איך להקל עומס על-ידי מיון המחשבות | פסיכולוגיה בפרשה, תזריע

האתגר הגדול בניהול המחשבות הוא למיין איזה מחשבות נכונות, רצויות ויעילות עבורי ואילו אני צריך לדחות ללא רחמים. הבעל שם טוב ובעל התניא עונים על השאלה הזו.

מקורות

הזוהר

מֵרֵישׁ רָזָא דִנְקוּדָה עִלָּאָה עַד סוֹפָא דְכָל דַרְגִּין. כֻּלְהוּ אִיהוּ דָּא לְבוּשָׁא לְדָא, וְדָא לְדָא. דָּא מוֹחָא לְגוֹ מוֹחָא וּקְלִיפָה (ס"א מוחא) רוּחָא.

דָּא לְגוֹ מִן דָּא. וְדָא לְגוֹ מִן דָּא.

עַד דְּאִשְׁתְּכַח דְּהַאי קְלִיפָּה לְהַאי וְהַאי לְהַאי.

תרגום: מֵרֹאשׁ סוֹד הַנְּקֻדָּה הָעֶלְיוֹנָה עַד סוֹף כָּל הַדְּרָגוֹת. כֻּלָּם הֵם זֶה לְבוּשׁ לָזֶה, וְזֶה לָזֶה. זֶה מֹחַ לְתוֹךְ מֹחַ וּקְלִפָּה רוּחַ. זֶה לִפְנִים מִזֶּה, וְזֶה לִפְנִים מִזֶּה, עַד שֶׁנִּמְצָא שֶׁזֶּה קְלִפָּה לָזֶה וְזֶה לָזֶה.

אדמו״ר הזקן, לקוטי תורה , ואתחנן

וביאור ענין זה יובן במאמר ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית כי צריך להבין מהו מחדש והלא כל הימים שוים ויום זה דומה ליום של אתמול. אלא הענין כי יש בחי׳ שנק׳ סדר ההשתלשלות מעילה לעילה ויש בחי׳ שנק׳ למעלה מדרך סדר ההשתלשלות.

מה שהוא בבחינת סדר ההשתלשלות דרך כלל הוא עד״מ כמו אצל האדם שכל ומדות ומחשבה ודבור שהשכל מוליד המדות ומהם נעשה המחשבה כו׳.

כך הענין בהשתלשלות העולמות וריבוי ירידות המדריגות מעילה לעילה נקרא עד״מ בחי׳ כי לא מחשבותי מחשבותיכם שיש למעלה ג״כ כביכול בחינת מחשבה

אלא שאינה מחשבה גשמיות כמו אצל האדם ח״ו כי מחשבת האדם אינה פועלת כלום

מה שאין כן במחשבה שלמעלה נבראו העולמות וכן בדבור בדבר ה׳ שמים נעשו אלא בחינת מחשבה ודבור הוא בחינת גילוי העולמות שיצאו מכח אל הפועל ומההעלם אל הגילוי כדרך שהמחשבה הוא בחינת גילוי השכל והדבור הוא גילוי המחשב׳ וכמה בחי׳ ומיני מדריגות ירידות והשתלשלות במדרגות רבים ועצומים וצמצומים שונים וכולם נק׳ מחשבה וכמ״ש בזהר דכמה מחשבתין למחשבתין כו׳ דא מוחא לדא…

אך כל זה נק׳ בחי׳ השתלשלות בסדר המדרגו שיציאתן מההעלם אל הגילוי הוא שבחי׳ ומדרגות ההעלם מוציא מה שהיה בכחו בהעלם להיות בבחי׳ גילוי הגם שהכח שבהעלם הוא ביתר שאת ומעלה מבחי׳ הגילוי שנחשב ירידה כו׳ מ״מ הרי הכח שבהעלם הוא המקור לבחי׳ הגילוי ויש בכח ההוא בחי׳ הגילוי כ״כ אלא שהוא בהעלם וכמשל השכל ומדות ומחשבה הנ״ל ובחי׳ השתלשלות הלזו לא שייך אלא בבחי׳ הנאצלים והנבראים כי גבוה מעל גבוה שומר כו׳. אבל לגבי המאציל עצמו ית׳ אין ערוך אליו ית׳ כלל.

וא״א להיות בריאות העולמות כלל בדרך ההשתלשלות מעילה לעילה כי אין ערוך נברא לגבי בורא ית׳ ואיך יקבלו חיותם מכח עצמותו ומהותו כבי׳ ואיך יתכן להיות בחי׳ כח עצמותו כבי׳ לצאת מההעלם אל הגילוי להיות מזה כח נברא כו׳ כי הוא רם ונשא למעלה עד אין קץ ואי אפשר להיות התהוות נברא אפי׳ בריבוי השתלשלות אין קץ לפי שאינו בגדר זה של ההש תלשלות [וזהו ענין אנת הוא חד ולא בחושבן שאין ערוך כו׳ וכמשנ״ת לקמן ד״ה ענין ק״ש ובד״ה היום הזה מצוך ובד״ה פתח אליהו] אלא בריאת העולמות הוא ע״י בחי׳ כי ובטובו מחדש שבטובו פי׳ טוב שלו עצמו דהיינו בחי׳ עצמותו כבי׳ הרי זה מחדש מעשה בראשית שנעשה חדש ממש מאין ליש וכמ״ש והחכמה מאין תמצא.

כתר שם טוב, חלק שני, רנג

<מהבעש"ט [שמעתי ממורי] מופת על <ענין> מחשבות זרות שבאין לאדם באמצע התפלה <כי הם> מסוד השבירה ורפ"ח ניצוצין שצריך האדם לברר בכל יום, והם באין לתקן אותם ולהעלותם, ואין מ"ז של יום זה דומה למחשבה של מחר, והוא בחון למי שנותן לב.

<וז"שנא אשר ראיתם את מצרים, שהם המ"ז של היום שהם המצירים לאדם, לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם>.

כתר שם טוב, חלק ראשון, עב

בענין מחשבות יש כמה מיני מחשבות טובים ורעים, ובתוך שקר יש אמת, כי מספר שקר ת"ר ובו מובלע אמת שהוא תמ"א, והבן.

כתר שם טוב, חלק ראשון, לט

<מהבעש"ט> [דשמעתי בשם מורי זלה"ה] ביאור ש"ס דברכות [דל"ג ע"ב]

א"ר זירא כל האומר שמע שמע משתקין אותו,

א"ל ר' פפא לאביי דלמא מעיקרא לא איכוין דעתיה כו',

א"ל חברותא כלפי שמיא מי איכא,

אי לא כוון דעתיה מעיקרא מחינן ליה במרזפתא דנפחא עד דמכוין דעתיה.

והקשה [זלה"ה] דאכתי הקושיא במקומה עומדת, מ"מ דלמא מעיקרא לא איכוין והשתא בא לצאת ידי שמים ולכוין [וכו'].

ועוד קשה למה נקט ר"ז דוקא האומר שמע שמע ב' פעמים [וכו'] ולא פסוק אחר בק"ש או כיוצא.

וביאר מה הוא ענין קבלת עול מלכות שמים, והענין כי האדם מחויב להאמין כי מלא כל הארץ כבודו ית', לית אתר פנוי מיניה,

וכל המחשבות של האדם יש בו מציאותו ית',

וכל מחשבה היא קומה שלימה.

וכאשר יעלה במחשבתו של אדם בעת עסקו בתפלה איזה מחשבה רעה וזרה, היא באה אל האדם לתקנה ולהעלותה,

ואם אינו מאמין בזה אין זה קבלת עול מלכות שמים שלימה, כי מקצר ח"ו במציאותו ית'.

ובזה יובן האומר שמע שמע [וכו'], וקשה למה אמר ב' פעמים,

וצ"ל כי מעיקרא לא איכוין דעתיה,

דהיינו שהיה לו איזה מ"ז,

אמנם אם ידע ששם ג"כ הוא מציאות הש"י לא הי' צריך לומר ב"פ שמע.

וזהו צחות לשון הש"ס מחינן ליה במרזפתא דנפחא, הכוונה כי המחשבה עצמה היא מכה את האדם כמו במרזפתא [דנפחא] כדי לתקנו ולהעלותו, ולמה הוא חוזר פעם ב' לומר שמע כאלו ח"ו בפעם א' לא היה שם מציאות הש"י, ונמצא הוא מקצר במציאותו ית' ובקבלת עול מלכות שמים. ולכך אמר משתקין אותו, [ודפח"ח].

[ועל פי זה ביאר ש"ס דבכורות ד"ח ע"ב רצוצא דמית (ופירש רש"י אפרוח שמת בקליפתה) מהיכן נפיק רוחיה, ומשני מהיכא דעייל נפיק. וש"ס זה צריך ביאור, ואמר ע"פ ש"ס דברכות פרק הרואה, הרואה בצים בחלום וכו' נשתברו נעשית בקשתו, הרי כי בחינת ביצה מראה בחינת התפלה. והענין שאין לך מחשבה שלא יהא בה קומה שלמה, אף מחשבה רעה וזרה כשבאה אל האדם היא באה כדי לתקנו ולהעלותו כנ"ל, ואם האדם דוחה המחשבה ההיא ממנו אז כאילו דוחה והורג קומה שלמה].

ויקרא יב

וַיְדַבֵּ֥ר ה׳ אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אִשָּׁה֙ כִּ֣י תַזְרִ֔יעַ וְיָלְדָ֖ה זָכָ֑ר וְטָֽמְאָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים כִּימֵ֛י נִדַּ֥ת דְּוֺתָ֖הּ תִּטְמָֽא׃

וּבַיּ֖וֹם הַשְּׁמִינִ֑י יִמּ֖וֹל בְּשַׂ֥ר עׇרְלָתֽוֹ׃

זוהר, תזריע,  ג׳

(ויקרא י״ב:ב׳) אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ. תָּנֵינָן, אִשָּׁה מַזְרַעַת תְּחִלָּה יוֹלֶדֶת זָכָר. רִבִּי אֲחָא אָמַר, הָא תָּנֵינָן, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גָּזַר עַל הַהִיא טִפָּה, אִי אִיהוּ דְּכַר אִי אִיהִי נוּקְבָּא, וְאַתְּ אַמְרַת אִשָׁה מַזְרַעַת תְּחִלָּה יוֹלֶדֶת זָכָר. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, וַדַּאי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַבְחִין בֵּין טִפָּה דִּדְכוּרָא וּבֵין טִפָּה דְּנוּקְבָּא, וּבְגִין דְּאַבְחִין לֵיהּ, גָּזַר עָלֵיהּ, אִי לִהֱוִי דְּכַר אוֹ נוּקְבָּא.

אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ. שָׁנִינוּ, אִשָּׁה מַזְרַעַת תְּחִלָּה, יוֹלֶדֶת זָכָר. רַבִּי אָחָא אָמַר, הֲרֵי שָׁנִינוּ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גָּזַר עַל הַטִּפָּה הַהִיא אִם הִיא זָכָר אִם הִיא נְקֵבָה, וְאַתָּה אוֹמֵר אִשָּׁה מַזְרַעַת תְּחִלָּה יוֹלֶדֶת זָכָר? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, וַדַּאי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַבְחִין בֵּין טִפָּה שֶׁל זָכָר וּבֵין טִפָּה שֶׁל נְקֵבָה, וּמִשּׁוּם שֶׁמַּבְחִין בָּהּ, גּוֹזֵר עָלֶיהָ אִם תִּהְיֶה זָכָר אוֹ נְקֵבָה.

אָמַר רִבִּי אֲחָא, וְיָלְדָה זָכָר, וְכִי כֵּיוָן דְּמַזְרַעַת יוֹלֶדֶת, דִּכְתִּיב, וְיָלְדָה (אלא), הַאי קְרָא הָכִי מִבָּעֵי לֵיהּ, אִשָׁה כִּי תַּהַר וְיָלְדָה זָכָר. (ס"א תזריע ויהיה זכר) מַהוּ, כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, אִתְּתָא, מִן יוֹמָא דְּאִתְעַבְּרַת עַד יוֹמָא דְּיוֹלִדַת לֵית לָהּ בְּפוּמָא, אֶלָּא יְלִידוּ דִּילָהּ אִי לִהֱוִי דְּכַר, וְעַל דָּא, אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר.

אָמַר רַבִּי אָחָא, וְיָלְדָה זָכָר – וְכִי כֵּיוָן שֶׁמַּזְרַעַת יוֹלֶדֶת, שֶׁכָּתוּב וְיָלְדָה? (אלא) הַפָּסוּק הַזֶּה כָּךְ הָיָה צָרִיךְ לִהְיוֹת: אִשָּׁה כִּי תַהַר וְיָלְדָה זָכָר. (תזריעויהיהזכר) מַה זֶּה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אִשָּׁה, מִיּוֹם שֶׁמִּתְעַבֶּרֶת עַד הַיּוֹם שֶׁמּוֹלִידָה, אֵין לָהּ בְּפִיהָ אֶלָּא הַיִּלּוֹד שֶׁלָּהּ אִם יִהְיֶה זָכָר, וְעַל כֵּן – אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר.

אדמו״ר הזקן, תזריע,  א׳

 אשה כי תזריע וילדה זכר כו׳.

וארז״ל (בברכות ד״ס ע״א נדה דל״א א׳) אשה מזרעת תחלה יולדת זכר כו׳

וזה פלאי, והפלסופים נדחקו ליישב כי לפי שאשה מזרעת תחלה הרי טפת הזכר באה באחרונה ועילאה גבר. משא״כ אם האיש מזריע תחלה כו׳.

 ואמנם באמת הוא דוחק גדול בפי׳ לשון אשה מזרעת תחלה דמשמע שממנה דוקא בא הזרעת הזכר ולא ע״י שהזכר מזריע לבסוף כו׳. ועוד דארז״ל ספ״ג דנדה גבי דינה כתיב בתו. בתו של יעקב וגבי השבטים כתיב בני לאה כי אשה מזרעת תחלה כו׳ א״כ משמע שמזרע האשה דוקא נולד הזכר וד״ל. (וכ״ה במדרש רבה תזריע ס״פ י״ד הזכר מן האשה כו׳ ע״ש).

 והענין כי הזכר הוא בחי׳ חסד כדכתיב זכר חסדו

ונקבה היא בחי׳ גבורה דינא דמלכותא דינא וכמארז״ל על שרה אמנו שבשעה שבשרוה המלאכים שעתידה שתלד בן זכר פירסה נדה בחי׳ גבורות, וגם אמרז״ל שאברהם צוה לתת להם סלת והיא נתנה קמח מכאן שאשה עיניה צרה באורחים והיינו לפי שהיא מבחינת גבורות.

והנה בולד שניהם מזריעים וכמארז״ל לובן מן האב שממנו עצמות וגידים ומוח כו׳ אודם מן האם שממנו עור ובשר כו׳,

ולכאורה יפלא איך מתאחדים ב׳ השפעות אלו שהרי חו״ג הם ב׳ הפכים ומים מכבים אש.

אך הענין כנודע שהי״ס כלולים כל א׳ מהן מכולן ויש בחסד חסד שבחסד וגבורה שבחסד ות״ת שבחסד כו׳ וכן בגבורה יש חסד שבגבורה גבורה שבגבורה כו׳ וכמ״ש בענין ספירת העומר שהם ז׳ מדות וכל א׳ כלול מז׳.

ועד״מ האב מכה בנו ומייסרו בשבט אנשים הרי הוא מחמת אהבה בשביל שישוב לה׳ ובתורתו יהגה ואעפ״כ ההכאות הם יסורים ממש וה״ז גבורה שבחסד ועד״ז נאמר את אשר יאהב ה׳ יוכיח. ולהיפך חסד שבגבורה היינו האם שמשפעת לבנה כל טוב ומניקתו הרבה כו׳ ואין זה טובתו כלל.

והנה ביחוד וזיווג האב משפיע מבחי׳ הגבורה  שבו והאם שהיא מגבורה משפעת מבחי׳ החסד שבה ולכן יכולים להתחבר יחד אבל אילו היה האב משפיע מחסד שבחסד והנקבה מגבורה שבגבורה באמת לא היו מתחברים כלל.

ומעתה יובן ג״כ ענין הנ״ל דאשה מזרעת תחלה יולדת זכר כו׳ שהרי השפעתה הוא מבחי׳ חסד דוקא לכן יולדת זכר שהוא מחסד משא״כ איש מזריע תחלה הרי השפעתו מבחי׳ גבורה לכן יולדת נקבה. וא״כ יהי׳ לשון הפסוק ניחא כפשוטו שאשה כי תזריע תלד היא עי״ז ממש זכר ולא כפי׳ הפלסופים מחמת שזרע הזכר בא לבסוף כו׳ שאין זה במשמע לשון הפסוק כלל. וע״פ קבלה הזכר הוא נמשך משם מ״ה והנקבה משם ב״ן (וכמש״ל סד״ה קול דודי בענין האבות והאמהות) והנה מ״ה כלול ג״כ מב״ן וגם שם ב״ן כלול ממ״ה והשפעת הדכר הוא בחי׳ ב״ן דמ״ה ולפי שהשפעה זו הוא בחי׳ שם ב״ן לכן יולדת נקבה. ואמנם אשה שהיא שם ב״ן מזרעת ומשפעת בחי׳ מ״ה הכלול בב״ן ולפי שהוא בחי׳ מ״ה לכן יולדת זכר (ועיין מענין אשה כי תזריע בזח״ג פ׳ תזריע מ״ב ב׳ מ״ג ב׳ מ״ה ב׳):

אם נולדת משהו מהמחשבה, אם יש לפועל

אם המידות מתכללות. אם יש בהן חיבור.

אם אישה – כוח הגבורה, מתכלל בכוח החסד – יולדת זכר, השפעה.

כתר שם טוב, חלק ראשון, לט

אמנם לפעמים יש מחשבה שצריך לדחותה,

ואם נפשך לומר במה אדע איזה מחשבה לדחותה ואיזה לקרבה ולהעלותה יתבונן האדם אם בשעה שבא המ"ז מיד עלה במחשבתו במה לתקנה ולהעלותה,

אז יראה לקרבה ולהעלותה,

 ואם לא יעלה [מיד] במחשבתו במה לתקנה,

אז מסתמא באה לבטל את האדם בתפלתו ולבלבל מחשבתו,

אז רשות לדחות המחשבה ההיא כי הבא להורגך השכם כו'.

[ובזה יובן רצוצא דמית מהיכן נפיק רוחיה, כלומר המחשבה שבאה בשעת תפילה שנקרא ביצה, דמית, דהיינו שדוחה אותה המחשבה וממית אותה, היכי נפיק רוחיה כלומר האיך הוא ממית ודוחה קומה שלימה, ומשני מהיכא דעל נפיק, כמו שעלה המחשבה לבלבל את האדם ולדחותו כך נפיק, רשות לאדם לדחות המחשבה ולהוציא אותה וזהו שאמר מהיכא דעל נפיק, ודפח"ח. ופעם א' שאל השואל למורי זלה"ה אם אמר כמה תיבות בק"ש ובתפלה בלא כוונה אם רשאי לחזור פעם שנית ולאומרם בכוונה, ואמר בזה הלשון: הלא ידוע ומפורסם שאין לך שום דבר שלא יהא בו מציאות השם, אפילו מחשבה חיצונית שם יש ג"כ ניצוצות קדושות כנודע, וא"כ] אם אמר כמה תיבות <בק"ש ו>בתפלה בלא כוונה, לא יאמרם פעם שנית, רק יהרהר במחשבה ובכוונה התיבות שאמר בלא כוונה. כל זה שמעתי [בשם] מורי <הבעש"ט> זלה"ה [ודפח"ח].

זוהר, תזריע,  ג׳

אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ. רִבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח, (תהילים ק״ד:כ״ד) מַה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ'. כַּמָה סַגִּיאִין עוֹבָדוֹהִי דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא בְּעָלְמָא, מְתַל לְבַּר נָשׁ דְּנָטִיל בִּידוֹהִי כַּמָה מַקְטוּרִין כַּחֲדָא, וְזָרַע לוֹן בְּזִמְנָא חֲדָא, וּלְבָתַר נָפִיק כָּל חַד וְחַד בִּלְחוֹדוֹי. כַּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֲבִיד עוֹבָדוֹהִי בְּחָכְמָה, וּבְחָכְמָה נָטִיל כֹּלָּא כַּחֲדָא וְזָרַע לוֹן, וּלְבָתַר נָפְקוּ כָּל חַד וְחַד בְּזִמְנֵיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ק״ד:כ״ד) כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ.

אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ. רַבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח, מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךְ ה', כַּמָּה רַבִּים מַעֲשֵׂי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ בָּעוֹלָם. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁלָּקַח בְּיָדוֹ כַּמָּה זְרָעִים יַחַד, וְזָרַע אוֹתָם בְּפַעַם אַחַת, וְאַחַר כָּךְ יוֹצֵא כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְבַדּוֹ. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה מַעֲשָׂיו בְּחָכְמָה, וּבְחָכְמָה נָטַל הַכֹּל יַחַד וְזָרַע אוֹתָם, וְאַחַר כָּךְ יָצְאוּ כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּזְמַנּוֹ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (תהלים קד) כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ.