איך לחזק אמונה וביטחון | פסיכולוגיה בפרשה, חוקת

לפעמים אני בטוח שהתגברתי, נחלצתי, קמתי, ואז אני נופל שוב. איך מחזקים אמונה וביטחון כדי לא ליפול שוב ושוב. השיעור של משה ואהרון.

מקורות

במדבר  כ׳

וַיָּבֹאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל כׇּל־הָעֵדָה מִדְבַּר־צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמׇת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם׃ וְלֹא־הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל־מֹשֶׁה וְעַל־אַהֲרֹן׃ וַיָּרֶב הָעָם עִם־מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה׳ וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת־קְהַל ה׳ אֶל־הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ׃ וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל־הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא  מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת׃ וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל־פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא כְבוֹד־יְהֹוָה אֲלֵיהֶם׃ {פ}

וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ קַח אֶת־הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת־הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל־הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן־הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת־הָעֵדָה וְאֶת־בְּעִירָם׃ 

וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי יְהֹוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ׃ וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת־הַקָּהָל אֶל־פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ־נָא הַמֹּרִים הֲמִן־הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם׃ וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת־יָדוֹ וַיַּךְ אֶת־הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם׃ {ס}    

וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן יַעַן לֹא־הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת־הַקָּהָל הַזֶּה אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־נָתַתִּי לָהֶם׃

1. רק להכין כלי. אבל לא הכלי הוא העיקר.

רש״י

יען לא האמנתם בי. גִּלָּה הַכָּתוּב שֶׁאִלּוּלֵי חֵטְא זֶה בִּלְבַד הָיוּ נִכְנָסִין לָאָרֶץ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ עֲלֵיהֶם כַּעֲוֹן דּוֹר הַמִּדְבָּר שֶׁנִּגְזַר עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ, כָּךְ הָיָה עֲוֹן מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן; וַהֲלֹא "הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט" (במדבר יא, כב) קָשָׁה מִזּוֹ? אֶלָּא לְפִי שֶׁבַּסֵּתֶר, חִסֵּךְ עָלָיו הַכָּתוּב, וְכָאן שֶׁבְּמַעֲמַד כָּל יִשְׂרָאֵל, לֹא חִסֵּךְ עָלָיו הַכָּתוּב מִפְּנֵי קִדּוּשׁ הַשֵּׁם: 

להקדישני. שֶׁאִלּוּ דִּבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע וְהוֹצִיא, הָיִיתִי מְקֻדָּשׁ לְעֵינֵי הָעֵדָה, וְאוֹמְרִים מַה סֶּלַע זֶה שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְפַרְנָסָה מְקַיֵּם דִּבּוּרוֹ שֶׁל מָקוֹם, קַל וָחֹמֶר אָנוּ:

דיבור זה תפילה. האדם צריך להגביר קשר, נפש אלוקית, לפנות לבוראו

העמק דבר:

יען לא האמנתם בי. אלו השתמשו בתורה ובתפלה. היה גם אהרן מתפלל וכמו שאמר ה׳ ודברתם אל הסלע ועתה כאשר לא נעשה כן הלא גם אהרן בכלל החטא ואע״ג שאהרן לא בא לכעס מכ״מ נתרשלו ידיו במקום משה. וע״ע להלן כ״ד: 

להקדישני לעיני בני ישראל. אלו היו עומדים משה ואהרן בתפלה היה נקרא בזה ונקדשתי בתוך בני ישראל שהוא אמירה דבר שבקדושה ברבים כדאיתא במגילה כ״ג. והיו ישראל מאמינים במעלת תפלה ושאני קדוש בתוכם. ועתה לא האמנתם את ישראל בזה: 

לכן לא תביאו וגו׳. לא היה העונש שימותו במדבר שא״כ לא היה משה מתפלל להחל שבועת ה׳ אלא הגזירה היה מדה במדה. שבשביל שלא הראו לישראל הדרך להתנהג בא״י בעת עצירת גשמים וכדומה ע״כ. לא תביאו וגו׳. ובמ״א כתיב על אשר מעלתם בי מעילה הוא שנוי בדבר ה׳ כמש״כ בספר ויקרא כ״ו מ׳. והכונה כאן שעשה משה נס ושנוי בהליכות הטבע בעת שלא היה הרצון בכך וזה נקרא מעילה כמו שנענש רבא בעת שעשה נס שלא ברצון ה׳ כדאיתא בתענית פ״ג והיה נזוף מחמת זה כדאי׳ בחולין דף קל״ג א׳:

2. ללמוד איך לדבר

חתם סופר

*יען לא האמנתם בי להקדשני לכן לא תביאו ונראה לפרש מה שהקפיד הקב"ה על הכאה זו כל כך דהנה מצינו שאלו הי' משה נכנס לארץ ישראל לא עבדו ישראל ע"ז ולא נחרב המקדש והנה הא תינח מקדש ראשון שנחרב ע"י ע"ז ותועבות ריעים אבל מקדש שני מצינו שלא נחרב אלא על שנאת חנם שהוא באה ע"י הולכי רכיל ומדברים לשה"רו ע"ז לא הי' מועיל הכנסת משה 

לכן הי' כוונת הקב"ה יתברך קודם כניסתם לארץ להורות להם כח הדיבור הרע וכח הדיבור הטוב כדי שיקחו מוסר ולא ילמדו לשונם לשקר ולומר לשה"ר 

ועי"ז ישכנו לעד בארציהם ולא יוחרב הבית לעולם וע"י הכאת הסלע ולא דבר אל הסלע פסק כח הלימוד של מוסר אדרבא ילמדו ההיפוך לכן גזר עליהם לא תביאו דלא תועיל הבאה זו שאפ"ה יחרב הבית ע"י לשון הרע ושנאת חנם וכמו שנבאר:

3. להפחית רצונות – לקוטין מוהר״ן כ, ה

וְזֶהוּ הַכָּאַת הַסֶּלַע פַּעֲמַיִם: הַכָּאָה אַחַת – שֶׁלָּקַח בֵּאוּרֵי הַתּוֹרָה בְּכֹחַ וּבְאֹנֶס, 

וְלֹא בִּקֵּשׁ מַתְּנַת חִנָּם כַּנַּ"ל, 

וְהַכָּאָה אַחַת – כִּי מִי שֶׁדּוֹחֵק אֶת הַשָּׁעָה, שָׁעָה דּוֹחַקְתּוֹ (ברכות סד. ועירובין יג:), וְנִסְתַּלֵּק קֹדֶם זְמַנּוֹ. וְעַל הִסְתַּלְּקוּתוֹ – הַשְּׁכִינָה, שֶׁהִיא הַלֵּב הַנַּ"ל, הִיא מְיַלֶּלֶת וּבוֹכָה עָלָיו. וְזֶה: פַּעֲמָיִם – כִּי מֵתוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן עַל־יְדֵי הַכָּאָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: הֵמָּה מֵי מְרִיבָה וְכוּ'. 

וּבִשְׁבִיל זֶה אֵין לָאָדָם לִדְחֹק אֶת עַצְמוֹ עַל שׁוּם דָּבָר, אֶלָּא יְבַקֵּשׁ בְּתַחֲנוּנִים, אִם יִתֵּן לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ – יִתֵּן, וְאִם לָאו – לָאו. 

שמות יז

וַיִּסְעוּ כׇּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר־סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל־פִּי ה׳ וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם׃ 

וַיָּרֶב הָעָם עִם־מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ־לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה־תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה־תְּנַסּוּן אֶת־יְהֹוָה׃ 

וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל־מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת־בָּנַי וְאֶת־מִקְנַי בַּצָּמָא׃ 

וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל־יְהֹוָה לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי׃ 

וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל־מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת־הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ׃ 

הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם  עַל־הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל׃ 

וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל־רִיב  בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת־יְהֹוָה לֵאמֹר הֲיֵשׁ יְהֹוָה בְּקִרְבֵּנוּ אִם־אָיִן׃ {פ}

וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם־יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם׃

4. להכיר את הקליפה, מול מה אני עומד.
5. ה"צמח צדק" אור התורה במדבר כרך ג פרשת חקת, תרומת הדשן מהאחרונים

הנה מהרי"א כו' בפי' יען לא האמנתם הנה מהרי"א כתב שהעיקר כפירש"י בפי' יען לא האמנתם בי דהיינו מ"ש ויך את הסלע, והציווי הי' רק ודברתם. אך הוקשה לו א"כ מה החטא גדול כ"כ שלא נכנסו לארץ מחמתו, גם איך הוא מדה כנגד מדה, ולכן פי' שעיקר החטא הי' במשה מפני שילוח המרגלים ובאהרן מפני חטא העגל, וכ"ז דוחק. והענין י"ל עפמ"ש בילקוט ע"פ ודברתם אל הסלע הכיתם לא נאמר א"ל כשהנער קטן רבו מכה אותו ומלמדו כיון שהגדיל בדבור הוא מייסרו, 

כך אמר הקב"ה למשה כשהי' סלע זה קטן הכית אותו שנאמר והכית בצור אבל עכשיו ודברתם אל הסלע בדבור הוא נותן מימיו עכ"ל הביא מהרי"א והעיר ע"ז מדוע שם נק' צור,

וכאן סלע, ופי' כי הבאר בעצמו הוא כח שכינה וענין פי הבאר הוא בחי' המרוק ומוציא השפע הרוחני שלו בעוה"ז והעון הוא מסך מבדיל ונעשה כדלת סוגרת פי הבאר, 

וברפידים שרפו ידיהם מן התורה אותו עון נעשה כח קשה כצור החלמיש למראה עינים סותם פי הבאר, ובכאן לא הי' קשה כ"כ ונק' סלע שהוא רפה מן הצור כו' 

וע"כ אם שם הוצרך הכאת משה להכניע כח הקליפה הנקראת צור הסותמת פי הבאר פה לא הי' צריך רק דבור שהוא לשנות פרק א' כו'. 

ויש להעיר לענין פי הבאר ממ"ש בפ' ויקהל ד"ר ע"א בפי' תושבע"פ, וממ"ש והאבן גדולה עפ"י הבאר, וברבות סדר ויצא פ"ע פי' בו כמה פירושים אשר האחד דקאי על באר שהלכה עם ישראל במדבר ד"א והנה באר בשדה זו ציון כו' 

באר זה בהכ"נ כו' והאבן גדולה זה יצה"ר כו' ע"ש.

 וע' מענין והנה באר בזח"ב שמות י"ב, ח"ג אחרי ס"ב, והנה ח"א ויחי רל"ח, ונאספו ח"ב י"ג רל"ו ח"ג ס"ב, וגללו ח"ג ר"מ, וע' מענין באר ג"כ במא"א אות ב' סי"א כ' יסוד דנוק' נק' באר נובע מעלה מ"ן כו' וגם כ' שם בענין באר שבע שנק' כן הבינה וכן המל' וע' מזה בזח"א ר"פ ויצא ובבה"ז כ' ע"ז. ובפ' בהעלותך

דק"נ באר דא כנס"י כו' ע"ש. וענין פי הבאר הנ"ל ע' במא"א אות פ' ס"ב, פה תחתון יסוד דנוק' כו' ויש להעיר ממ"ש אכלה ומחתה פיה כו' וכן נק' ראוה מדברת מאי מדברת נבעלה כו'.

(קיצור ענין. כשהנער קטן, פי הבאר, והאבן גדולה ב' בחי' באר שבע).

והנה איתא במא"א דבחי' צור נמשך משם אלקים 

ובחי' סלע נמשך משם הוי' 

5. שיחדור – להתבונן, להפוך לאמיתי –
6. הרבי, שיחת יום ב' פ' בלק, י"ב תמוז, ה'תשכ"א

וכמו כן בנוגע למים – מבארה של מרים, שלא היו בדרך הטבע, אלא באופן נסי, וכדאיתא במדרש על הפסוק "ודברתם אל הסלע", "שנה עליו פרק אחד והוא מוציא מים", והיינו, שהמים נמשכו מהתורה, ולא מהארץ. ישנו ענין נוסף שלמדים מהסדרה שקראו בשבת שלפנ"ז, שמהוה גם הוראה כללית בחיי בית ישראל 

מסופר בפרשה207 שכאשר "ותמת .. מרים" אזי "לא הי' מים לעדה", ופירשו חז"ל "שכל מ' שנה הי' להם הבאר בזכות מרים", ולכן, במיתת מרים "לא הי' מים לעדה", כיון שפסקה הבאר, ואז הי' צריך להיות נס מיוחד – כמסופר בהמשך הפרשה שהקב"ה צוה למשה להראות לבנ"י נס שיהיו להם עוד מים.

ולכאורה, הרי זה דבר פליאה שאינו מובן:

משה רבינו הי' רוען של כל ישראל, וכפי שנקרא: "רעיא מהימנא", רועה נאמן. ואכן אמרו חז"ל שה"מן" הי' בזכות משה,

 וענני הכבוד היו בזכות אהרן; 

ואילו הבאר – ענין המים – היתה בזכות מרים דוקא!

ועד כדי כך היתה הבאר קשורה עם מרים, שכדי שלאחרי מיתת מרים תוכל להיות הבאר בזכות משה ואהרן, הי' צריך להיות ציווי מיוחד מהקב"ה שיהי' עוד הפעם מחדש "ודברתם אל הסלע גו' ונתן מימיו"!

מ. ונקודת הענין בזה:

ובהקדם מ"ש הרמב"ם בפירוש המשניות בביאור טעם הדין ש"בכל מערבין כו' חוץ מן המים כו'" – ש"המים .. אינם מן המזונות אבל הם מוליכין המזון למקומותיו הידועות".

כלומר: אע"פ שיש צורך בענין המים, שהרי לולי המים ישנו ענין של צמאון שנוגע בקיום וחיות האדם, מ"מ, עיקר תפקיד המים הוא – לרכך את המזון ולהוליכו בכל הגוף. וזהו שאמרו חז"ל "אכל ולא שתה אכילתו דם", כי, לולי המים נעשה הדם סמיך, ולא יכול לילך ולהגיע עד לגיד היותר דק שבגוף.

ולכן אין מערבין במים, כי, בשביל עירוב יש צורך במאכל שעיקר ענינו הוא מזון מצד עצמו.

מא. ומזה מובן גם ענין המים בעבודת האדם – שהרי כל הענינים כפי שהם בגשמיות באים מצד הענינים כפי שהם ברוחניות, והענינים ברוחניות הם מפני שכן הוא בעבודת האדם:

יכולה להיות התבוננות טובה במוח שבראש, כך, שבשכלו יבין היטב כיצד צריך להתנהג, ואעפ"כ לא יומשך מזה בגיד דק שברגל או ביד, והיינו, שלא תהי' לזה השפעה במעשה בפועל; הוא מבין אמנם בשכלו, ויתכן אפילו שמרגיש זאת במדות שבלב, אבל אעפ"כ, אין זה נמשך ומגיע לאצבע שביד, לאצבע שברגל ועד לעקב שברגל, שיהי' "רץ למצוה".

ועל זה יש צורך בעבודת האדם – שלא זו בלבד שהענין שבו נעשית העבודה יהי' כדבעי במקומו הוא, אלא שיומשך ממנו גם לכל שאר הענינים, והיינו, שכל הענינים הקשורים עמו יהיו באותו מעמד ומצב כמו שהוא בהנקודה שבה התבונן או שהי' לו ההרגש שצריך להתנהג כרצונו של הקב"ה.

וזהו שמצינו שבענין השכל גופא, הנה בחי' החכמה, נקודת השכל ועצם השכל, נקראת בשם אכילה; 

ואילו בחי' הבינה, שהו"ע ההבנה בהתרחבות והתפשטות, להביא את סברות השכל בכל מיני ענינים ודוגמאות, באורך ורוחב גדול ביותר, ועד שנקודת השכל תבוא גם בדבר רחוק יותר – הרי זה נקרא בשם שתי'.