לבכות כמו יוסף – פסיכולוגיה בפרשה, מקץ

למה צריך לבכות מדי פעם? על מה צריך לבכות? מה קורה בשעת הבכי? איך הבכי יכול לשמש כלי להתקדמות ולפריצת גבולות? איך לפתוח את הלב כדי לבכות?

מקורות

אדמו"ר הזקן, ליקוטי תורה, דרושים לר"ה, נה ד
ולכן איתא בכתבי האריז"ל כל מי שאינו בוכה בר"ה אזי אין נשמתו שלימה. ולכאורה מה ענין בכיה אל ר"ה. אך ע"פ הנ"ל יובן שהבכיה היא לנשמתו דוקא שירדה ממקום כבודה ונתגשמה. וזהו מים התחתונים בוכין אנן בעינן למהוי קדם מלכא כדאיתא במדרש בשעה שהבדיל הקב"ה בין מים למים נקראים מים התחתונים בשם מי בוכים שבוכין על ירידתן בבחי' מים תחתונים וצועקין אנן בעינן למהוי קדם מלכא. וזהו ענין תקיעת שופר תשר"ת תקיעה קול פשוט הוא בחי' התשוקה ברעותא דלבא ושברים תרועה אמרו בגמ' שהוא ענין גנוחי גנח וילולי יליל שהוא ענין הבכייה הנ"ל ונק' שברים תרועה שעל ידם מתיש ומשבר כח הקליפות וסט"א ותרועה הוא מלשון תרועם בשבט ברזל, וגם תרועה הוא מלשון רעותא דלבא כמ"ש ותרועת מלך בו, שמחמת בכייה ורחמנות זו שלמטה מעורר למעלה רצון העליון בהתעוררות רח"ר העליונים ממקור הרחמים והן י"ג מדות הרחמים עליונים שבהם נאמר ויעבור ה' על פניו כו', פי' ויעבור כאדם העובר ממקום למקום כך ויעבור הוי' מבחי' עליונה מאד שיתגלה על פניו פנים הם בחינת לבושים שמכסים ומסתירים ומצמצמים א"ס ב"ה בעצמו ובכבודו כי פנים הן עשרה שמות שאינן נמחקים לפי שהם בחי' שמות בחי' אותיות לכך הן לבושין שמכסין ומסתירין על א"ס ב"ה בעצמו ובכבודו. אבל בהתעוררות י"ג מדה"ר עליונים שבהן נאמר ויעבור ה' על פניו וכתיב יאר ה' פניו שיאר הפנים שלא יעלימו ולא יסתירו כבודו, וכמו שיהיה לעתיד ונגלה כבוד ה' והקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתקה אלא לעתיד יהיה זה בגשמיות ממש, וקיבול שכר שהוא למחר לקבל שכרם אבל היום לעשותם ברוחניות, וסדר העבודה הקבועה בנפש האדם להיות גילוי זה ברוחניות בנפשו בעבודה תמה על ידי התעוררות הרחמנות בבכייה גנוחי גנח וילולי יליל כו', וע"ז נאמר תקעו בחדש שופר כי התעוררות הרחמנות זה צריך בקול שופר דוקא ולא בקול אדם עצמו

רבי אלעזר בן דורדיא
אָמְרוּ עָלָיו עַל רַ' אֱלִיעֶזֶר בֶּן דֻּרְדְּיָא, שֶׁלֹּא הִנִּיחַ זוֹנָה אַחַת בָּעוֹלָם שֶׁלֹּא בָּא אֶצְלָהּ.
פַּעַם אַחַת שָׁמַע שֶׁיֵּשׁ זוֹנָה אַחַת בִּכְרַכֵּי הַיָּם וְנוֹטֶלֶת כִּיס דֵּינָרִים בִּשְׂכָרָהּ.
נָטַל כִּיס דֵּינָרִים וְהָלַךְ וְעָבַר עָלֶיהָ שִׁבְעָה נְהָרוֹת.
בִּשְׁעַת הֶרְגֵּל דָּבָר הֵפִיחָה.
אָמְרָה: כְּשֵׁם שֶׁהַפִּיחָה אֵינָהּ חוֹזֶרֶת לִמְקוֹמָהּ כָּךְ אֱלִיעֶזֶר בֶּן דֻּרְדְּיָא אֵין מְקַבְּלִין אוֹתוֹ בִּתְשׁוּבָה.

הָלַךְ וְיָשַׁב בֵּין הָרִים וּגְבָעוֹת.
אָמַר: הָרִים וּגְבָעוֹת, בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים!
אָמְרוּ לוֹ: עַד שֶׁאָנוּ מְבַקְּשִׁים עָלֶיךָ נְבַקֵּשׁ עַל עַצְמֵנוּ,
שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה" (ישעיה נד, י).
אָמַר: שָׁמַיִם וָאָרֶץ, בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים!
אָמְרוּ לוֹ: עַד שֶׁאָנוּ מְבַקְּשִׁים עָלֶיךָ נְבַקֵּשׁ עַל עַצְמֵנוּ.
שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה" (שם נא, ו).
אָמַר: חַמָּה וּלְבָנָה, בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים!
אָמְרוּ לוֹ: עַד שֶׁאָנוּ מְבַקְּשִׁים עָלֶיךָ נְבַקֵּשׁ עַל עַצְמֵנוּ,
שֶׁנֶּאֱמַר: "וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה" (שם כד, כג).
אָמַר: כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים!
אָמְרוּ לוֹ: עַד שֶׁאָנוּ מְבַקְּשִׁים עָלֶיךָ נְבַקֵּשׁ עַל עַצְמֵנוּ,
שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנָמַקּוּ כָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם" (שם לד, ד).
אָמַר: אֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּי.
הִנִּיחַ רֹאשׁוֹ בֵּין בִּרְכָּיו וְגָעָה בִּבְכִיָּה עַד שֶׁיָּצְתָה נִשְׁמָתוֹ.
יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: רַ' אֱלִיעֶזֶר בֶּן דֻּרְדְּיָא מְזֻמָּן לְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא;

בָּכָה רַבִּי וְאָמַר: יֵשׁ קוֹנֶה עוֹלָמוֹ בְּכַמָּה שָׁנִים וְיֵשׁ קוֹנֶה עוֹלָמוֹ בְּשָׁעָה אַחַת.
וְאָמַר רַבִּי: לֹא דַּיָּם לְבַעֲלֵי תְּשׁוּבָה שֶׁמְּקַבְּלִין אוֹתָם אֶלָּא שֶׁקּוֹרְאִין אוֹתָם רַבִּי.

הצמח צדק, אור התורה, דברים כרך א, פרשת דברים – הנחות, הוספות, והפכתי אבלם לששון, קכ
והיינו שהבכי' הוא כדי לעורר ר"ר מבחי' מקור הרחמים, רחמים דכתר שמשם תלוי הגאולה שהוא בחי' מי יתן מציון ישועות ישראל, וע"כ שייך שם בכי' כדי לעורר ר"ר הנ"ל.
והנה בזה יובן מ"ש והפכתי אבלם לששון,
הענין הוא דהנה כתיב בבכי יבואו ובתחנונים אובילם, והנה יש בזה שתי פי', הת"י מפרש מ"ש בבכי יבואו, היינו ע"י בכי' של עכשיו שהוא מה שאנו בוכים על הירידה ובחי' גלות השכינה ומה שאנו רחוקים מאלקות ע"י בכי' זו יבואו דהיינו שיהי' הגאולה, והנה באמת הפי' הפשוט אינו כן, אלא הפי' הוא שהגאולה והגילוי יהי' בבכיה
וכמ"ש ביוסף כשהתוודע אל אחיו ויתן את קולו בבכי, וזהו מ"ש במדרש כשם שלא נתפייס יוסף לאחיו אלא בבכי', כך הקב"ה לא יתפייס לישראל אלא בבכי',
ויש מפרשין שמ"ש ויתן יוסף את קולו בבכי קאי על לע"ל, כי יוסף ע"ש יוסיף הוי' שנית ידו, וזהו מ"ש ויתן את קולו בבכי, והל"ל ויתן את קולו ויבך, וכמ"ש ביעקב אלא שהוא קאי על לע"ל, ויתן את קולו בבכי שיהי' לע"ל וכמ"ש בבכי יבואו.
והנה להבין למה יהי' הגילוי לע"ל בבכי שהרי אנו רואים למטה שבשמחה אינו שייך בכי' כלל, וכמו שמחת נשואין וכדומה.
אך הענין הוא דהנה מתחלה י"ל ענין הבכי',
דהנה בכי' נמשך מעינים שהעינים מקבלים מהמוחין כי ראי' הוא בחי' חכמה, והנה כשהמוחין נתמלאים ביותר והמוח אינו יכול להכיל כלל, עי"ז יוצא הדמעה מהעינים וכמו למשל כלי כשהיא מלאה ביותר עי"ז נשפך ממנה לחוץ, משא"כ כשהיא אינה מלאה כ"כ אזי לא ישפך ממנה כלום, וכך כשהמוחין נתמלאים ואין המוח יכול להכיל כגון איזה צער הנוגע לו לעצמות נפשו עי"ז יוצא דמעה מהעינים, והנה כמו"כ כשנתהווה לו איזה שמחה שאין יכול להכיל המוח כלל עי"ז ג"כ יוצא דמעה, וכמו שמצינו בר"ע כשגלה לו ר"א הגדול סודות התורה של שה"ש, וכשהגיע לסמכוני באשישות זלגו עיניו דמעות, לפי שלא יכול להמוח שלו להכיל סודות אלו, וכמ"ש בזוהר פ' וירא ע"ש.
אך הנה עפ"י רוב הבכי' אינה כ"א מהצער ומרירות וכשיתהפך לו אח"כ לשמחה עי"ז הוא בוכה, כי יוצא מותרות המוחין בדמעה, משא"כ שאר שמחות כמו שמחת נשואין וכדומה אינו בוכה כלל, לפי שהמוח יכול לסבול, וכמו ביוסף עם השבטים שהיתה השמחה מתוך צער דוקא, שהי' מתחלה באעקו והיו רחוקים ממנו, ואח"כ כשנתוודע להם והי' היפוך מן הצער ממש עי"ז הי' הבכי', וכך לע"ל יהי' הגילוי בבחי' בבכי יבואו לפי שמתחלה הי' באעקו ובצער גדול בגלות, ואח"כ כשיהי' הגאולה שיהי' מחשיכה לאור גדול, וכמ"ש העם ההולכים בחשך ראו אור גדול, עי"ז יהי' הבכי' לפי שיהי' מהיפוך אל ההיפוך, ולא יוכלו לסבול את השמחה הגדולה כו' לפי שהי' מתחלה בצער גדול.
ירמיהו
בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם אוֹלִיכֵם אֶל נַחֲלֵי מַיִם בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ כִּי הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא.
כתיב בבכי יבאו כו' שלא תוכל האור להתיישב בכלי ולכך בבכי יבאו בדמעות כו' וכנ"ל.
אך לעתיד לבא כתיב כי עין בעין יראו לפי שאז נאמר בבכי יבאו שהבכיה היא מחמת קבלת השמחה הגדולה ורוב התענוג המתגלה למעלה מעלה מאשר תוכל הנפש שאת שלכן הוא בוכה ומוריד דמעות לפי שאין מעצור בבחי' כלי וגבול כנודע:
וז"ש לע"ל בבכי יבאו שע"י בחי' בכיה דוקא שהוא ע"י התגלות מדרגות הגבוהות כו'.
דבתשובה אמיתית הבאה מן המצר ביותר מעומק פנימיות נפשו מהתגברות החשך ביותר, וכמו תשובת ראב"ד כשראה שאין הדבר תלוי אלא בו כו' געה בבכי' מבחי' מיצר החשך ביותר, שזהו שהחשך מצ"ע נהפך לאין