רחמנא ליבא בעי -הקב"ה רוצה את הלב

ליבא

אתם בוודאי מכירים את הסיפור, שנפוץ בגרסאות שונות, אודות אותו יהודי שהיה מתפלל בימים הנוראים בבית הכנסת של הבעל-שם-טוב. ליהודי היה בן שלא ידע לקרוא. כל שנות ילדותו נמנע האב מלקחת עמו את בנו לבית הכנסת. בזמן זה היה הילד רועה את הצאן ומחלל בחלילו.

בהגיע הבן לגיל בר מצווה, החליט אביו לצרפו עמו לתפילה.

יום הכיפורים. הנער עם אביו בבית-הכנסת. כולם סביבו נתונים בתחנונים, שירה, דיבור ובכי לבורא, ורק הוא שכח את חלקי התפילה שאביו לימדו. תסכול נאגר בו בהעדר יכולת להתבטא.

בתפילת נעילה לא התאפק הנער. הוא הוציא את חלילו מכיסו ונתן בו קול גדול.

צלילי החליל חוללו מהומה בבית הכנסת. בתחילה נזפו הכל בנער וניסו לסלקו. להפתעת הכל הבעל-שם-טוב, שהזדרז לסיים את תפילתו, עצר בהם ואמר: "תפילתו של הנער הזה גבוהה אפילו מתפילתי. הוא פתח את שערי שמיים לתפילות כולנו".

עוד הסביר מייסד החסידות כי בנער שלא ידע להתפלל בער ניצוץ של קדושה. מתוך אותה קדושה חילל. מעשהו היה ללא שום פניה, אלא רק לשמו יתברך. במעשהו הוא הציג בפני ריבון העולמים את טוהר לבו.^[1]

"רחמנא לבא בעי", הקב"ה רוצה את הלב, סיכם הבעל-שם-טוב. כוונתו הזכה של הנער נתקבלה ברצון והעלתה איתה את כל התפילות.

***

בימים האחרונים עלה לאוויר מיזם חדש ומושקע במיוחד – ליבא. לוקחים בו חלק קבוצה מצוינת של אנשים. הרב עופר גיסין, היזם אילון תירוש, התסריטאי ומבקר הקולנוע יאיר רוה, הרב צבי שפיגל ועוד רבים וטובים. שיטוט רנדומלי בליבא הזכיר לי את הסיפור ואת המסר העולה ממנו.

מה הקונספט של ליבא? כך באתר על-פי המייסדים:

"אתר ליבא הוא הצעד הראשון. הצעד אל המקום בו נפגשים תרבות חברה ויהדות. כוח שרוצה לנער את הציניות, הריחוק והטשטוש כדי לאפשר מקום פשוט, להיות. לצאת למסע משותף שבו עומק וחיפוש יומיומי הם אבן דרך ולא מושגים מאיימים."

איך מסתדרים להם זה לצד זה תרבות, חברה ויהדות? רק כאן במדינה המתוחה, המיוזעת והאהובה שלנו השאלה הזו עולה. כמעט בכל מדינה בחו"ל יכולים לשבת להם בשיחה נינוחה איש ברסלב ומוזיקאי תל-אביבי. תלמיד הרב קוק, איש חב"ד וזוג טיילים פנסיונרים מגבעתיים. כאן המתחים הם בינינו ובתוך עצמנו. ברבים מאיתנו יש את התל-אביבי, האומן, החב"דניק, המאמין והמורד. כולם נאבקים זה כנגד זה במקום לקיים דיאלוג פורה.

לאילון תירוש, לרב עופר גיסין ולרב צבי שפיגל כך נראה, נמאס מהמציאות הזאת. חשבו ועשו. ליבא אמורה לשמש במה לקולות שונים. לא לקולות ציניים מחרחרי ריב ומדון. לא לקולות שמבריחים את הקב"ה מהנוכחות. אלא לקולות שצמאים לדיאלוג חם ומפרה. אמוני אך לא כופה. רוחני אך לא מתבדל.

"מעל לכל, ליבא הוא מקום שיישמע בו קול האנשים. הוא מזמין את כל מי שירצה לקחת חלק לראות ולהיראות. תגובות ומחשבות, ולא טוקבקים. הבסיס והעיקרון בליבא הוא קשר בלתי אמצעי שבו כל חדרי הלב משתתפים בשיח, וכל האיברים נפגשים במרכז אחד."

האם זה יצליח? האם אנחנו מסוגלים להתגבר כאן על הציניות והביקורתיות? האם נוכל לקיים שיח מפרגן המשלב שכל ורגש? האם הכנות תגבר על הצהוב? הפנימיות על השטחיות?

קל זה בוודאי לא יהיה. המשימה שעמסו אנשי ליבא על כתפיהם היא עצומה.

כל אחד מאיתנו חצוי בתוכו פנימה. אנחנו נמשכים לצהוב באל כורחנו אך מכירים במשהו אמיתי, פנימי, כשהוא מתגלה. ליבא רוצה לחדד בנו את הקול האחד, הפנימי והאיכותי. המיזם רוצה שנגלה את אותו קול ונבחר בו. נבחר לחלל בחליל. נבחר לגלות את הלב. וכשאנו בוחרים בלב, החושך ממילא מתפוגג.

אני מקווה שכולנו נהיה חלק מזה. כדי שזה יקרה אתם מוזמנים להיכנס, לקרוא את המאמרים, להאזין לשיעורים ולשמור במועדפים. הולכים לעלות שם עוד הרבה דברים טובים (שגם אני לקחתי בהם חלק קטן).

***

תשובות לשאלות החיים

יש משהו מיוחד במכתבי הרבי. הם מתמצתים גופי ידע שלמים בתחום תורת הנפש, ידיעת הבורא, ספרות הקבלה, ההלכה והמוסר לכדי עצות ממוקדות, תוך השמטת המבנה העיוני-תורני הרחב עליו נשענות העצות.

"תשובות לשאלות החיים", בעריכת ר' מנחם ברוד ובהוצאת ידיעות ספרים מגיש לקוראים מבחר איכותי מתוך אלפי מכתבי הרבי.

המכתבים שלוקטו הם מרתקים ואקטואליים ונוגעים בשאלות רבות. שאלות כגון: מהו סוד קיומו של העם היהודי; מה הערך בשמירת התורה והמצוות; כיצד להתגבר על דאגות וחרדות; האם יש הסבר לשואה; כיצד משתלבים יחד תורה ומדע; כיצד יש להתייחס לזרמים פשרניים; האם בני הזוג שאיתנו מתאימים לנו.

לא תמצאו במכתבים סגולות וסיפורי ניסים. מה כן תמצאו? עצות בהירות המציגות שכל ישר וחד, דחיפה קדימה להתחזקות בעוצמת האמונה והביטחון והמלצה חמה להתקדמות בשמירה על מצוות היהדות. כמעט בכל המכתבים ניכרת ההכלה של הרבי את השואל ומקומו לצד דרישה ממנו להתקדם מהמקום שבו הוא נמצא לדרגה גבוהה יותר.

אפשר להסכים עם תשובות הרבי ואפשר שלא. בכל מקרה התשובות תמיד מעוררות מחשבה וכמעט תמיד קשורות לנפש השואל. כלומר הקריאה במכתבים היא לא רק דרך להכיר את תורת הרבי, אלא היא בעיקר דרך להכיר את עצמנו והעוצמות הנסתרות בנו.

בשל כך, הרחבת הקונטקסט של המכתבים הייתה יכולה להועיל. זאת משימה שהייתה אמנם דורש עבודת מחקר רבה אך התוצאה הייתה משתלמת. הסברים כמו מי כתב את המכתב, באיזה הקשר הוא נכתב, ואולי אפילו כיצד התייחס הכותב למענה שקיבל, יכולים לספק תעודה היסטורית מרשימה ומרתקת.

***

לא יכולתי להתאפק והעתקתי שני מכתבים בעניין דאגות הפרנסה:

"קיבלתי את מכתבך שבו אתה מתאר את מצב עסקיך, שאתה בעל חוב גדול וכו' וכו' ו"העולה על כולנה", כפי הנראה ממכתבך, נפלת ברוחך וממילא נחלשה אצלך גם מידת הביטחון בהשם.

כותב אני על זה "העולה על כולנה", כי על-פי המובא בספרי הקודש בכלל ובספרי החסידות בפרט, בזה תלוי הכל. מידת הביטחון היא קנה המידה להתקשרות ולדבקות של העניינים הגשמיים של האדם עם הבורא ברוך הוא. אם הדבקות היא במילואה, ודאי לא ייתכן שיהיה חיסרון כלשהו, מכיוון שלמעלה לא קיים כלל מושג של חיסרון.

מכיוון שאתה שואל לעצתי… הרי לפי דעתי עליך להתמקד בעבודה בתוך עצמך, לחזק את ביטחונך בהשם יתברך במידה הגדולה ביותר.

מידת הביטחון לאמיתתה היא, שאף שאין רואים כל דרך בדרכי הטבע, אין לאדם כל ספק שבוודאי שהכל יהיה טוב… לגבי הקב"ה הלוא ענייני הטבע אינם משפיעים כלל, ומכיוון שהאדם למטה מעמיד את עצמו ומגביה את עצמו למעלה על כל פנים מעט מן הארץ, כלומר כשהוא פועל בעצמו שבהיותו יהודי מאמין, בטוח הוא בתכלית שאין בעל בית עליו חוץ מהשם יתברך, הרי ביכולתו למשוך זאת גם לפה מטה, שגם למטה לא יוכלו ענייני הטבע לנגוע בו שלא לטובה חס ושלום.

תקוותי חזקה בהשם יתברך, שאם רק תתחזק בביטחונך בתכלית, תראה מיד שינוי בהנהגה איתך בענייני המסחר הגשמי ומצבך יתחיל ללכת הלוך וטוב, ומן הטוב לטוב נעלה עוד יותר…"

***

"במענה למכתבך… ומה שלזמן קצר מתמעטים הסכומים המצויים בחשבון הבנק, אין זה מחסיר מהעניינים בפועל…

ידוע המאמר רז"ל (סוטה מח ב) שכאשר יש לאדם כסף לצורך ההוצאה של אותו יום והוא דואג – הרי זה מקטני אמונה.

אם כן, כשאתם מסודרים ברוך השם, ויש מזומן לא רק בעבור אותו יום, אלא גם בעבור כל החודש, ובפרט כשיש כבר גם בעבור שנות הזקנה, אלא שאתה דואג מה יהיה בשנים המאוחרות עוד יותר… חבל ומצער שיהודי שיש לו ממה להיות בשמחה, לא רק בעניינים רוחניים אלא אפילו בעניינים גשמיים; זאת אומרת שהשמחה איננה של הנשמה בלבד – אלא גם של הגוף… ובמקום זאת הוא מודאג ומצטער מה יעשה הזן ומפרנס לכל בחסד וברחמים בעוד כמה שנים בנוגע לפרנסתו ופרנסת בני ביתו".

***

טעימה: 6 דקות על התמכרות עם הרב צבי שפיגל

[1] הסיפור מובא כאמור בוריאציות שונות במקומות שונים, בין היתר בספר 'קהל חסידים החדש' עמ' 11, סיפור י"ח; ובסיפורי הבעש"ט שקיבץ ש"י עגנון, בהוצאת שוקן, ירושלים ות"א, 1987. הרבי מליובאוויטש מבאר גרסה אחרת לסיפור לפיה פעם אחת ביום הכיפורים ראה הבעש"ט כי המשפט על בני ישראל הוא קשה ביותר, והם לא יזכו לשנה מבורכת, ולכן התאמץ בתפילתו במרירות, בבכיות ובדבקות יתירה. תלמידי הבעש"ט, בראותם את גודל המרירות הגבירו גם הם את דביקותם בתפלה. דווקא בהתקרב הזמן לסיום היום, לתפילת נעילה, השמיע בקול אותו ילד שלא זכה לחינוך, את הקריאה 'קוקוריקו'. הבעש"ט אמר על כך כי מה שלא עשו כל התפילות שלא היו מעומק הלב, עשתה צעקה אחת של 'קוקוריקו' שקרעה את גזר הדין. הסיפור הובא אצל הרבי הריי"צ, קונטרס תורת החסידות פרק ב', אגרות הריי"צ, חלק ד' סוף עמ' שיג ואילך. וראו תורת מנחם כח, חלק שני, שיחת יום א' פ' פינחס, ט"ו תמוז, ה'תש"כ, עמ' 241.