עולם החסידותקצרים

ייאוש? עצבות? פסימיות? המסר העוצמתי של הרבי הריי"צ

ייאוש? חרדה? עצבות?

הוא חי באחת התקופות החשוכות בהיסטוריה של המין האנושי. הוא נלחם במשטר הקומוניסטי, עונה, סבל מרעב ובעיות גופניות ואיבד רבים מחסידיו. אחרי שחשב שעבר את הקשה מכל, הגיעה השואה שמחקה את רוב מניינה ובניינה של החסידות, ובתוכה גם כמה וכמה מבני משפחתו הקרובים ביותר. למרות כל אלה, כל מכתב שלו, כל שיחה וכל דרשה, אפילו בזמנים הקשים ביותר, מלאים רוח אופטימית. מלאים תאוות חיים, עידוד, אמונה שאין רע יורד מלמעלה ומסירות נפש בלתי נגמרת. אפילו צל צילו של ייאוש לא ניכר במכתביו. לא ייאוש מהעולם ולא מהבורא, ואפילו לא מאלה שהסבו לו גב ונלחמו בו.

וכך למשל במכתב אחד הוא מתאר את חובת הזהירות מהעצבות:

"שלום וברכה, במענה על כתבו, העצבות היא מדה רעה והיא אחת משלוחי היצר לבלבל את האדם מעבודתו בלימוד התורה ושקידת העבודה ועוד יותר אשר לאט לאט מאבד את הכשרונות חס ושלום ומטמטם את חושי הנפש. אשר על כן רבותינו היו מזהירים על העצבות לגרשה בכל תוקף ועוז ולברוח ממדה מאוסה ורעה זו כבורח מן המוות, להיותה רעל הממית כל רגש טוב."

**

האופטימיות לא הייתה טבעית בעיניו. הבשורה של החסידות לעולם היא אור, חיות, זווית ראיה פנימית. אך כל אלה נרכשים על ידי יגיעה, מאמץ, רצינות. כשחולץ לארצות לא התרשם. מדבריו ניכר שידע שיש "ניסיון של עוני" ויש "ניסיון של עושר".

יש ניסיון שבו עצם הנשמה מתגלית דווקא כשהכל לוחץ וכשהמציאות מאיימת. ויש ניסיון שיכול להיות קשה יותר. ניסיון שבו על האדם להתמיד, להתחזק לגלות את עצם הנשמה דווקא כשאין מה שילחץ ויחייב אותו.

יחד עם זאת, הריי"צ (רבי יוסף יצחק) היה אחד המנהיגים הגדולים ביותר של היהדות בשעותיה הקשות ביותר לא רק בגלל היותו חומה בצורה ובעל אמונה טוטאלית בבשורה של היהדות לעולם, אלא גם ואולי בעיקר בזכות הגותו הרחבה והעמוקה שנוצרה בתנאים לא תנאים.

עוד בקטגוריה זו:

Back to top button
דילוג לתוכן