לחיות אלוקות | על הרב יואל כהן – "החוזר הראשי"

הייתה זו סעודת שבת. השעה הייתה מאוחרת והאורחים המתינו בסבלנות. ממש לפני הסעודה מסרתי לידיו ספר חדש שהוצאתי לאור – לנצח כל רגע מחדש.

הרב יואל כהן דפדף מעט בעמידה, התעלם מההמולה סביב השולחן. פסקה מסוימת צדה את עינו ומבלי משים הוא שקע בקריאה שארכה דקות ארוכות. משסיים הרים את ראשו. משהו הפריע לו. הוא רצה להרחיב בנושא הגדרת "הצמצום שאינו כפשוטו". האורחים התיישבו, הוא קידש בזריזות, נטל ידיים והתחיל לדבר, על "הצמצום שאינו כפשוטו" כמובן. הוא תיאר, הסביר, העמיק והרחיב, בלי פילטרים ובלי סיפורים, כאילו לא היה מדובר בסעודת שבת ושעת לילה מאוחרת וכאילו לכולם ברור על מה הוא מדבר. הגדרה מדויקת של "הצמצום שאינו כפשוטו" הייתה חשובה בעיניו באותה סעודת שבת יותר מכל דבר אחר בעולם. הוא רצה להסביר כיצד ייתכן שהבורא צמצם את עצמו, ועדיין הוא כאן מחייה ומהווה כל דבר וכל רגע. על זה עומדים כרגע כל החיים מבחינתו.

אני זוכר שישבתי שם, ניסיתי לקלוט ולנצור כל מילה. בטוח שלא הצלחתי. הייתי עייף, אחרי טיסה ארוכה, נרגש והחומר ממילא היה סבוך ומעמיק, אבל הרגשתי שמשהו מרומם מתרחש. משהו שאי אפשר להסביר במילים. יש שקוראים לזה אמת. יש שיקראו לזה גילוי אלוקות. כן גילוי אלוקות.

שלוש פעמים התארחתי בביתו של החוזר הראשי, ובכל פעם הרגשתי שאני זוכה בהזדמנות יוצאת דופן. חוויה של מפגש עם עומק יהודי בלתי נתפס מהול בפשטות נדירה. אבל לא זה היה העיקר במפגש. העיקר היה ההרגשה שבכל תנועה שלו ובכל דיבור יש גילוי של משהו נשגב.

**

הרב יואל כהן שנפטר ערב שבת חזון היה אחד מגדולי עולם. כשהבן שלי קרא את התיאור הזה הוא חייך. "הרב יואל היה מנפנף אותך ושואל מה אתה רוצה ממנו", אמר.

פעם אחת נכחתי בשיעור שהעביר. צעיר, בחור בן כשמונה עשרה, שאל אותו שאלה. הוא עצר את השיעור, חשב וחשב. ובסוף ענה "אני לא יודע". כך, בפשיטות. אני לא יודע. מתי פגשתם מורה רוחני, כזה שסיים כמה וכמה פעמים ללמוד את כל התורה שבעל פה, בקיא בכל נבכי הקבלה, קרא ולימד כל מאמר חסידות, וכשצעיר שואל אותו שאלה הוא מודה בפני עם ועדה – אני לא יודע.

וזו בדיוק הנקודה. לא מספיק לתאר את הזיכרון הפנומנלי שלו ואת עובדת היותו החוזר הראשי של הרבי מליובאוויטש במשך כארבעים שנה כדי לכנות אותו גדול עולם. גם קריאת כתביו או האזנה לשיעוריו, שמאופיינים בעומק, בהירות, סדירות והיקף בלתי נתפסים לא הם שהופכים אותו לגדול אמיתי. תנועת הביטול הנדירה של גאון שכזה, זו שנועדה כל כולה לגילוי אלוקות, היא שעושה אותו לאחד הגדולים באמת.

החסידים נוהגים לספר שפעם אחת אשתו, לאה, שלחה אותו לזרוק את האשפה. הוא הגיע עם הפח לכניסה של בית המדרש 770. עד שלא העירו לו, לא שם לבו לכך. ראשו היה טרוד בעולמות אחרים. הסיפור מלמד שהביטול שלו היה ניכר בכל כוחות נפשו – בשכל, אבל גם ברצונות, ברגשות ובמעשים.

פעם אחת פגשתי אותו בציון הרבי מליובאוויטש. לרב יואל היה כושר מיקוד יוצא דופן. רגע אחד הוא דיבר עם קבוצת חסידים, והנה במאית שניה הוא התיישב על הספסלים באוהל הכניסה לציון, התנתק מהכל והתרכז בעניין לשמו הוא בא. הוא שלף עט ונייר והתחיל לכתוב. הוא כתב וכתב. התפלאתי. מה יש לו לכתוב כל כך הרבה? הרי הוא מבקר תכופות בציון, מה היה לו לשתף באריכות שכזו. ניכר היה שהוא גילה התחדשות פנימית בכתיבה. על כך קצת קינאתי, על היכולת של אדם כה שכלי להתחדש ולשפוך את לבו ורגשותיו.

בסוף אותו שבוע חזרתי שוב לציון. התפלאתי שוב לפגוש שם את רב יואל. מה הוא עושה כאן בתכיפות שכזו, שאלתי את עצמי שוב. שהרי לא מדובר במבקר שהגיע מהארץ ומנצל כל רגע באוהל. הסתכלתי בו מרחוק. הוא שוב התעלם מהרעש בציון, שוב שלף עט ונייר ושוב כתב בלי הפסקה.

בדבריו והנהגותיו הרב יואל לא לימד רק מהו ביטול לבורא. הוא לימד מהו ביטול לרבי ומהי התקשרות אמיתית, עוצמתית, ללא פשרות, וכיצד ההתקשרות משפיעה בהכרח על תנועת הביטול.

***

הרב יואל עלה לישראל מרוסיה בהיותו בן שש, לפני שמונים וארבע שנים. לניו יורק הגיע בשנת תש"י, 1950, בהיותו בחור צעיר. הוא נודע כבעל שכל חריף וזיכרון פנומנלי ובמהרה נבחר להיות ה"חוזר הראשי" של הרבי. במרוצת יותר מארבעים שנה הקשיב כהן לשיחות ולמאמרים שנשא הרבי. בשבתות ובחגים נדרש לשנן בעל-פה את שיחותיו הארוכות, כמעין מכשיר הקלטה אנושי. מיד במוצאי שבת היה חוזר על הנאמר לפני קבוצה של חסידים, שהעלתה את הדברים על הכתב. הרבי, מספרים יודעי דבר, לא היה מתחיל את דבריו עד שכהן תפס את מקומו. אחרי ג' תמוז תשנ"ד, 1994, הרב יואל המשיך להתגורר בשכונת קראון הייטס, והמשיך להעמיק וללמד חסידות. כמו הרבי, גם לו לא היו ילדים, אבל כל תלמידי הישיבה היו הילדים שלו.

רוב שנותיו הרב יואל מיעט לעזוב את שכונת הרבי. בהזדמנות אחת, לפני כארבע שנים הוא הגיע לביקור מרגש בישיבת תומכי תמימים בקרית גת, אחרי שהוזמן על ידי הרב שילת לארועי צמאה בירושלים. הרב יואל היה כבן 86 אבל עם שכל רענן וחד כתער, והייתה זו הזדמנות יוצאת דופן לפגוש אותו בארץ.

כשנכנס לאולם היה רק בקבוק 'משקה' אחד על השולחן. הוא הביט סביבו, הסתכל על מאות הבחורים, ושאל בבדיחות – "הבקבוק הזה יספיק לכולם? אמנם בחורים לא אמורים לשתות, אבל קצת להרטיב את השפתיים בהתוועדות צריכים".

אחרי סדרת ניגונים הוא התחיל לדבר. הרב יואל לקח את השיחה לכיוון מעשי. הוא דיבר על מחשבות וטרדות. באריכות הוא הסביר לבחורים כיצד צריך ללכת לישון. הוא הסביר את המשמעות של המחשבה האחרונה ביום ועל כך שצריך לנקות את המחשבות ולהחדיר מחשבות חיוביות, של בטחון ואמונה, בזמן קריאת שמע ולפני שמכבים את היום.

הבחורים לא התייחסו אל רב יואל כאל דובר נישא ומרוחק. הוא היה כמעט אחד מהם. הם הרגישו חופשיים לשאול שאלות ולהעלות נושאים שהטרידו אותם. הם הרשו זאת לעצמם כי גם כאן, מול בחורים שצעירים ממנו בשבעים שנה, הוא היה בביטול גמור.

באחת משיחותיו הסביר את ההבדל בין שתי גרסאות של מאמר חכמים. על פי אחת גרסה אחת נאמר: "אני נבראתי לשמש את קוני". על פי השנייה כתוב: "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני". את הגרסה הראשונה אפשר למצוא בנקל יחסית. אולם התנועה השנייה אתגרית בהרבה. לא כולם יכולים להגיע אליה, אמר, אבל כולם צריכים להבין אותה. כולם צריכים להבין ולקבל ש"אני לא נבראתי אלא". זה העניין המרכזי, לימד ר' יואל, וזו גם הדרך לגלות אלוקות בחיים האנושיים.

יהי זכרו ברוך.