הרבי בליל הסדר – הסיפור הפותח בביוגרפיה "סודו של הרבי"

להיות אדם פנימי זה גם להיות מסוגל להיות לבד, עם עצמך.
לאור כמה בקשות – האפיזודה הפותחת בסודו של הרבי (שי"א ניסן הוא יום הולדתו. ללא הפניות):

המזכיר, יהודה-לייב גרונר, מיאן לעזוב את החדר ולהותיר את הרבי לבדו. גודל החדר לא עלה על עשרים מטרים רבועים. שלושה מקירותיו היו מחופים ארונות עץ עמוסי ספרים. בקיר הרביעי, הפונה אל השדרה, קובעו חלונות ויטראז' צבעוניים ואטומים, שאינם מאפשרים לראות את הנעשה בחוץ. זה עתה נשא הרבי סדרה של שיחות לפני אלפי חסידים שהצטופפו בבית מדרשו, הממוקם קומה אחת מתחת לחדרו. האווירה היתה מחשמלת. החסידים שתו בצמא כל מילה שיצאה מפיו, וכשסיים, הזדרזו לשוב לבתיהם, לערוך את הסדר ולקיים את מצוות החג. בשיחות האלה שטח לפני הקהל רעיונות על יום ההולדת של הרמב"ם שחל באותו היום, ועל משמעותה של נקודה מיוחדת זו בזמן, ערב חג הפסח. הוא הסביר שמהיום הזה שואבים תודעה של חירות לשנה כולה. חירות מן הטרדות ומהדברים המסיחים את דעתו של אדם במהלך חיי היום-יום. חירות מן הלחץ החיצוני כדי לאפשר התחברות להיבטים הפנימיים שבנפש.

אשת הרבי, חיה-מושקא, נפטרה רק כשבעה שבועות קודם לכן, בגיל 87. כמעט שישים שנה חיה לצִדו. בשנים האחרונות נהג הרבי לקיים את ליל הסדר בחברתה. הוא והיא לבדם, בביתם, שהיה מרוחק כחמש מאות מטרים מבית המדרש המפורסם בשכונת קראון הייטס, ניו יורק. ילדים לא היו להם. גם אורחים לא היו מצטרפים לבני הזוג בליל הסדר. בשנה שלאחר פטירתה כמעט לא עזב את הבית שבו התגורר עמה. שם גם התקיימו תפילות השחרית, המנחה והערבית, כשהרבי שימש שליח ציבור ואמר קדיש. אולם לקראת חג הפסח העתיק את מגוריו באופן זמני לחדר עבודתו שבבית המדרש, אותו חדר צנוע שבו עבד ולמד במשך כל שעות היממה, כדי לקבל את פני האורחים הרבים שבאו למקום.

המזכיר נחרד מהמחשבה שרבו ייוותר לבדו בערב הזה, ליל הסדר. קשה היה לו להשלים עם המחשבה שהרבי יקדש לבדו, יקרא את ההגדה לעצמו וישתה ביחידות את ארבע הכוסות. ברחוב, מחוץ לחדרו של הרבי, המתינו עוד עשרות חסידים, שכמו המזכיר סירבו לעזוב את רבם לבדו בחדר עבודתו. מחדרו הסגור הוא לא ראה אותם, אולם יכול היה לשמוע את ההמולה.

בכל אחד ואחד ממאות בתי חב"ד שהקימו שלוחי הרבי ברחבי העולם, יש לליל הסדר תפקיד מרכזי. גם בקרב יהודים האדישים ליהדותם מתעורר בערב החג הרצון להסב יחדיו סביב שולחן אחד. אולי מדובר במסורת אבות או בזיכרון היסטורי מעומעם. המאמינים יאמרו כי מדובר בצמא פנימי ועמוק של הנשמה. תהא הסיבה אשר תהא, ליל הסדר הוא הזדמנות טובה לשלוחים לשַמֵר את הפינה החמה, ולהעניק טעם של חג עם ניחוח חסידי לכל מי שמוכן להסתופף בסדרים ההמוניים.

יציאת מצרים, הדגיש הרבי פעמים רבות, אינה אירוע מקראי היסטורי בלבד, אלא אתגר תמידי לכל אדם. במחשבה החסידית, יציאת מצרים מבטאת בין היתר תהליך פסיכולוגי של יציאה מהמְצָרים האישיים. שחרור מהגבולות של הנורמות הרוֹוחות, דעת הקהל, הלחצים החברתיים, והתגברות על המשיכה של הרע הפנימי. יציאת מצרים משקפת חירות רוחנית, הנחשפת תוך כדי שחרור מן הכבלים הגשמיים.

כדי לחשוף מעט מהחירות הזאת של התחברות לצדדים הרוחניים, לגילוי נוכחות הבורא בעולם, הרבי ביקש מחסידיו שלא להותיר אף לא יהודי אחד לבדו. שלא יהיה יהודי שלא תהיה לו האפשרות לקיים את הערב הראשון של פסח כהלכתו. כל אחד מהשלוחים שיצא לדרכו ידע כי זו אחת ממשימותיו החשובות.

ביטוי מובהק לשליחות הזאת היא מכולה ובה טון של מצות, אלפיים בקבוקי יין ואלפי ק"ג של מיני מזון כשרים לפסח, העושה את דרכה מדי שנה ממצרים, דרך סרי-לנקה עבור לקוֹלקטה במערב הודו, ומשם דרך היבשה לנפאל, שבה נערך ליל הסדר הגדול והמאובטח בעולם, בהשתתפות כאלפיים מטיילים. חזקי ליפשיץ, עורך הסדר, מספר כי הוא מתחיל להתכונן לאירוע כשלושה חודשים לפני החג, וללא ספק זה האירוע החשוב לו ביותר במהלך השנה. לקראת הפסח, הוא, כמו שלוחים אחרים, מקפיד לוודא שההזמנות לאירוע נמסרו כראוי, ושמידע על הסדר המשותף השיג כל אחד ואחד מהיהודים שמתגוררים במקום או שהזדמנו לאזור.

לכן מפתיעה כל כך היתה תגובתו של הרבי כשראה שמזכירו מתעכב. הוא פנה אליו בחיוך וביקש שיֵצא לחגוג את הסדר עם בני משפחתו. גרונר עוד ניסה לעמוד על שלו, אולם הרבי התעקש לערוך את הסדר לבדו. המזכיר יצא, והותיר את הרבי בחדרו. הרבי, הכוח המניע מאחורי פרויקט השלוחים, מפעל היהדות הגדול בעולם, מי שהצליח לשכנע אלפי בני אדם לעזוב את מקום מגוריהם ולצאת לכל פינה בגלובוס כדי לקדם את האמונה היהודית ואת עמקות המחשבה החסידית – בחר להישאר לבדו, בחדר קטן יחסית, בבית מדרש הממוקם בלב-לבה של שכונת פרברים אמריקנית, שרוב אוכלוסייתה שחורה. על הבחירה הזאת חזר גם בשלוש השנים הבאות, עד היום שבו הִכה בו שבץ מוחי, בכ"ז באדר א' תשנ"ב, 2 במרס 1992.

כיצד ניתן לפרש את הבחירה הזאת? כיצד אפשר להבין את כוחו הכריזמטי של הרבי, לצד התנהגותו המסתגרת, שלא לומר סגפנית? מדוע לא נענה להצעה להזמין אליו את ותיקי החסידים ולקיים את הסדר המסורתי עמם?

את הנטייה הזאת של הרבי להיות עם עצמו ובתוך עצמו ניתן להעריך טוב יותר כשקוראים מכתב ששיגר לחותנו, הרבי השישי של תנועת חב"ד, חמישים ושמונה שנים קודם לאותו ליל פסח של שנת תשמ"ח, 1988.

בשנת תר"צ, 1930, שנה אחת בלבד לאחר חתונתו, התגורר עם אשתו בדירת שני חדרים זעירה בברלין ולמד באוניברסיטה המקומית. באותה שנה התחזקה המפלגה הנאצית ונהפכה מתנועה קטנה ושולית למפלגה השנייה בגודלה בגרמניה. הכלכלה הגרמנית עברה סדרה של תהפוכות. היא החלה להתאושש לאחר מלחמת העולם הראשונה, ושוב סבלה מהמשבר הגדול של 1929, שגרר פיטורים המוניים וקריסה של המשק והתעשייה. לצד חוסר היציבות הפוליטית, התרבות הברלינאית פרחה באותן שנים. כמאתיים אלף יהודי העיר, שנטו לתמוך במגוון של רעיונות ועמדות, היו מעורבים בחלק נכבד מהפריחה הזאת ובתהליך מיצובה של ברלין במעמד תרבותי זהה כמעט לזה של פריז.

הוריו של הרבי נותרו בברית המועצות הסטליניסטית, שהטילה מגבלות קשות על קיומם של חיים יהודיים. הרבי, שהיה שרוי בדוחק כלכלי, היה מוטרד מהמצב המחמיר והולך של הוריו ואחיו, וחיפש דרכים לסייע להם ולחלצם מציפורני המשטר הקומוניסטי. אבי אשתו, רבי יוסף-יצחק שניאורסון, המנהיג השישי של תנועת חב"ד, נאלץ לעזוב את רוסיה שלוש שנים קודם לכן, ולהעתיק את מקום מגוריו ואת מרכז חסידות חב"ד לריגה, בירת לטביה, מרחק של כ-1,200 ק"מ מברלין. באותה שנה ערך חותנו מסע לארצות הברית, בין היתר כדי לבחון אפשרות להגר ליבשת זו.

כחלק מרצף ההתכתבויות ביניהם, במהלך שהייתו של רבי יוסף-יצחק בשיקגו, הפציר בחתנו להרבות בכתיבת מכתבים אליו וליידע אותו בסדר יומו. באחת מתשובותיו מודה לו מנחם-מענדל על משלוח מכתביו ומאמריו מארצות הברית, ומתנצל כי הוא ממעט בכתיבת מכתבים מאחר שחייו, לדבריו, פשוט חסרי מאורעות מעניינים שאפשר לדווח עליהם. מנחם-מענדל הסביר כי יש אנשים שהעיקר אצלם ומקור חיותם הוא דווקא המֵמד הפנימי, עולם העיון והרעיון. אנשים אלה מתקיימים במֵמד הפנימי, וממילא הם מוצאים את עצמם הרבה פחות בעולם החיצוני. והוא, אף על פי שהדבר אינו נחשב בעיניו כמעלה יתרה, נמנה עם האנשים האלה. לכן אין להתפלא, הוא כותב, כי "מאז ומקדם עניים היו חיי במאורעות מעניינים…"

יכולתו של הרבי לחיות בלב-לבו של הר געש שעומד להתפרץ, באחת הערים התוססות ביותר באירופה, כשמצבו האישי והמשפחתי אינו יציב מבחינה כלכלית וביטחונית, בלי למצוא דבר מעניין לדווח עליו – שופכת אור על העדפתו להיוותר לבדו בליל הסדר, לאחר פטירת אשתו. כל עוד הדברים נגעו לו, הוא העדיף לשהות במקום המרוחק מהעין, להיות עסוק בלימוד ובחיי עיון, בגילוי עצמי של הבורא בתוך הבריאה. הדבר החשוב לו היה להיות ממוקד ולהימנע מהסחות דעת. להיות כל-כולו בעניין שלפניו, ולא בהתרחשות החיצונית. לכן אין להתפלא כאשר לאחר שנים, כשכבר עמד בראשות תנועת חב"ד, התוודה כי התפקיד שקיבל עליו עומד בניגוד לטבעו הבסיסי.

תשובה זו כמובן אינה מספיקה לפענוח סודו של הרבי מלובביץ'. היא מעידה על צד אחד באישיותו, אך אינה מלמדת אותנו על מקור העוצמה, הסמכות והכריזמה שמייחסים לו רבבות חסידיו ברחבי העולם.