איך להשתחרר ממה שמעיק עלי | פסיכולוגיה בפרשה, בא
ככל שמשהו נוגע בעצם הנפש הוא יותר מעיק עלי. איך מסירים מעלי דברים מעיקים?
הפרשה מציעה חמישה שלבים שאימוצם יסירו מעלינו מועקה.
מקורות
שמות י״ב
וַיֹּ֤אמֶר ה׳ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֔ן בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר׃
הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחׇדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה׃
דַּבְּר֗וּ אֶֽל־כׇּל־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר בֶּעָשֹׂ֖ר לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְיִקְח֣וּ לָהֶ֗ם אִ֛ישׁ שֶׂ֥ה לְבֵית־אָבֹ֖ת שֶׂ֥ה לַבָּֽיִת׃
וְאִם־יִמְעַ֣ט הַבַּ֘יִת֮ מִהְי֣וֹת מִשֶּׂה֒ וְלָקַ֣ח ה֗וּא וּשְׁכֵנ֛וֹ הַקָּרֹ֥ב אֶל־בֵּית֖וֹ בְּמִכְסַ֣ת נְפָשֹׁ֑ת אִ֚ישׁ לְפִ֣י אׇכְל֔וֹ תָּכֹ֖סּוּ עַל־הַשֶּֽׂה׃
שֶׂ֥ה תָמִ֛ים זָכָ֥ר בֶּן־שָׁנָ֖ה יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם מִן־הַכְּבָשִׂ֥ים וּמִן־הָעִזִּ֖ים תִּקָּֽחוּ׃
וְהָיָ֤ה לָכֶם֙ לְמִשְׁמֶ֔רֶת עַ֣ד אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר י֖וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְשָׁחֲט֣וּ אֹת֗וֹ כֹּ֛ל קְהַ֥ל עֲדַֽת־יִשְׂרָאֵ֖ל בֵּ֥ין הָעַרְבָּֽיִם׃
וְלָֽקְחוּ֙ מִן־הַדָּ֔ם וְנָ֥תְנ֛וּ עַל־שְׁתֵּ֥י הַמְּזוּזֹ֖ת וְעַל־הַמַּשְׁק֑וֹף עַ֚ל הַבָּ֣תִּ֔ים אֲשֶׁר־יֹאכְל֥וּ אֹת֖וֹ בָּהֶֽם׃
וְאָכְל֥וּ אֶת־הַבָּשָׂ֖ר בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּ֑ה צְלִי־אֵ֣שׁ וּמַצּ֔וֹת עַל־מְרֹרִ֖ים יֹאכְלֻֽהוּ׃
אַל־תֹּאכְל֤וּ מִמֶּ֙נּוּ֙ נָ֔א וּבָשֵׁ֥ל מְבֻשָּׁ֖ל בַּמָּ֑יִם כִּ֣י אִם־צְלִי־אֵ֔שׁ רֹאשׁ֥וֹ עַל־כְּרָעָ֖יו וְעַל־קִרְבּֽוֹ׃
וְלֹא־תוֹתִ֥ירוּ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּ֑קֶר וְהַנֹּתָ֥ר מִמֶּ֛נּוּ עַד־בֹּ֖קֶר בָּאֵ֥שׁ תִּשְׂרֹֽפוּ׃
וְכָ֘כָה֮ תֹּאכְל֣וּ אֹתוֹ֒ מׇתְנֵיכֶ֣ם חֲגֻרִ֔ים נַֽעֲלֵיכֶם֙ בְּרַגְלֵיכֶ֔ם וּמַקֶּלְכֶ֖ם בְּיֶדְכֶ֑ם וַאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתוֹ֙ בְּחִפָּז֔וֹן פֶּ֥סַח ה֖וּא ה׳׃
הרבי מליובאוויטש, שיחת אחרון של פסח, ה'תשי"ז
בהמשך וככה226 מבאר אדמו"ר מהר"ש החילוק שבין הגאולה ממצרים להגאולה העתידה, שבגאולה העתידה נאמר227 "כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה' ומאספכם אלקי ישראל", משא"כ הגאולה ממצרים היתה באופן של חפזון, כמ"ש15 "כי בחפזון יצאת ממצרים",
ויתירה מזה, שגם באכילת הפסח קודם היציאה ממצרים נאמר228 "וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אותו בחפזון" – אע"פ שאין זה דרך אכילת סעודה, ואדרבה, מצינו בגמרא229 "מאימתי התחלת אכילה .. משיתיר חגורה", ועד"ז בנוגע לחליצת הנעלים, שהרי היו נוהגים באכילתם להסב ע"ג מטות230 – דכיון שהיציאה ממצרים היתה צריכה להיות בחפזון דוקא, לכן הוצרכה להיות גם אכילת הפסח באופן כזה.
ומבאר שם פרטי הענינים ד"מתניכם חגורים וגו'" בעבודת האדם, כדלקמן231.
מה. ובהקדמה:
יציאת מצרים היתה מן הקצה אל הקצה – שהרי בהיותם במצרים היו בנ"י במעמד ומצב של קושי השעבוד, "בחומר ובלבנים וגו'"232, וממעמד ומצב זה יצאו למעמד ומצב של גאולה שלימה, ולא עוד אלא שנטלו עמהם "כלי כסף וכלי זהב"233, ועד ש"וינצלו את מצרים"234, "כמצודה שאין בה דגן כו' כמצולה שאין בה דגים"235, ומה שנשאר לאח"ז במצרים236 – קיבלו בנ"י בקריעת ים סוף בשביעי של פסח, כמארז"ל237 "גדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים".
וכמו"כ ברוחניות – שבהיותם במצרים היו שקועים במ"ט שערי טומאה238 דתועבות מצרים כו', ועד כדי כך, שבשעת קרי"ס קטרגה מדת הדין ואמרה "הללו עובדי ע"ז והללו כו'"239; וממעמד ומצב זה באו למעמד ומצב של כניסה תחת כנפי השכינה.
וכדאיתא בתיקוני זהר238 בביאור הטעם שהקב"ה מתפאר כו"כ פעמים בכך שהוציא את בנ"י ממצרים – דלכאורה, הרי הקב"ה הבטיח לאברהם "כי גר יהי' זרעך גו' ועבדום וענו אותם גו' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול"240, ומהו החידוש בכך שהקב"ה עומד בהבטחתו ומקיים מה שהבטיח? – כיון שהקב"ה הבטיח רק להוציאם מגלות מצרים, אבל לא הבטיח להוציאם ממ"ט שערי טומאה!
וזהו שבחו של הקב"ה – שמבלי הבט על כך שבנ"י היו שקועים במ"ט שערי טומאה, הוציאם הקב"ה משם והכניסם לגבול הקדושה, ולא עוד אלא שכעבור חמשים יום בלבד נעשו בנ"י מוכנים לקבל את התורה – "חמודה גנוזה"241, אשר, מלאכי השרת טענו שאין לתתה לבשר ודם, "מה אנוש כי תזכרנו"242, אלא "תנה הודך על השמים"243, ואעפ"כ נתנה הקב"ה לבנ"י דוקא.
ונמצא, שהיציאה ממצרים היתה באופן ש"כהרף עין"70 נעשה שינוי מן הקצה אל הקצה – מתכלית השעבוד לתכלית החירות, הן בגשמיות והן ברוחניות.
וכיצד זכו להגאולה ממצרים – על ידי קרבן פסח, היינו, שעוד בהיותם במצרים קיימו הציווי "משכו וקחו גו' ושחטו הפסח"244, שלקחו צאן שהי' העבודה-זרה של מצרים245, ושחטו אותו לשם קרבן לה', ואח"כ אכלו ממנו, והאכילה היתה באופן ש"מתניכם חגורים גו' ומקלכם בידכם", היינו, שעומדים מוכנים לצאת ממצרים, מבלי לשאול "היאך נצא למדבר בלא צדה, אלא האמינו והלכו"246 – שזוהי זכות גדולה שהקב"ה זוכר לישראל בכל הדורות, כדברי ירמי'247: "כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך גו' לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", תמורת היותם בארץ מצרים, שנוסף לכך שהיתה שולטת על כל הארצות (שהרי פרעה הי' מושל בכיפה248), היתה טובה יותר מכל הארצות (חוץ מארץ ישראל249).
מו. והנה, כשם שבנ"י היו צריכים להיות מוכנים להיציאה ממצרים עי"ז ש"מתניכם חגורים וגו'" בגשמיות – כמו כן היו צריכים להיות מוכנים להיציאה ממצרים ברוחניות231.
ועל זה מבאר אדמו"ר מהר"ש250, שענין ה(הליכה ב)רגל בנפש האדם מורה על כח האמונה, וזהו שמצינו שיש מעלה ברגל על הראש, לפי שהאמונה היא למעלה מטו"ד. אך על זה צריך להיות הענין ד"חגרה בעוז מתני'"251,
– כפי שמביא מ"ש אדמו"ר הזקן באגה"ק252 ש"מתנים הם דבר המעמיד כל הגוף עם הראש הנצב ועומד עליהם, והם המוליכים אותו ומביאים אותו למחוז חפצו, וכמו שהוא בגשמיות הגוף כך הוא בבחי' רוחניות הנפש האלקית, האמונה האמיתית בה' אחד .. נק' בשם מתנים, דבר המעמיד ומקיים את הראש הוא השכל המתבונן כו'" –
"כמו שאנו רואים בגשמיות שכאשר חוגר את מתניו אז הוא מהלך בקל יותר כו', ועד"ז יובן למעלה שבכדי להיות ההילוך חזק בהאמונה צ"ל חגרה בעוז", ונמצא, ש"חיגור מתנים .. הוא ענין חיזוק האמונה".
והענין בזה:
כאשר האמונה היא כדבעי אזי גם כללות העבודה היא כדבעי, "כי באמונה כתיב253 וצדיק באמונתו יחי'", א"ת יִחְי' אלא יְחַיֶ'254, היינו, שהאמונה פועלת חיות בכל תרי"ג המצוות, שזהו שאמרו רז"ל255 "תרי"ג מצוות ניתנו לישראל בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר וצדיק באמונתו יחי'".
אמנם, כדי שכח האמונה יוכל להספיק גם עבור ההליכה "במדבר בארץ לא זרועה" – הנה על זה צריך להיות חיזוק האמונה, שזהו"ע "חגרה בעוז מתני'", "מתניכם חגורים".
ומוסיף לבאר, "אך מי הוא הנותן כח ועוז לבחי' מתנים .. הוא עסק ולימוד התורה שבע"פ .. אין עוז אלא תורה256, שהיא נותנת כח ועוז לבחי' מתנים החגורים כו'", והיינו, ש"כאשר איש הישראלי יתלבש בלבוש התורה .. עי"ז נמשך אצלו חיזוק האמונה", ומסיים, "והגם כי ע"פ שכל אינו מושג כלל איך עי"ז מתחזק האמונה, אבל באמת כן הוא, וגם האיך נוכל להשכיל דבר זה, הלא כל ענין האמונה הוא למעלה מן השכל, א"כ אינו שייך שענין חיזוק האמונה נבין טעמו בכיון למה הוא מחזק כו'".
וכאשר ישנו ענין האמונה, וכן חיזוק האמונה, שזהו"ע "מתניכם חגורים" – אזי אינו שואל שאלות ("היאך נצא למדבר בלא צדה"), אלא הולך לבטח דרכו גם "במדבר בארץ לא זרועה", בידעו שהולך יחד עם הקב"ה, ובמילא בטוח הוא שיהי' לו כל טוב ברוחניות ובגשמיות.
מז. ועד"ז ישנו גם הענין ד"נעליכם ברגליכם" כפי שהוא ברוחניות257:
ענין ה"נעל" הוא – ש"שומר ומגין על הרגל, לפי שבהרגל הולכים על הארץ שיש שם רפש וטיט וקוצים וברקנים שבלתי לבוש המנעל יזיק להרגל, ולכן צריכים להרגל לבוש המנעל דוקא שהוא לבוש גס שמגין על הרגל".
והנה, "הנעלים עושים מעור בהמה עבוּדה היטב ע"י שדורכים אותה לרכותה מקשיותה, וגם ע"י סממנים המעבדים אותה היטב", שעי"ז יכולים לעשות ממנה "כלי" שיהי' בצורה המתאימה לרגל – "נעל", ועוד זאת, שהרי "עור הבהמה יש לה סרחון, וכאשר מעבדים אותה נעשה העור מתוקן ויפה כו'".
וענינו ברוחניות:
כאשר איש ישראל עובד עבודתו בעולם, עליו להזהר מה"רפש וטיט וקוצים וברקנים" שבעולם, כך, שגם בעת הליכתו בעולם, לא יתלכלך מהרפש וטיט ולא ינזק מקוצים וברקנים שבעניני העולם.
ובהקדמה:
עיקר מציאותו של יהודי – שלכן נקרא "אדם", "אתם קרויין אדם"258 ע"ש "אדמה לעליון"259 – היא נפשו האלקית, "חלק אלקה ממעל ממש"185, וכידוע הפירוש ד"שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד"260, שמציאותו של יהודי ("ישראל") היא באופן ש"הוי'" הוא "אלקינו", כחנו וחיותנו, ומצד זה נעשה הענין ד"הוי' אחד" – ענין המס"נ, כפתגם אדמו"ר הזקן261 שיהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד ח"ו מאלקות.
ומ"מ רואים בפועל, שלמרות זאת, יתכן שיהודי יהי' במעמד ומצב בלתי-רצוי. והסיבה לזה היא – בגלל שנמצא בעולם התחתון ובא במגע עם עניני העולם כו'.
והעצה לזה – לא להיות בהתבודדות כו', שהרי יש לו תפקיד ושליחות לפעול בעולם, כי אם – שלא לילך בעולם ברגלים יחפות… והיינו, שגם העקב שברגל, שהוא החלק היותר תחתון שבאדם (עד כדי כך שלא נרגש בו חיות262), שמורה על הבחי' היותר תחתונה שבנשמה, לא יבוא במגע ישיר עם ה"רפש וטיט וקוצים וברקנים" דעניני העולם, כי אם ע"י "ממוצע" – "נעל", שהיא הלבוש המגין על העקב שברגל – שזהו ענינה של נפש הבהמית, שהרי ה"נעל" נעשית מעור בהמה; אלא, שצריכים תחלה לברר ולזכך את נפש הבהמית, כשם שצריכים לעבד את עור הבהמה, "קוועטשן און דריקן כו'", עד שיהי' אפשר לעשות ממנה כלי תשמיש ל"אדם".
וכידוע סיפור כ"ק מו"ח אדמו"ר263 אודות רבינו הזקן בהיותו במעזריטש, שבאחד הפעמים שעמד לנסוע ממעזריטש לביתו, הלך ר"א המלאך ללוותו אל העגלה, ואמר לבעל-העגלה: "מ'דאַרף שמייסן די פערד זיי זאָלן וויסן אַז זיי זיינען פערד" (יש להצליף בסוסים שידעו שהם סוסים), או בנוסחא אחרת: "מ'דאַרף שמייסן די פערד זיי זאָלן ווערן אויס פערד" (יש להצליף בסוסים שיחדלו להיות סוסים), ואמר רבינו הזקן, שנתחדש אצלו דרך בעבודה, והניח את נסיעתו ונשאר עוד איזה זמן במעזריטש.
והענין בזה – שלכל לראש צריכים לפעול על נפש הבהמית שתדע שהיא "בהמה", שכן, אם יניחוה לנפשה, אזי לא זו בלבד שתשאר בהמה, אלא היא עלולה לדמיין לעצמה ("זיך אַיינרעדן") שהיא כאחד האדם… ולאחרי כן יכולים וצריכים לפעול שתחדל להיות בהמה ("ווערן אויס פערד").
ובסגנון האמור – שיעשו ממנה כלי תשמיש לאדם, דהיינו נפש האלקית, שזהו שעושים מעור בהמה נעל לאדם, ועי"ז נעשה הבירור בשלימות, עד שזוכה שלעתיד לבוא תהי' הנשמה ניזונית מן הגוף264.
וכאשר "נעליכם ברגליכם", אזי יכול להלך ברשות-הרבים באופן שלא זו בלבד שאינו ניזוק ח"ו, אלא אדרבה, שממלא שליחותו בבירור וזיכוך עניני העולם והעלאתם לקדושה, ע"י עבודתו באופן ד"בכל דרכיך דעהו"30.
מח. ונוסף לזה צריך להיות גם הענין ד"מקלכם בידכם"265:
איתא במדרש266 "אין הקב"ה רודה את הרשעים אלא במטה, ולמה, לפי שנמשלו לכלבים .. כשם שדרכו של כלב לרדות במקל, כך הם לוקים במקל".
וענינו בעבודה – "משארז"ל267 לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר, שענין ההרגזה הוא בדברים קשים כו'", וכמ"ש אדמו"ר הזקן בתניא268 "לרגוז על נפש הבהמית שהיא יצרו הרע בקול רעש ורוגז במחשבתו, לומר לו אתה רע ורשע .. עד מתי תסתיר לפני כו'", "אָפּרייסן פון אלקות"… – "שענין דברים קשים שירגיז על היצה"ר הרי זה נחשב כהכאה ממש", "כהכאת המטה והמקל".
אמנם, ענין זה צריך להיות באופן ש"מקלכם בידכם" – יד ימין, היינו, באופן ד"ימין מקרבת"269.
מט. וזוהי כללות ההוראה בנוגע לאופן היציאה ממצרים – שענין זה צריך להיות בכל יום, כנ"ל (סי"ג) שכל הימים "מזמן יציאת מצרים עד גאולה העתידה לבוא בב"א הם ימי צאתך מארץ מצרים":
לכל לראש צריכה להיות שחיטת הפסח, דהיינו, לשחוט את ה"עבודה-זרה" של מצרים, ודוגמתו בכל מדינה ומדינה – הענין המיוחד שבני המדינה להוטים אחריו ומשתחווים לו, אם זה "עגל הזהב", וכיו"ב בשאר הענינים הקשורים עם הנהגת וחוקי הטבע, שעל זה אומרים ליהודי "מאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה"270, כיון שיהודי הוא למעלה מענינים אלו.
ואז, כאשר "מתניכם חגורים" שהו"ע חיזוק ותוקף האמונה, "נעליכם ברגליכם", כדי להפסיק אפילו בין העקב שברגל לעניני ארציות, "ומקלכם בידכם", כדי להתגבר על היצה"ר שרוצה לבלבלו – אזי יוצאים ממצרים, והולכים לקבל את התורה מחדש.
וענין זה הוא בכחו וביכלתו של כאו"א מישראל, ובמילא, הרי זה חובתו וזכותו – שגם בשעה שנמצא עדיין בגלות, שוחט הוא את הע"ז, ועומד מוכן לצאת מן הגלות אל הגאולה, כך, ש"אע"פ שיתמהמה", עומד הוא במעמד ומצב ד"מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם", וממתין בשמחה להרגע שבו תבוא הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.
בקרבן פסח כתיב41 "וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם".
ישנם מקומות – בעיקר בקרב הספרדים42 – שנוהגים לערוך את ה"סדר" באופן ד"מתניכם חגורים גו'". ואף שאצלנו אין נוהגים כן – הרי בוודאי שישנם הענינים ברוחניות, דמכיון שיצי"מ היא "בכל דור ודור ובכל יום ויום"43, הרי תמיד צ"ל הסדר כפי שהי' ביצי"מ בפעם הראשונה.
ויש לבאר התוכן דג' ענינים אלו ("מתניכם חגורים", "נעליכם ברגליכם", ו"מקלכם בידכם") ברוחניות44.
יד. "מתניכם חגורים":
"מתנים" – "הם דבר המעמיד כל הגוף עם הראש הנצב ועומד עליהם .. וכמו שהוא בגשמיות הגוף כך הוא בבחי' רוחניות הנפש האלקית, האמונה האמיתית בה' אחד .. הנה אמונה זו נק' בשם בחי' מתנים, דבר המעמיד ומקיים את הראש הוא השכל המתבונן ומעמיק דעת בגדולת א"ס ב"ה .. להוליד מתבונה זו דו"ר .. והן בחי' הזרועות והגוף שבנפש"45. וזהו גם שאמרו רז"ל46 "בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר47 וצדיק באמונתו יחי'", כיון שאמונה היא היסוד לכל הענינים.
"אך מי הוא הנותן כח ועוז לבחי' מתנים להעמיד ולקיים הראש והזרועות – הוא עסק ולימוד הלכות בתורה שבע"פ .. וזהו חגרה בעוז מתני'48 אין עוז אלא תורה49, שהיא נותנת כח ועוז לבחי' מתנים החגורים ומלובשים בה לחזק ולאמץ זרועותי' הן דו"ר"45.
– במאמר מכ"ק אדמו"ר מהר"ש איתא50, ש"הגם כי ע"פ השכל אינו מושג כלל איך עי"ז מתחזק האמונה, (דלכאורה, מהי השייכות דאמונה לתושבע"פ, שמשום זה הנתינת-כח לאמונה היא דוקא ע"י תושבע"פ), אבל באמת כן הוא", והיינו שהעדר ידיעתנו אינו משנה את הענין, וכן הוא הענין, שחיזוק האמונה הוא ע"י תושבע"פ. –
וזהו שיציאת מצרים היתה באופן ד"מתניכם חגורים" – דמכיון שבזמן יצי"מ לא היתה בבני ישראל שום מעלה ("זיי האָבן דאָך גאָרניט געהאַט"), כמ"ש51 "ואת ערום וערי'", מלבד ענין האמונה, שעי"ז היתה הגאולה, כמארז"ל52 "בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים" – לכן הי' צורך בחיזוק האמונה (ע"י תושבע"פ), שעי"ז יוכלו בני ישראל לצאת ממצרים.
וכיון ש"בכל דור ודור (וכפי שמוסיף אדמו"ר הזקן) ובכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא (היום) ממצרים"43 – הרי גם עתה חייב כאו"א ללמוד תורה שבעל-פה בכל יום, וללמוד כפי יכלתו באמת (היינו, לא באופן שעושה "חשבון" מהי יכלתו… אלא כפי יכלתו האמיתית), ועי"ז יוכל לצאת מהמצרים שלו.
טו. "נעליכם ברגליכם":
"נעל" – נעשית (לא מצמר או ממשי וכדומה, אלא) מעור של בהמה דוקא, שהוא דבר גס, שלכן, בכדי לעבדו עד שייעשה לבוש הראוי לאדם, אפילו רק לרגלים שבאדם, וברגלים גופא לעקב שברגל (שהוא האבר התחתון ביותר) – יש צורך בעבודה רבה, ע"י דבר חריף כו', ועי"ז פועלים ענין שהוא מן הקצה אל הקצה – לעשות מעור של בהמה לבוש לאדם.
ותוכן ההדגשה "נעליכם ברגליכם" – דלכאורה, למאי נפק"מ בנוגע למהותן של הנעלים אם הן על הרגלים או על הידים? – כפי שמצינו לגבי טומאה וטהרה53, שכאשר "סנדליו ברגליו" ("נעליכם ברגליכם"), אינם נחשבים למציאות בפ"ע, אלא הם לבוש שבטל לאדם הלובשם.
וביאור הענין ברוחניות:
ענינה של עבודת האדם – לברר את הנפש הבהמית שתהי' כלי לאלקות, וכמ"ש54 "ואהבת את הוי' אלקיך בכל לבבך", וארז"ל55 "בכל לבבך – בשני יצריך".
אלא שמכיון שמדובר בנפש הבהמית, שהיא בדוגמת בהמה – הרי המלאכה לעשות ממנה לבוש לנפש האלקית (שהיא בבחי' אדם), אפילו לבוש תחתון ביותר (בדוגמת נעל שהיא לבוש לרגלים בלבד), היינו לפעול בה ענין של גילוי במדריגה תחתונה, במדריגה תחתונה של אהבה – גם היא מלאכה קשה ביותר ("קומט אויך אָן זייער שווער"), בדוגמת עשיית לבוש (נעל) לאדם מעור בהמה.
ולכן נקראת מלאכה זו בשם "עבודה" – לשון "עורות עבודים"56, כיון שעבודת האדם לברר את הנה"ב היא בדוגמת עיבוד עורות, כנ"ל.
וכשם שבעיבוד עורות כפשוטו העיבוד נעשה ע"י דבר חריף דוקא – כן הוא בעבודת הוי', שאופן פעולת הבירור בנה"ב הוא (לא ע"י ענינים של קירוב, אלא) בדרך של קושי וחריפות דוקא, וכמארז"ל57 "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצה"ר".
– עבודת הוי' עצמה, צריכה להיות בשמחה, ולא באופן ד"ירגיז"; אבל קודם העבודה והבירור, דהיינו כשעומדים לפני התפלה, שאז עדיין לא פעלו ביטול ובירור ב"עור הבהמה" (בדוגמת המצב דבני ישראל קודם יצי"מ, בזמן הציווי ד"נעליכם ברגליכם", שהיו עדיין במצרים, והי' עליהם להמלט משם), אזי צריכה להיות העבודה ד"נעליכם", דהיינו פעולת הבירור בנה"ב ע"י "דבר חריף" ("ירגיז") דוקא.
אמנם, כדי שלא להישאר במדריגה זו, אלא לבוא לאח"ז לעבודת הוי' בשמחה – הנה כבר בהתחלת העבודה צ"ל ההדגשה ד"נעליכם ברגליכם", היינו, שהעבודה ד"נעליכם" ("דבר חריף") אינה ענין בפני עצמו, אלא היא "ברגליכם" – ענין שאינו אלא הכנה להעבודה (בדוגמת נעלים שהם טפלים ובטלים להאדם הלובשם), שעי"ז באים לידי עבודת ה' בשמחה.
טז. "ומקלכם בידכם":
בנוגע להענין ד"מקל" – אמרו רז"ל58 "כשם שדרכו של כלב ללקות במקל כו'".
ובהקדים החילוק בין כלב לשאר בהמות – שיש בהמות טהורות שאפשר להקריבן ע"ג המזבח, היינו, שעם היותה "בהמה", אפשר להעלותה לקדושה. משא"כ כלב, שאפילו "מחיר כלב"59 אסור למזבח. ולכן, העצה היחידה עבור "כלב" היא – לרדותו ולהכותו במקל.
ועד"ז ברוחניות – בנוגע לנפש הבהמית:
ישנו סוג של נפש הבהמית, שאפשר להסביר לו ענין בשכל. והיינו, שאף שנפש הבהמית עיקרו מדות, ואין לו שייכות לשכל (ולכן נקרא בשם "מלך זקן וכסיל"60, כיון שאין לו שייכות לשכל אמיתי) – מ"מ, גם אותו אפשר "לתפוס" ("מען קאָן אים נעמען") ע"י שכל והסברה.
אמנם, ישנו סוג של נפש הבהמית שהוא בבחי' "כלב" – "כולו לב"61, דהיינו שהשקיע עצמו כ"כ בתאוות איסור, עד שנתבטל ממנו גדר בהמה טהורה ("ער איז שוין אויס בהמה טהורה"), ונעשה חצוף ככלב62, ואין לו עוד שייכות לשכל כלל.
ולסוג זה של נפש הבהמית – אין תועלת בהסברה, והעצה היחידה היא – להכותו במקל.
וענין ה"הכאה" – מצינו גם ע"י דיבור, כמ"ש63 "ויך את המצרי", "שהרגו בשם המפורש"64, וענינו בעבודה – לצעוק עליו ולגעור בו ("אָנשרייען אויף אים"), וכמ"ש אדה"ז בתניא65 "ירעים עלי' בקול רעש ורוגז .. לומר לו אתה רע ורשע ומשוקץ ומתועב ומנוול וכו' .. עד מתי תסתיר לפני .. האמת"!
כלומר: האמת היא – שכל העולם אינו מציאות לעצמו כלל, אלא הקב"ה הוא המנהיג הכל, וכל העולם בטל לגביו. ולעתיד לבוא יהי' ענין זה בגילוי, והכל יראו זאת במוחש בעיני בשר, כמ"ש11 "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר".
ובפרטיות יותר: "פי הוי' דיבר" – קאי על דיבורו של הקב"ה "אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים גו'"66, שפירושו, ששם הוי', "הי' הוה ויהי' כאחד"67, שלמעלה מזמן ומקום ולמעלה מהגבלות העולם – נעשה "אלקיך", "כחך וחיותך"68, ויתרה מזה, שבחי' "אנכי", "אנכי מי שאנכי" (שלמעלה משם הוי')69, נעשה "כחך וחיותך". ומצד זה נעשה "הוצאתיך מארץ מצרים" – יהודי אינו כפוף כלל להמצרים והגבלות דהעולם.
וענין זה יראו לעתיד לבוא גם בעיני בשר, אבל האמת היא, שגם עתה כן הוא, שיהודי אינו נמצא בתוך המצרים והגבלות דהעולם, כיון שחיותו משם הוי' שלמעלה מהעולם.
ולכן מרעים הוא בקולו על הנפש הבהמית – "עד מתי תסתיר לפני .. האמת", ותוסיף לרצות להכניסני בתוך המצרים וגבולים דהנחות העולם?!…
וזהו ג"כ תוכן הענין ד"ויך את המצרי", "שהרגו בשם המפורש" – שהרי "שם המפורש" הוא שם הוי'70, והיינו שצ"ל ההתבוננות באלקות שלמעלה מהעולם (שם הוי'), וגילוי אור זה פועל הכאה בנה"ב.
וזהו שע"י העבודה ד"מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם" – נעשה הענין דיציאת מצרים שבכל יום ויום.
שטיינזלץ
אנשים רבים, במיוחד עובדי אדמה פשוטים, נהגו ללכת יחפים. נעילת הנעליים העידה על כוונה לצאת לדרך.
רש״י
מתניכם חגרים. מְזֻמָּנִים לַדֶּרֶךְ:
בחפזון. לְשׁוֹן בֶּהָלָה וּמְהִירוּת, כְּמוֹ "וַיְהִי דָּוִד נֶחְפָּז לָלֶכֶת" (שמואל א' כ"ג), "אֲשֶׁר הִשְׁלִיכוּ אֲרָם בְּחָפְזָם" (מלכים ב' ז'):
ספורנו
מתניכם חגורים. מזומנים לדרך, כענין וישנס מתניו להורות על בטחון בלתי מסופק באל יתברך, בהיותם מכינים עצמם לדרך בעודם בבית כלא:
העמק דבר
ואכלתם אותו בחפזון. לפי הפשט הידוע שיהא נאכל כמו איש הנחפז לצאת לדרך והכי תנן בפסחים פ״ט דפסח מצרים היה נאכל בחפזון ולא פסח דורות. וביארו בגמ׳ משום דכתיב אתו בחפזון ולא פ״ד. ולזה הפי׳ יש לבאר סיפיה דקרא פסח הוא לה׳. שזה טעם על מצוה זו בשביל שבאותו עת היה הקב״ה פוסח ומדלג על הפתחים. מש״ה המצוה לאכול כמו העומד עה״ד וממהר ומדלג :
כלי יקרדבר אחר, לפי שמפני הצלת ישראל יצא ה' ממקומו אל ארץ טמאה והיתה השכינה ממהרת לצאת, ע"כ הוצרכו גם ישראל לילך בחפזה אחרי ה'
