לפעמים קצת גאוה וגסות יכולים להועיל

יש אנשים שיכולים להוריד אותי למטה, להסית אותי מהמסלול שלי.
בדרך כלל גסות הרוח וגאוה הן מידות מגונות. אולם יש מקרים שהן יכולות לעזור לי להגן על עצמי.

מקורות

סוטה ה, א (בפירוש שטיינזלץ):

אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יוחי: כל אדם שיש בו גסות הרוח — כאילו עובד עבודה זרה. והראיה לכך: כתיב הכא [נאמר כאן] "תועבת ה' כל גבה לב" (יחזקאל טז, ה) וכתיב התם [ונאמר שם] בכתובים המדברים על השמדת עבודה זרה: "ולא תביא תועבה אל ביתך" (דברים ז, כו).

ור' יוחנן דידיה [משל עצמו] אמר: מי שיש בו גסות הרוח כאילו כפר בעיקר, שנאמר: "ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך" (דברים ח, יד).

ר' חמא בר חנינא אמר: מי שמתגאה כאילו בא על כל העריות, והראיה לכך: כתיב הכא [נאמר כאן] "תועבת ה' כל גבה לב", וכתיב התם [ונאמר שם] בסיום פרשת העריות "כי את כל התועבת האל עשו אנשי הארץ

"(ויקרא יח, כז). עולא אמר: המתגאה כאילו בנה במה לעבודה זרה, שנאמר: "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא" (ישעיה ב, כב) בזה שמרגיש ומדגיש את מציאותו ("אשר נשמה באפו") — אל תיקרי [תקרא] "במה" אלא "במה של עבודה זרה נחשב הוא..

אלא אמרי דבי [אומרים החכמים מבית מדרשו] של ר' שילא: אפילו קיבל תורה מידיו של הקדוש ברוך הוא כמשה רבינו, דכתיב ביה [שנאמר בו] "מימינו אש דת למו" (דברים לג, ב), שכביכול נתן ה' את התורה מימינו שלו לידו של משה — לא ינקה מדינה של גיהנם.

אפילו עושה צדקה ונותן מידו ליד העני ("יד ליד") מתן בסתר, דכתיב [שנאמר] בענין זה: "מתן בסתר יכפה אף" (משלי כא, יד) — לא ינקה מדינה של גיהנם.

רב אמי: כל אדם שיש בו גסות הרוח — לסוף מתמעט (יורד בערכו), שנאמר: "רומו מעט", שהמתרומם סופו שנעשה מעט. ושמא תאמר אף על פי שנתמעט ישנו בעולם — תלמוד לומר: "ואיננו", שמת קודם זמנו.

אמר ר' אלעזר: כל אדם שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו

ואמר ר' אלעזר: כל אדם שיש בו גסות הרוח אין עפרו שבקברו ננער בתחיית המתים

אמר רב חסדא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת מר עוקבא: כל אדם שיש בו גסות הרוח, אמר הקדוש ברוך הוא: אין אני והוא יכולין לדור יחד בעולם,

אמר ר' חייא בר אשי אמר רב: תלמיד חכם צריך שיהא בו בכל זאת אחד משמונה בשמינית של גאוה. אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: ומעטרא ליה כי סָאסָא דְשִׁיבַּלְתָּא [ומעטרת אותו הגאוה כמו השער שבראש השיבולת לשיבולת]. אמר רבא: בשמתא דאית ביה, ובשמתא דלית ביה [בנידוי יהיה מי שיש בו גאוה ובנידוי יהיה מי שאין בו], שהרי אמרנו שתלמיד חכם צריך שתהיה בו מקצת גאוה.

אדמו"ר הזקן, תורה אור, מגילת אסתר:

ויקח המן את הלבוש ואת הסוס כו'.

וַיִּקַּח הָמָן אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס וַיַּלְבֵּשׁ אֶת מָרְדֳּכָי וַיַּרְכִּיבֵהוּ בִּרְחוֹב הָעִיר וַיִּקְרָא לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ (אסתר ו, יא)

הנה ארז"ל ת"ח צריך להיות בו שמיני שבשמינית גסות הרוח כו' שנא' כולו סג כו'.

ומעטרא ליה כסאסאה לשבולתא כו'.

להבין המשל כסאסאה לשבולתא.

הנה בתחלה יש להבין מהו ענין ת"ח.

כי הנה מה שנקרא בשם ת"ח היינו לפי שמקבל מבחי' חכמה והוא בחי' הביטול במציאות לאור א"ס

ומפני שאין התלבשות אוא"ס אלא בחכמה דוקא כידוע ע"כ עיקר ענין יחו"ע ויחו"ת הוא ע"י הת"ח דוקא כי בחכמה שבו ישכון אור א"ס.

והוא בחי' אור הכתר שנקרא רצון וכתיב ואור פניך כי רציתם.

פי' שיש אור שמאיר לפנים ונק' הארת הפנים וזהו באור פניך כו' והוא ע"י הרצון כי רציתם והיינו בחי' אור א"ס שמאיר בפנים דחכמה לכך כי רציתם. וזהו יאר ה' פניו אליך וד"ל:

ב. והנה ענין ת"ח זה שעבודתו באוי"ר בחכמה וביטול כנ"ל אמרו שצ"ל בו שמיני שבשמינית מגסות הרוח

וזה יפלא לכאורה כו'

אך הענין יובן בהקדים תחלה מהו ענין המשל דסאסאה לשבולתא

דהנה שבולת החטה הגשמית יש לה מוץ

ונק' סאסאה וגוף החטה עצמה הוא הנק' שבולתא.

והנה החטה צומחת ע"י זריחת השמש וע"י הגשמים כידוע ואמנם הרי ע"י שרב וחום השמש המכה על החטה היתה נשרפת וכלה.

וכן ע"י רבוי לחות הגשמים שהיו נוטפים עליה היתה מתרקבת כי הרקבון שולט מן הלחלוחית והשרפה והכליון מן החום היבש

כידוע אשר לזה הטעם הוא המוץ הגדל סביב החטה שהוא נעשה לה לשומר לשומרה שלא יוכל האור והחום של השמש לשרוף החטה ושלא יוכלו הגשמים לרקב אותה

והוא ע"י שהמוץ מקבל בעצמו כל החמימות של השמש וכל הכאת השרב וגם מקבל בעצמו כל הלחות של הגשמים שלא יפול על החטה

ועד שתגמר גידולה המוץ שומר לחטה מכל אלה מן החום ומן הלחות ואחר שתגמר גידול החטה אזי המוץ נופל ע"י דישה

ולא נשאר רק החטה בעצמה וכידוע בדיני המעשר שאין החטה חייבת במעשר עד שימרח הכרי

המירוח הוא גמר עבודת הכנת גרגרי התבואה. אחריה התבואה עוברת לאוצר

וכל זמן שלא נמרח הכרי פטור מן המעשר מפני המוץ והתבן שבהם

 כי המוץ והתבן פטורים מן המעשר ולא עוד אלא שפוטרים באכילת ארעי עד מירוח כידוע.

וכל זה מפני שהמוץ אינו אלא שומר לחטה בלבד והוא רק כמו קליפה לפרי.

ולהיות כי ענין המעשר ידוע שהוא בחי' קדש העליון דכתיב העשירי יהי' קדש לה' בכל דבר כי גם בפרטי ההשתלשלות לא יש קדושה העליונה אלא בבחי' העשירי' שבכל דבר מטעם שנעוץ תחלתן בסופן כו' וד"ל. ולהיות כן השראת הקדושה במעשר אינה אלא על גוף הפרי ולא על הקליפה והוא המוץ שהוא רק כשומר לחטה כנ"ל

כי אין בחי' הקדושה בדבר הטפל כמו הקליפה אלא על בחי' הפנימי' שהוא גוף החטה ולכך עד שלא נמרח הכרי גם החטה פטורה מן המעשר מפני המוץ שבהם שפוטרם כי אין קדושת המעשר שורה בהם מטעם הנ"ל וד"ל. והנה לכאורה יפלא האיך לא יחשב המוץ כלל לבחי' עיקר אלא דוקא לטפל והלא בלעדו לא היתה החטה צומחת כלל כנ"ל.

אך הענין הוא דבאמת סיבת הצמיחה באה ע"י המוץ מפני שמקבל בעצמו החום והלחות אך לאחר שנגדל הפרי א"צ לשומר וזורקין אותו בבחי' פסולת.

 אמנם בשעת גדילת החטה מעטרא ליה המוץ לחטה כעטרה המקפת להראש וזהו המשל דמעטרא ליה כסאסאה לשבולתא דהסאסאה מעטרת לחטה בבחי' מקיף כנ"ל וד"ל: ג.

והנה הנמשל מכל זה יובן בעבודת ה'. דהנה מבואר למעלה בבחי' ת"ח שהוא המתפעל באוי"ר מפני התבוננות בחכמה בחי' ביטול מפני שאור א"ס שורה בחכמה כו' והנה ענין הנמשל מגוף החטה שהיתה נשרפת ונרקבת לולי המוץ כו'

הענין הוא דאנו רואים שכל מי שמתחיל בעבודת ה' בעבודה שבלב זו תפלה א"א לו בלתי אמצעות מדות הגסות והוא במה שעושה א"ע לבחי' יש ודבר מה שצריך להיות עובד ה' ויש מי שעובד וכו' ומניעת העבודה יצר לו מפני שאינו חפץ להיות נפרד כו' הגם שזהו בחפץ ורצון אמיתי שחפץ בקרבת ה' ואינו רוצה להתרחק מ"מ יש בזה בחי' גסות כי נחשב בעיניו לאיזה דבר שבעבודתו יתקרב ויהי' לנח"ר למעל'

ובהיפוך כו' שבכל זה הרי יש מי שתובע ממנו והוא הנתבע והרי יש טענה ותביעה כו' ויכול לפטור א"ע כו' וכ"ז מפני צד הריחוק של האדם מה' עד שהוא בבחי' נפרד בפ"ע לכך הוא יש ודבר בעבודתו וכאלו פורע מה שחייב וכו' אבל באמת אם הי' דבוק בה' בתכלית הדביקות האמיתית הרי א"צ לטענות וטעמים כלל כי אין בזה טעם.

אחר שדבוק הוא בעצמות אלקות דאין לפניו בחי' נפרד לעצמו כלל כי אין עוד מלבדו כתיב ולא יש מי שחייב שצריך לפרוע כו' ולא שייך ענין טו"ת כלל אלא רק אחד פשוט בלבד ואין דבר זולתו כלל וכענין שמצינו באברהם שהיה לבבו נאמן לפני ה' וכמ"ש ומצאת את לבבו נאמן לפניך כו' פי' לבב נאמן שאינו בכלל בחי' נפרד כלל להיות בב' לבבות יצ"ט ויצה"ר אלא רק לב אחד ורצון אחד פשוט ולא שייך ענין טו"ת כי אין עוד מלבדו כו' וזהו לפניך כו' וכאשר לבבו נאמן בלא טעמים אז וכרות עמו הברית לתת לזרעו הכנעני והחתי כו' ז' מדות רעות כי בטילים ממילא משום דקמיה ממש כולא כלא חשיבא ואין דבר נפרד כו' והיינו לתת לזרעו שנתונים ומתבטלים בכח הביטול האמיתי כי ע"י לבבו הנאמן דאברהם אין טענה וסברא כלל להיות נפרד אלא שרצה להתקרב כי מעולם לא היה דבר נפרד כו' וד"ל. ואמנם לא כל אדם זוכה למעלת אברהם בתחלה כי לבבו נאמן זה הוא לאחר שנשלם אברהם במעלה ונק' אברהם בתוספת ה"א והיינו לאחר שנימול משא"כ קודם שנמול שנק' אברם הרי יצא ממנו ישמעאל שהוא בחי' קליפה דחסד עליון דקדושה לפי שאברהם היה מרכבה לבחי' חסד עליון דקדושה ולכך אמר לו ישמעאל יחי' לפניך שהן בחי' מותרי החסד דהיינו שיהא אור החסד מתפשט גם למטה להיות ישמעאל לפי שבכח החסד העליון לירד ולהתפשט עד תכלית המדרגה היותר תחתונה כי לפ"ע הרוממות והגדולה שנק' חסד אינו תופס מקום לפניו כחשיכה כאורה כו' וכענין שממית בידים תתפש והיא בהיכלי מלך משום דהשממית לעוצם קוטן ערכה היא בהיכלי מלך המרומם ולא מקפיד עליה כו' וד"ל. וזהו הטעם שצריך ת"ח להיות בו גסות הרוח חלק א' מס"ד כו' כי הנה ידוע דע"י אתעדל"ת אתעדל"ע נעשה באותה הדוגמא ממש כי רוח אייתי רוח ואמשיך רוח כו'. והנה באתעדל"ת זה בת"ח נעשה אתעדל"ע להיות למעלה ג"כ בחי' גיאות והתנשאות בקדושה העליונה כי ע"י שנמצא בחי' גסות בת"ח במה שאינו

וצה ליפרד כנ"ל וחפץ בקירוב כו'. כך למעלה נתעורר ג"כ להיות מואס בהרשעים וכמ"ש ואת עשו שנאתי מפני כי גאה גאה כלומר מתגאה ומסתלק מן הגיאים והם הרשעים כו' ולא כאברהם שיצא ממנו ישמעאל לפי שמצד הרוממות כלא חשיב כו' דהיינו דוקא כשאיננו מתגאה ומתרומם אבל כשמתגאה ומתרומם אזי נותן לב לדקדק שלא יצא אור ההשפעה להרשעים. ואע"פ שנאמר שממית בידים תתפש כו' היינו כשהיא שם בבלתי השגחה שאין המלך הגדול משגיח על דבר קטן בערך כזה אבל כשרוצה להשגיח יצוה להסירה מהיכלו וזהו רק כשבא לכלל גיאות והתנשאות דוקא אז יקפיד שלא יקבל הקליפות משא"כ כשהוא בבלתי התנשאות הרי כולא קמיה כלא ואינו תופס מקום ויכולים הכל לקבל כנ"ל וד"ל. וזהו ה' רמה ידך בל יחזיון. פי' דוקא כאשר רמהידך בבחי' רוממות וגאות כו' אזי בל יחזיון הרשעים אור האלקי מפני שמסלק מהם בהשגחה שלא יקבלו גם הם וכמ"ש רם על כל גוים ה' מה שנעשה מהם רם ומתנשא לפי שהוא גאה גאה דוקא כנ"ל: ד. ואמנם זהו דוקא בהתחל' העבוד' אבל לאחר שנמצא לבבו נאמן א"צ לאתעדל"ת זאת בבחי' הגסות כו' וד"ל ואברהם שיצא ממנו ישמעאל גם בתחלה לפי שנמצא לבבו נאמן גם בהתחלת עבודתו ואזי יצא השפע גם למי שאינו ראוי אחר דכולא קמיה כלא כו'. אבל ת"ח צ"ל בתחלת עבודתו בחי' גסות גם במה שמתבונן בהשגת אלקות בבחי' ממלא וסובב ומחמת זה מתפעל באוי"ר כו' גם זה נחשב בחי' יש ודבר כי יש מי שמשיג ונדמה לו ההשגה לאיזה דבר מה כו' ובאמת לית מח' והשגה תפיסא בי' בעצמות אלקות כי הוא למעלה מבחי' ממלא וסובב ולמעלה מכל בחי' השתלשלות וכו' ולכך גם התבוננות זאת טפל בסוף כשנשלם במעלת העבודה וזכה לידבק בעצמות ומהות אור א"ס שלמעלה מן ההשתלשלות עד שיחשב בעיניו כמו מוץ ותבן לגבי העיקר כו' כך כל הטעמים שהיו לו בהשגות והתבוננות כל ימי העבודה באוי"ר בתחלתו אינם אלא כטפל בעלמא לגבי העיקר כי בהגיעו לבחי' עצמות אא"ס כל הטעמים שהוא בחי' ממלא וסובב כו' כלא חשיבא ממש לגבי עצמותו וכמ"ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ כו' וד"ל: ה.

ועתה יתבאר ענין המשל מן המוץ שסביב לחטה דהנה כמו המוץ שהוא שומר לחטה מן החום ומן הלחלוחית כך הנמשל בניצוץ האלקי שנק' אור זרוע והוא צומח מלמטה ואמנם היה כלה ונאבד אורו מפני ריבוי חום במותרות תענוגים חיצונים והן חמימות התאוה וכיוצא או מפני ריבוי הקרירות והוא כמו העצלות שהוא דמיון הרקבון של הגרעין כו'

אך ע"י בחי' המוץ מתקיים וצומח וגדל באוי"ר בלתי מונע והיינו בחי' הגסות וההתנשאו' שיש לאדם בתחילה שלא ירצה להיות נפרד והוא כמו הרקבון או לשרוף בחמימות התאוות וכיוצא וגסות זו סובלת כל מה שיש בנה"ב מן החום ומן הלחות עד"מ ומחמת זה אור ניצוץ האלקי הולך וצומח וגדל תמיד באוי"ר כו' עד שנגדלה בשלימות וכמ"ש רבבה כצמח השדה כו' ותרבי ותגדלי כו'. ואחר שנשלמת נזרק ממנה המוץ ואז העשירי יהי' קדש לה' כו'. והנמשל הוא שבהגיעו לשלימות הגידול אזי הוא דבוק בעצמותו ומהותו יתברך וגם כל הטעמים וההשגות שהי' שומר לפרי בטלים ונופלים כו' מפני שהוא ענין לבב

נאמן הנ"ל וכמ"כ מלמעלה למטה באתעדל"ע הנמשל הוא כך דבתחלה נעשה אתעדל"ע בבחי' גיאות והתנשאות והוא הנקרא מוץ ותבן למעלה בכדי שעי"ז לא יפול האור ברקבון וכליון החום והם מיניקת החיצונים והקליפות לפי שהוא רם על כל כו' ואחר שנגדל אור הזרוע לצדיק ח"י עלמין א"צ לבחי' מוץ ותבן זה וכו' וכל זמן שלא נמרח הכרי פטור מן המעשר כנ"ל וד"ל.

וזהו דת"ח צ"ל בו גסות שמיני שבשמינית והוא חלק ס"ד ולא חלק ס"ג והוא גס אך אעפ"כ בחלק ס"ד יש בו מן הגסות אמנם מעטרא ליה כסאסאה לשבולתא פי' מעטרא ליה בעטרה דגיאות והתנשאות ומזה נשמר מכל דבר רע והולך ומתגדל וכמ"כ למעלה מעטרא ליה לאור הזרוע לצדיק כו' בבחי' עטרה דגיאות העליון וכמ"ש ה' מלך גאות לבש כו' וד"ל:

תמלול השיחה

לפעמים קצת גאוה וגסות יכולים להועיל | פסיכולוגיה בגמרא

גאווה וגסות רוח מן התכונות הגרועות ביותר שאפשר לחשוב עליהן, המחשבה היהודית חכמים מתייחסים אל גאווה וגסות רוח, כזה שמישהו מתגאה פתאום בעצמו וחושב את עצמו לאיזה משהו, ורואה את עצמו עליון על פני מישהו אחר. הוא התייחסות אליהם בצורה כל כך טוטאלית, דחייה, כמעט מוחלטת. כמה. ניקח אותכם למערכת סוטה במסכת סוטה יש כמה ביטויים ניתן רק כמה דוגמאות, אמר רבי יוחנן, כל אדם שיש בו גסות רוח בשם רבי שמעון בר יוחאי. כל אדם שיש בו גסות הרוח, כאילו עובד עבודה זרה תועבת השם, כל גבה לב עבודה זרה- מי שמוגדר הוא כאילו עובד עבודה זרה. פנאן אומר לעצמו כאילו כפר בעיקר שנאמר ורם לבבך ושכחת את השם ולוקח+ חכם אומר כאילו בא על כל העריות, עד כדי כך, כאילו נעשה את כל המאמצים הכי נוראיים, הכי הכי עצובים שיש. והוא לא אומר, כאילו בנה במה כמו עבודה זרה ואמר. אומר לך מאכער אומר. אפילו קיבל תורה הוא מציג סייג, אפילו אדם קיבל תורה. משה רבנו, זאת אומרת, מדובר באדם למדן חכם, מונח בעניין, קיבל אותו רק משה רבנו לא ינקה מדינה של גיהנום, אם הוא מתגאה לגיהנום, ואפילו זה צדקה. נותן בסתר. גם לא ינקה מדינה עם מדינה של גיהנום. תמר, רבה מי אומר כל אדם שיש בו? גסות הרוח לסוף מתמעט. זאת, אומרת רומו, מעט יורד מערכו הטמעת בסוף כל מי שהוא בעל גאווה. הדברים הסתובבו כנגדו, מה זה גסות שהוא רואה את עצמו והוא חושב שמגיע לו. והוא רואה את עצמו כי עיקר העניין, אני עשיתי לי, מגיע קרדיט אותי, צריך להעריך אותי. צריך לכבד ואמר רבי אלעזר, כל אדם שיש בו גסות הרוח ראוי לגדו. זאת אומרת, גם הסביבה צריכה לבקש אותו, וכל אדם שיש בו גסות הרוח אין עפרו ננער. עד כדי כך הוא לא קם בתחיית המתים? זאת אומרת. אין לו, אין לו, אין לו אחרית, אין לו, אין לו לאן לשאוף. הוא אדם שמבטל את עצמו בעולם, הוא מגביה את עצמו בעולם הזה. הוא מבטל את עצמו בעולם הבא ואמר, רב חסדא, כל אדם שיש בו גסות הרוח אמר הקב"ה אין אני והוא יכולים לדור יחדיו בעולם. זאת אומרת זו בעצם הסיבה הפנימית. על פי המחשבה היהודית למה גסות רוח וגאווה לא יכולים להתקבל בשום דרך או צורה כי כשאדם מתגאה הוא ממלא את עצמו בכל ההוויה, הוא רואה רק את עצמו. ואם אדם הכל זהו כל זה מהכוח שלו. כל זה מה המחשבה שלא כל זה איך שהוא רואה את הדברים הכל זהו אותו מתיר מקום לאף אדם אחר. אדם אחר ובטח לא על הקדוש ברוך הוא אם הוא לא מתיר למקום אז לא הוא והקדוש ברוך הוא יכולים לדור ביחד. אם הוא לא יכולים לדור ביחד, ודאי שהוא עובד עבודה זרה, בוודאי שהוא מתרחק מהנקודה המרכזית של המחשבה היהודית של איך שהיא רוצה לראות את האדם חי את חייו. אז. גאווה כל כך מובנת, מהבכיר הנביאים של העם היהודי משה. ומה מאפיין אותו שהוא עניו מכל אדם? זה בעצם מה שמאפיין את משה. איזה יופי, זה זאת אומרת שהמנהיג האולטימטיבי שלנו הענווה הזאת שמאפיינת אותו וככה צריך, כל אדם, לחקות את עצמו, שבו תנועה של ענווה יחד. עם זאת. יש מצבים ויש מקומות, ויש פעמים שדווקא קצת גסות רוח יכולה להועיל כשמישהו אין לו קצת גסות וקצת גאווה, אז הוא כאילו אין לו מה שישמור עליו הוא בקלות להיטמע בתוך הסביבה. מה אז את אומרת? בואו נחזור ל מסכת סוטה. אמר רב חייא אמר ככה ורעש שאמר רב תלמיד חכם צריך שיהיה בו אחד משמונה שבשמינית. זאת אומרת מידה קטנה כלשהי, מידה של גאווה. אומר בראון. אדריאן ראביו, יהושע אומר, הוא מעט טרללה כיצד הישיבה עלתה. זאת אומרת שהגאווה מאתרת אותו כמו סאסא כמו השערות כמו כמו שמעטר את ה שיבולת את החיטה. זאת אומרת יש חיטה, יש סביב שערות וסביבה, כאילו קליפה וקליפה, היא כמו. גאווה שצריכה להיות בתלמיד חכם. מה זאת אומרת, מה הקשר בין חיטה והסיבולת שמעטר את אותה והצהרות שמעטרות אותה לבין תלמיד חכם לצורך כך. בואו ניכנס לביקור של אדמו"ר הזקן דווקא על. דווקא על מגילת אסתר שמרדכי זוכה לכבוד יוצא דופן. בלילה ההוא נדדה שנת המלך. אני מזכיר לכולם ומצבי להביא את ספר הזכרונות, והוא נזכר שמרדכי פעל לטובתו והציל אותו, בעצם מזימה לפגוע בו. ואז הוא פונה למען שמכין את העץ כדי לתלות את מרדכי. פונה למה ואומר לו, מה יעשה מי שהמלך חפץ? בעיקרו, הוא אומר על בשעתו הלביש אותו לבוש מלכות וירכיב אותו על סוס המלך, וכך הוא עשה, ואז ויקח המן את הלבוש ואת הסוס ביבשת מרדכי, והרכיבו ברחוב העיר ויקרא לפניו. ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ בעיקרו, בעצם השאלה. מה מרדכי צריך את הכבוד הזה? בשביל מה הכבוד? מה מה, מה להלביש אותו על סוס? מה עם כל הדברים הפנימיים שקשורים? לכבוד הרגע אמרנו? גאווה סותר את כבוד כבוד, ואני רוצה להיות מלא כל העולם, זה שידברו עליי, שיעסקו בי שאני המרכז. אני נותן כבוד, אני נסוג לאחור, אני מוותר על זה שאני אהיה המרכז. עיקר העבודה של האדם זה לא להיות רודף כבוד כל כך הרבה ביטויים כל כך נפוץ בתנועה הנפשית. אני לא אגיד בימינו זה נפוץ בתנועה הנפשית, אני רוצה שיעריכו אותי. אני רוצה שיכבדו אותי, אני רוצה שייתנו לי יש איזה משהו מאוד בריא בכך שאני לא רוצה חשבון לכך שהעריכו אותי אני לא מחכה לה כבוד. של אף אחד, משהו כל כך בריא בנפש שהוא שהוא גם נותן מקום למשהו אחר ליאיר. בתוככי כשמישהו מחפש את הכבוד. בסוף הוא מתנהל כי הוא סובל בתוך עצמו. ועדיין, למרות החשיבות של ביטול הגאווה והכבוד והגסות רוח יש מקום. גסות רוח, שמינית שבשמינית. אחד משמונה שבשמינית. מהו המקום הזה? בואו, ניכנס רגע לדיור אדמו"ר הזקן דווקא אל על היתה אלופה של מרדכי, שהוא לבוש בגדי מלכות והוא יושב על סוס המלך והוא רוכב על סוס המלך. בואו ניכנס רגע ונבין מה הוא מציע לנו. אנחנו מציע לראות בעצם את המעט הגאווה שהיא רצויה. אני מזכיר לכם עוד שאלה איך מתארים, איך מפרשים את הגאווה הזאת שרצויה כמו כמו השדה שבלטה שיש בעצם הסערות סביב ה שיבולת של גוף החיטה. וכך אומר הדבר הזה כן, כדי להבין את הגאווה הרצויה צריך להיכנס רגע להבין מה זה, מה זה עניין צצה לה? שיבולת. הוא אומר, הנה שיבולת חיטה הגשות, אני מזכיר מקורות עולים לאתר התבוננות, ומי שעוד שרוצה מוזמן להצטרף לערוץ שלנו. מי שמוצא עניין ותוכן במה שאנחנו מעלים בהתבוננות היומית, אוקיי? אבל את המקורות השלם, אם אפשר תמיד לקרוא באתר או לקבל לינק באתר התבוננות למקור השלם. הנה הוא אומר, שבולט החיטה הגשמית יש לה מוצץ והיא נקראת שפה וגוף החיטה עצמה הוא הנקרא שיבולת. הנה החיטה צומחת ממה הכי, wow צומחת מזריחת השמש הגשמים. אלא מה שלפעמים יכולים להיות יותר מדי גשמים ולגרום לריקבון לפעמים, נזכר. עולים יכולה להיות שמש חזקה מדי ולשרוף את החיטה? כידוע, הטעם לזה אשר יש מוצץ שיש שערות שיש דברים שהם לא רוצים שיש קליפה סביב החיטה. מה הטעם לזה שנעשה לשומר לשומרה שלא יוכל? האור והחום של השמש לשרוף את החיטה ושלא יוכלו הגשמים להירקב אותה להרכיב את החיטה. והוא ע"י שהמוט הדברים הלא רצויים. השערות, מה שלא אוכלים, בעצם, הקליפה. הדברים שאנחנו לא משתמשים בהם והוא ע"י שהמוצץ מקבל בעצמו כל החמימות של השמש, מסביר אדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן מלאדי וכל הקהל השרב, וגם מקבל בעצמו כל הלחות של הגשמים שלא ייפול, על החיטה, ועד שתיגמר גדולה. אמוץ שומר על החיטה המקוללת מן החום מן ההלכות, ואחרי שתיגמר גידול החיטה אחרי שהכיתה כבר מוכנה לאכילה, אפשר להשתמש בגרעינים כדי כדי להעביר אותם, תהליכי תהליכים, כדי שיהיה אפשר להשתמש בהם, אזי המוצץ נופל על ידי גישה. ולא נשאר רק החיטה בעצמה. אוקיי, מה הוא אומר לנו בעצם? לגאווה יש תפקיד. יש תפקיד מסוים לגאווה. מה התפקיד של הגאווה להגן על האדם? האדם ירצה לעולם ויש לו התמודדויות וכל מיני דברים מושכים אותו וכל מיני דברים מפתים אותו ומונעים ממנו מלהיות שייך למה שהוא רוצה. אם הוא תלמיד חכם, תלמיד חכם מבאר אדמו"ר הזקן בתחילת דבריו, זאת אומרת. אדם שקשור לבחינת החוכמה שקשור לנקודה הגבוהה יותר בנפש, שהוא יודע מה הוא רוצה, שהוא קשור למשהו שהוא יותר גבוה אם הוא תלמיד חכם אז הוא צריך שיהיה לו מעט מהיעד. בהשערה הזאת, מהשיערות שיש סביב החיטה שיגנו עליו מפני ריקבון מפני השמש החזקה מפני איך הוא? איך הוא קורא לזה כך הוא אומר. שלא ייפול האור בריק עוון וכיליון, החומר מינית, את החיצונים והקליפות לפי שיעורם. על כל זאת אומרת צריכה שתהיה תנועה לתלמיד החכם באדם שמקושר לאיזה מטרה למשהו גבוה, שיהיה לזה תנועה בנפש של. אני שייך למשהו יותר גבוה, מעט גאווה מעט. אני אני אני לא מרשה לעצמי להתנהג באופן הזה. אני לא מרשה לעצמי להיות במקום הזה. לא, הגאווה קצת מגנה עליו, כל עוד שהוא בתהליך שהוא בדרך, זאת אומרת אם אנחנו שואלים מתי מעט גאווה זה דבר נכון בנפש שאתה מכוון מטרה. שאתה צומח לפעמים שאנשים שיורידו אותנו למטה שאפילו אותנו. למה, כי אם אני אתן להם, ואני פרוץ לגמרי ולא אשמור על עצמי ולא הייתי פעם גסות רוח וטיפה ותפגע אהבה הם יפילו אותי? הם לקחו אותי איתם, תני לי שום מגבלה. קצת גאווה, קצת גאטסו, שומרים עליי כדי שאני אמשיך בדרך שלי. כדי שהכיתה תמשיך תמשיך לצמוח ונראה מסוגלים להשתמש בה ז"א, הגאווה היא כמו השדה. שיבולת כמו השערות זה סביב החיטה ששומרים עלינו קצת. מתי צריך להשתמש בהם במינון נמוך? מתי שאתה תלמיד חכם זאת אומרת, כשאתה יונק, מנקודת החוכמה, כשאתה מחובר למשהו גבוה שאתה בתהליך של התפתחות בתהליך של צמיחה ואתה יודע לאן אתה רוצה ללכת. זה נכון גם לגבי קשר עם אנשים. שנשים שככל שתהיה אמפתי עליהם. חשוב להיות אמפתי אליהם בלי להיות אמפתי. אתה לא תבין אותם, אבל יותר מדי אמפטיות. תוריד אותך למטה. תביא אותך למקום שבו אתה לא מצליח בעצמך לקום, כי אתה אמפתי, ואז אתה רוכש את מקומו. במידה מסירים אתה כל כך מזדהה איתו, שאתה כבר בעצמך לא יכול לקום מהמקום שעליו ירדת כדי להבין אותו זאת, אומרת האמפתית, לפעמים גורמת גם לו לא לקום. אני אני יותר מדי מבין אותו ויש מקומות. כשאני מחובר למשהו גבוה, אם אני לא מחובר אז הגאווה וגסות לא יועילו לי כי הם לא מגנים על שום דבר ואז הם לא יצליחו. אוטיזם סתם. כל מה שתיארנו קודם לכן על ידי חכמים. אבל אם הם רק חלק מתהליך שעוזר לי לנקות את עצמי מסביבה מרילה ממקום שיכול להזיק לי, מי גשמים מרובים מדי או משמש חזקה מדי במקומות שבעצם יכולים לגרום לי להרכיב את עצמי ולא להמשיך בדרך שלי יותר מדי. אמפתי? עכשיו אני חייב להתמקד. ולהתמקד אתה חייב לסגור את הטלפון, לסגור את הטלפון ולפעמים לא להיות נחמד לאנשים מסוימים שמחפשים אותך. מה לעשות זאת אומרת כדי להוציא מעצמך משהו. חייבים מעט גסות רוח, מעט גאווה, אלא מה שהיא אהבה. את צריכה ליפול. בסופו של דבר היא לא העיקר. צריך לזכור זה לא אני אלא הגאווה. הגנה היא קליפה אימוץ היא לא הדבר הפנימי, וכשאני זוכר את זה אפשר להשתמש בה במידה במינון נכון, מועט, מוגבל, שהוא בעצם מגן על האדם מפני אנשים רוצים תתן להם רוצים כמה שיותר שתעזור להם את הרי מצווה הכי גדולה, אומר הבעל. שם טוב, לפעמים אדם מאוד לעולם 70 שנה. כדי לעזור לאדם אחר צעד שני את הפרוץ ולא מכוון, ולא אין לך תוכנית עבודה. אתה לא תצליח לצמוח, לא תצליח להלך. קצת גסות, קצת גאווה עוזרים עלינו. אם אנחנו מחוברים למשהו גבוה יותר.