סוד ההגבלה העצמית – חמש תובנות מהמאמר הראשון בזוהר
יש אנשים שסובלים מחיסרון במידת החסד. חסר להם עין טובה ולב טוב. ויש שדווקא סובלים מקושי להציב גבולות ולמקד את עצמם.
המאמר הראשון בספר הזוהר עוזר לנו לחלץ תובנות לגבי חיזוק כוח הגבול בנפש.
מקורות
זוהר, בראשית, א
בריש הוּרְמְנוּתָא דְמַלְכָּא, גָּלִיף גְּלוּפֵי (נ"א גליפו) בִּטְהִירוּ עִלָּאָה בּוּצִינָא דְּקַרְדִינוּתָא, וְנָפִיק גּוֹ סָתִים דִּסְתִימוּ מֵרִישָׁא (נ"א מרזא) דְּאֵי"ן סוֹ"ף קוּטְרָא (פירוש עשן) בְּגוּלְמָא, נָעִיץ בְּעִזְקָא לָא חִוָּור וְלָא אוּכָם וְלָא סוּמָק וְלָא יָרוֹק ולָא גּוָֹון כְּלָל, כַּד (נ"א הדר) מָדִיד מְשִׁיחָא עָבִיד גּוָֹונִין לְאַנְהָרָא, לְגוֹ בְּגוֹ בּוֹצִינָא נָפִיק (נ"א ונפיק) חַד נְבִיעוּ דְּמִנֵּיהּ אִצְטַבְּעוּ גּוָֹונִין לְתַתָּא.
תרגום: בְּרֹאשׁ (נ"א: בראשית בחכמת המלך חקק) רְצוֹן הַמֶּלֶךְ חָקַק חֲקִיקוֹת בְּאוֹר עֶלְיוֹן נִיצוֹץ חָזָק, וְיָצָא תּוֹךְ נִסְתַּר הַנִּסְתָּרִים מֵרֹאשׁ (נ"א: מסוד) הָאֵי"ן סוֹ"ף עָשָׁן בְּגֹלֶם נָעוּץ בְּטַבַּעַת, לֹא לָבָן וְלֹא שָׁחֹר וְלֹא אָדם וְלֹא יָרֹק וְלֹא גָוֶן כְּלָל. כְּשֶׁמָּדַד מְדִידָה, עָשָׂה צוּרוֹת לְהָאִיר. לִפְנִים בְּתוֹךְ הַמָּאוֹר יָצָא מַעְיָן אֶחָד שֶׁמִּמֶּנּוּ נִצְבְּעוּ הַצּוּרוֹת לְמַטָּה.
תרגום הסולם: בתחילת גילוי רצונו של המלך. כלומר, כשעלה ברצונו של המלך להאציל ולברוא העולמות.
הורמנותא פירושו רשות ורצון. גליף גלופי בטהירו עלאה בוצינא דקרדינותא: ניצוץ הקשה חקק חקיקה באור העליון. גליף גלופי, פירושו חקק חקיקה, וענינו הסתלקות וצמצום האור, המשאיר המקום פנוי וריקן מאור, ונבחן כמו חקיקה.
טהירו עלאה, פירושו אור העליון, כי צהרים מתרגמינן טהירא (ירמיה ז). כי מטרם הבריאה היה אור העליון ממלא את כל המציאות, וכשעלה ברצונו לברוא העולמות, עשה חקיקה באור העליון, דהיינו שצמצם וסילק האור מסביב המלכות, כמ"ש לפנינו, ובחקיקה זו נעשה מקום לכל העולמות.
מה למדים מהמאמר הזה:
- בתחילה היה הקב״ה לבדו בעולם
לקוטי תורה, ראש השנה א׳
. הנה מלכותך מלכות כל עולמים (תהלים, קמ״ה, יג)
כתיב פי׳ עולמים לשון העלם
שקודם התהוות העולמות היה הוא ושמו בלבד,
וכדי שיתהוו העולמות מאין ליש צמצם והעלים אור שפע א״ס ב״ה שלא יהיה רק גילוי מלכותו ית׳
שמגילוי מלכותו ית׳ לבד הוא שחיים וקיימים כל העולמות עליונים ותחתונים,
והנה צמצום זה אינו אלא לגבי העולמות אבל לגבי הקב״ה אין שום שינוי ח״ו וכמ״ש גם חשך לא יחשיך ואתה הוא ראשון כו׳ דכולא קמיה כלא חשיב, ונקרא המלך המרומם לבדו מאז פי׳ שהוא בבחי׳ לבדו כמאז וקודם שנברא העולם
- צריך שיתגלה הרצון
ומה שנמשך גילוי מדת מלכותו ית׳… שכך עלה ברצונו ית׳ להעלים
ולהסתיר אור ושפע א״ס ב״ה
בכדי שיתהוו עולמות בירידות והשתלשלות המדרגה עד שיהיה עוה״ז השפל הגשמי שבו נעשה משכן האדם כדי לאהפכא חשוכא לנהורא
- למה הרצון מתעורר?
ויהי׳ יתרון האור הבא מן החשך
ומהו תכלית היתרון הזה של האור שמתוך החשך
כך הוא רצון העליון ב״ה למעלה מבחינת חכמה והשגה
ונקרא בזהר בריש הורמנותא דמלכא כו׳, והנה תחלת בריאת העולמות הי׳ כשעלה ברצונו מעצמו בחסד חנם כמו שכתוב כי אמרתי עולם חסד יבנה,
- הרצון הראשון לא מספיק
אבל מאז והלאה הנה המשכת רצון זה תלוי במעשה התחתונים, והנה עיקר זמן המשכת הרצון זה הוא בר״ה שבו התחדשות החיות כללי של שנה הבאה והמשכת החיות כללי של שנה שעברה הוא בבחי׳ הסתלקות בתחלת ליל ראש השנה, ולכן ר״ה הוא יום הדין שבו דנין את האדם על מעשיו שעברו בשנה שעברה כי להיות עוד התחדשות החיות כללי של שנה זו יש ע״ז כמה קטרוגים על האדם אם ראוי הוא לכך להיות נמשך ע״י רצון העליון ב״ה בגילוי מלכותו ית׳
- למה התעורר רצון – התענוג בנבראים ובצדיקים
המשך תער"ב, חלק ראשון, ליל ב' דר"ה, תער"ג, קכט
הנה אי' בזהר בהתחלתו בריש הורמנותא דמלכא גליף גליפו בטה"ע כו', ופי' בריש הורמנותא דמלכא הוא בתחלת רשות ורצון המלך כו', דהנה עצמות אוא"ס הרי אינו בבחי' רצון עדיין, כי בחי' הרצון הגם שהוא בבחי' גילוי העצם והוא בבחי' א"ס (שלמע' מהע"ס שהן להאיר בבחי' מדה וגבול כו'), מ"מ ה"ז ענין פרטי דהיינו רצון כו'. והגם שאין זה כח פרטי, היינו
שאינו מהות כח בפ"ע, שהרי כל ענין הרצון הוא רק הטיית והמשכת העצמיות כו'.
וז"ע בריש הורמנותא דמלכא דהיינו שמבחי' העלם עצמותו ית' שלמע' מגדר רצון בא לידי רצון כו', והוא ענין א' עם מ"ש בע"ח דטרם שנאצלו הנאצלים הי' אור עליון פשוט כו', דהכוונה במ"ש טרם שנאצלו הנאצלים הוא טרם שעלה ברצונו ית' להאציל כו', והוא בחי' עצמות אוא"ס שלמעלה מבחי' רצון כו',
וכשעלה ברצונו הפשוט להאציל זהו בחי' הורמנותא דמלכא שבזהר.
וזהו דבהתחלת פסוד"ז, דכללות ענין פסוד"ז מדבר בענין בריאת והתהוות העולמות, הנה בהתחלת פסוד"ז אומרים ברוך שאמר והי' העולם, ונודע דאמירה היא בלב היינו במח' ורצון כו', ומה הי' אמירה זו הוא שיהי' ענין נבדל מעצמותו והוא שיהי' העולם כו'.
ומ"ש והי' העולם הוא ל' עתיד שבודאי עתיד להיות כי ההוא אמר בעצמו ולא יעשה לבוא לגילוי גמור כו'
מה שישמח ה' במעשיו ע"י הבירורים שנתבררו בעשי' דוקא כמ"ש בלק"ת בד"ה ה' לי בעוזרי. וזהו ג"כ ענין והי' העולם להיות דפנימי' הכוונה בהרצון שבהתהוות העולמות הוא שיהי' עבודת הבירורים למטה, שעי"ז נשלמה הכוונה דנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים כו', וע"כ אומר והי' העולם דהיינו השמחה העליונה כבי' שיהי' ע"י התהוות העולמות שזהו פנימיות הרצון כו'. וזהו והי' ו"ה קודם שהיא ל' שמחה. גם נודע מ"ש במד"ר ריש מג"א דוהי' מורה על השמחה שזהו שמחה הנ"ל, וה"ז ע"ד מה שאמרו במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים דהיינו מה שעלה לפניו ית' שיהיו צדיקים שיקיימו תומ"צ למטה שעי"ז הוחלט הרצון דברה"ע כו', כמו"כ הו"ע והי' שבהרצון להתהוות יש בו פנימי' הרצון שזהו השמחה כבי' בעבודת הבירורים כו'.
המאמר הבא: בראשית, ב׳
(דניאל י״ב:ג׳) וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד. זֹהַר סְתִימָא דִסְתִימִין, בָּטַשׁ אֲוִירָא דִילֵיהּ (דמטי ולא מטי) (נ"א ואנהיר) בְּהַאי נְקוּדָה (ס"א נהורא) וּכְדֵין אִתְפַּשַׁט הַאי רֵאשִׁית וְעָבִיד לֵיהּ הֵיכָלָא לִיקָרֵיהּ וּלְתוּשְׁבַּחְתֵּיהּ (יקרא להיכליה ולתושבחתא). (נ"א וליקריה ולהיכליה ולתושבחתיה). תַּמָּן זָרַע זַרְעָא דְקוּדְשָׁא לְאוֹלָדָא לְתוֹעַלְתָּא דְעָלְמָא, וְרָזָא דָא (ישעיהו ו׳:י״ג) זֶרַע קֹדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ.
(דניאל יב) וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד. הַזֹּהַר הַנִּסְתָּר שֶׁל הַנִּסְתָּרִים הִכָּה בָּאֲוִיר שֶׁלּוֹ (שהגיע ולא הגיע) (והאיר) בִּנְקֻדָּה זוֹ (אור), וְאָז הִתְפַּשְּׁטָה הָרֵאשִׁית הַ את, וְעָשָׂה לוֹ הֵיכָל לִכְבוֹדוֹ וּלְתִשְׁבַּחְתּוֹ, (כבוד להיכלו ולשבחו) (נ"א: ולכבודו ולהיכלו ולתשבחתו), שָׁם זָרַע זֶרַע קֹדֶשׁ לְהוֹלִיד לְתוֹעֶלֶת הָעוֹלָם, וְזֶה סוֹד (ישעיה ו) זֶרַע קֹדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ.
- הגבול הוא סילוק עצמי
באר מים חיים, בראשית א, א
דע כי תחילת הכל היה מציאות אור פשוט ונקרא אור אין סוף ברוך הוא וברוך שמו, ולא היה שום חלל ושום אויר פנוי אלא הכל היה אור אין סוף, וכשעלה ברצונו להאציל הנאצלים ולברוא הנבראים לסיבה נודעת וכו' הנה צימצם עצמו באמצע האור שלו בנקודת המרכז האמצעי אל הסביבות והצדדים ונשאר חלל עגול בשוה מכל צדדיו עד שנמצא עולם האצילות וכל העולמות נתונים תוך עגול זה וכו' ועוד שם (בענף ג' מהדורא קמא) כתב וזה לשונו: ותוכל להבין עתה ענין סיבות צורך הצימצום אשר צימצם האין סוף את עצמו באמצעות האור שלו להניח מקום חלל וריק כנזכר לעיל בענף ב', והענין הוא כדי לעשות בחינת כלים כי על ידי צמצום האור ומעוטו, יש אפשרות אל הכלי להתהוות ולהתגלות, ובהתרבות האור, יתבטל הכלי ממיעוט כוחו לקבל האור הרב והגדול וכו' עד כי לא יכלו להתהוות הכלים עד שיסתלק האור לגמרי ואחר שנתהוו הכלים חזר והמשיך האור במדה ומשקל כפי שיעור המספיק להם להאירם להחיותן באופן שיוכלו לסבול ויתקיימו ולא יתבטלו, עד כאן. וקצת למעלה מזה כתב בזה הלשון: דע כי טרם שנאצלו הנאצלים וכו' הכל היה ממולא מן אור אין סוף ולא היה לא בחינת ראש ולא בחינת סוף וכו' עד וענין הצמצום הזה הוא לגלות שורש הדינין כדי לתת מדת הדין אחר כך בעולמות וכח ההוא נקרא בוצינא דקרדינותא וכו' עד כאן. וכללו של דבר הוא כי אחר שהכל היה ממולא מאור אין סוף ברוך הוא ולא היה שום מקום פנוי לעמידת העולמות בשום אופן והוכרח לצמצם אורו כדי שישאר מקום פנוי לעמידתם ולתת אחר כך להם אורם במדה ומשקל שיוכלו לקבל, הנה זה הכל הוא שורש הדין והגבורה החזקה. כי מטבע חסדי האל הטוב להאיר באורו בכל עוז עד אין שיעור וערך, וזה שמצמצם אורו ברוך הוא הוא ביד חזקה וגבורה גדולה לעכב אורו שלא יתפשט ועל כן זה הוא שורש הדין.
