש אצלו שהוא "בן" – "נצחוני בני" דייקא, שכל מעלתו אינה מצד עצמו, "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"74, אלא מצד האב (הקב"ה), וכמבואר בחסידות75 בפירוש מארז"ל76 "יפה כח הבן מכח האב", שהיתרון של הבן לגבי האב הוא "מכח האב", אלא שאצל האב הי' ענין זה בכחות הנעלמים, ואילו אצל הבן הרי זה נמשך גם בכחות הגלויים).
וכפי שמצינו בגמרא77 בנוגע לירבעם בן נבט – שגדלה מעלתו בלימוד התורה, עד כדי כך, שכל תלמידי חכמים היו דומין לפניו כעשבי השדה – שכאשר הקב"ה אמר לו "חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן, אמר לו (ירבעם בן נבט) מי בראש, בן ישי בראש, אי הכי לא בעינא", והיינו, שבהיותו במעמד ומצב של עשירות הכי גדולה בתורה, עד שהקב"ה הי' מדבר עמו כדבר איש אל רעהו – לא עמד בנסיון, ובא לידי ישות וגאוה כו'.
