שח במקום תורה – ההיגיון של ליל ניתל

ליל ה-24 לדצמבר, המקובל ברוב הזרמים בנצרות כערב חג המולד, יום הולדתו של ישו, שנקרא בספרות היהודית גם כ'אותו האיש', מכונה ליל ניתל. המילה ניתל גזורה מהמילה הרומית נאתאל[1], שמשמעותה יום הולדת. ויש המשייכים מילה זו גם לשיבושים שונים בשפה היידיש וגוזרים ממנה משמעויות נוספות.

בליל ניתל, נוהגים, בעיקר בקהילות חסידים ויוצאי עדות אשכנז, בכמה מנהגים מוזרים, שמזכירים במקצת מנהגי אבלות. נמנעים מלימוד תורה עד חצות, בדרך כלל לא נישאים והנשים אפילו אינן טובלות. כן נהוג לשחק שח, או לעסוק בכל סידור טכני אחר ובלבד שלא ללמוד תורה.

השנה ליל ניתל יוצא בערב שבת, ומכיוון שחייבים להגיד דבר תורה, רעיון בעל תוכן, על שולחן השבת, אזי משתדלים לספר סיפור בעל מסר פנימי.

מדוע המנהג מתמיה?

המנהג הזה, שלא ללמוד תורה בליל ניתל, מעורר תהיות כמעט מכל זווית התבוננות.

ראשית, מהזווית של המחשבה היהודית התורנית, מפליא כיצד זאת יכולה להיפגע אם עוסקים בה ביום שבו נולדה הדמות המרכזית בנצרות. אחד העיקרים בחסידות הוא הפיכת החושך לאור, להמתיק את המר, לשנות את המציאות הקשה על-ידי פעולה אנושית. הפעולה הזאת כרוכה בדרך כלל בהחדרת תוכן אמיתי, פנימי, המיוצג בסיפורי ורעיונות התורה. לפי הלוגיקה הזו, אפילו אם תופסים את הנצרות כמטילת אימה, דווקא ביום בו נולד מי שעתיד להקים את הדת המשפיעה בעולם, שתאיים בתקופות שונות על היהדות, או מדויק יותר על יהודים, לא צריך להפסיק ללמוד תורה. לכאורה ההפך הוא הנכון, צריך לגבש קבוצות ללימוד אינטנסיבי ומעמיק יותר שיפיץ את הערך של היהדות.

שנית, ההסבר הנפוץ לכך שלא לומדים תורה הוא כדי 'לא להוסיף חיות באותו האיש ובהולכים אחריו', על מנת שלא תהיה להם יניקה מהכוחות שבתורה[2]. הסבר זה לכאורה משולל כל היגיון שאינו "מיסטי".

באמת מפליא איך יכול אדם שנצלב לפני קצת פחות מאלפיים שנה לינוק חיות מכך שאני אקרא כיצד בתיה, בת פרעה, פועלת להצלת משה בפרשת השבוע, ואברר מה רש"י טוען בעניין. הרי אני אשב בביתי, מוקף בבני משפחתי ובנרות השבת, ללא נוכחותו של ישו.

מהזווית שניתן לכנותה ההומניסטית, נשאלת שאלה מתחייבת. מדוע לומדי התורה והמתעניינים במחשבת ישראל צריכים להיות מאוימים מבחירתם של כמה מאות מיליוני בני אדם ברחבי העולם להאמין בישו כבנו של הבורא, וכמי שעוד עתיד להתגלות. אם אלו דברים חסרי כוח והיגיון, איזו סיבה יש להילחץ מהם או להתנהל כנגדם.

יתר על כן העידן החדש מזמין אמונות שונות ומגוונות, שמאדירות טיפוסים רבים. האם לפי ההיגיון הלא אקלקטי הזה צריכים מעכשיו להתנזר מלימוד תורה בכל יום הולדת, שהוא יום בו מזלו של אדם גובר, של כל אחד מהמשיחים החדשים בעיני עצמם או בעיני מאמיניהם?

ואם ניקח דוגמה פחות קיצונית, אני לא בטוח שעל מוחמד, נביא האיסלאם, יודעים יותר פרטים מאשר על ישו, ובכל זאת, עד כמה שידוע, אין יום מסוים המיוחס לעליית האיסלאם בעולם, שבו נמנעים מללמוד תורה.

להפיג את המתח הבין דתי

ומאותה נקודת מבט, חלק מתהליך הפגת המתח בין הדתות מזמין הכרה בדמויות המרכזיות של כל דת. הכנסייה הקתולית ופרוטסטנטית רואות כאמור את חג המולד בליל שבין 24 ל-25 בדצמבר. הכנסייה היוונית-האורתודוקסית והכנסייה הרוסית מציינות את החג למשל ב-6 בינואר. ליל ניתל לכן אינו זוכה בתאריך קבוע על-פי הלוח העברי. הוא מתגמש לפי הנוהג המקובל במדינה[3]. הנוהג לערוך את ליל הניתל לא ביום ההולדת המדויק של ישו, שכאמור אינו ידוע בוודאות, אלא ביום בו מקובל כמנהג המדינה, מלמד כי לא יום ההולדת עצמו הוא החשוב אלא דווקא ההתייחסות אל האמונה הנוצרית הרווחת. ובתקופה שבה כוחן של הדתות הולך ומתערער, מדוע היהדות צריכה להיות לעומתית, ולהתנהל בצורה המבטאת התנגדות לאמונות אחרות.

הסיבה ההיסטורית למנהגים הרווחים בליל ניתל היא שבזמנים שונים באירופה נהגו להתנכל ליהודים בערב הזה. סבלו במיוחד אלה שהיו בדרכם לישיבות ולמוסדות חינוך יהודיים. בשל כך החליטו שבאותו היום לא ילמדו. כך ימנעו חיכוך ואלימות מיותרת. ובכל זאת למנהג יש גם טעם פנימי יותר, שבגינו הוא מקוים עד היום.

מיליון דולר לשבת בלבד

מאחר ומנהג הוא מנהג, והלילה ליל ניתל, ואסור ללמוד תורה, ננסה להתמודד עם השאלות באמצעות אנקדוטה.

מספרים על רב אחד בקהילה בארה"ב שהיה נכנס בכל יום חמישי לבנק ולווה מיליון דולר. ביום שני הוא כבר היה מופיע חזרה בבנק על-מנת להשיב את ההלוואה. כך נהג במשך שנים. יום אחד שאל אותו הפקיד, תגיד לי, שנים אתה נוהג באופן דומה, לווה מיליון דולר בחמישי ומחזיר בשני. מה ההיגיון בפעולה הזאת?

בתשובה ענה הרב שכשאני קם בשבת בבוקר, מגיע לבית הכנסת, ועולה לדוכן לומר את הדרשה השבועית שלי אני מרגיש אחרת כשאני יודע שיש לי מיליון דולר בבנק, ואני דואג כמובן ליידע על כך את כולם. בלי הכסף אני מנסה להרשים, להגיד את הדברים הנכונים, אולי בכל זאת הדברים ימצאו חן באוזניי איזה גביר שיתרום ביום ראשון ביד רחבה לבית הכנסת. אבל כשאני עשיר, אני לא צריך אף אחד, והדרשה יוצאת כמו שצריך!

הסיפור מלמד כי ביטחוננו האישי מושפע מעמדת הסביבה כלפינו. אנו זקוקים פעמים רבות לביטחון שהוא חיצוני לעניין האמיתי והפנימי בו אנו עוסקים. כלומר כל דבר, גם אם יש בו מן האמת, עשוי להיות מוטה כתוצאה מזווית הראייה על פיה ניגשים אל אותו נושא.

התורה על-פי האמור נושאת בחיות פנימית. היא מגלה ללומדיה סדרה של רעיונות בעלי ערך רב. היא חושפת את המאטריקס שמאחורי המציאות. אולם לימוד של הרעיונות הללו בקונטקסט המפקיע אותו מהקשרו עשוי להפוך את התורה לחרב פיפיות.

גם בט' באב, היום שבו חרב בית המקדש לא נוהגים ללמוד תורה. כשאדם מבכה את אובדנו הוא עשוי לתפוס את הנלמד שלא על-פי שכל ישר והגינות שכלית. בכוח הנלמד הוא יכול להחיות דברים הפוכים ומנוגדים לכוונה הפנימית של הדברים.

כשאנו במצב רוח מדוכדך, בנקודה נמוכה בזמן ובמקום, קשה לנו להתמודד עם אמיתות. ישו, שלא כמוחמד היה יהודי. הוא מגלם במסורת היהודית את הסטייה מהדרך הישרה שיבור לו האדם[4]. את האופן שבו המחשבה היהודית יכולה להיהפך על ראשה. הלימוד ביום ההולדת לישו כמו לוקח את הנלמד ומעצים בו את הדברים החיצוניים, ולא את התוכן הפנימי.

קל ומתאים יותר יהיה להסביר את הכוונה באמצעות סיפור נוסף.

אין יותר מה להפסיד

באותה אירופה נוצרית ורודפת יהודים לפרקים היה יהודי עשיר אחד שהיה לו עוזר. העוזר היה נושא בעבורו את כל כספו בתיק מיוחד. יום אחד הלכו העשיר ועוזרו לעיר אחרת בענייני מסחר, ולפני כניסת השבת ירדו לטבול בנהר. לרוע המזל, שכח העוזר את התיק בנהר, ונזכר בכך רק בערב, לאחר כניסת השבת.

במהלך השבת ניסו העשיר ועוזרו להדחיק את החרדה לגורל הכסף. מייד עם צאת השבת יצאו בריצה לנהר. בתוך תוכם היו בטוחים כי לא יהיה להם סיכוי למצוא את התיק, במקום רחצה כה הומה אדם. להפתעתם גילו את האוצר במקומו.

מייד עם הגילוי המשמח פנה העשיר לעוזרו, והודיע לו על פיטוריו. זה הסתלק מהמקום נרגז ונכלם, כשהוא בטוח שהוא מפוטר בחוסר צדק.

השנים חלפו וגלגל המזל הסתובב. העני התעשר והעשיר התרושש כליל. יום אחד לפני כניסת השבת ירד העשיר, שמעתה ייקרא העני, לטבול בנהר. משיצא, גילה שנגנבו בגדיו המרופטים ותחתיהם הותירו לו פיסת בד מלוכלכת.

העשיר החדש באותה עת היה ישוב עם אורחים רבים על שולחן השבת, כשלפתע שמע קולות צהלה וזמרה, הבוקעים מהשביל המוביל לנהר. הוא מיהר לצאת ולבחון במה מדובר. לתדהמתו מצא את מעסיקו לשעבר כשהוא רוקד ומזמר, עטוף מגבת מרופטת. מייד הזמינו לביתו, הלבישו וצרפו לשולחן.

תוך כדי שיחה ובתוך האווירה החמימה ביקש העשיר לפתור שאלה שהטרידה אותו שנים ארוכות, מדוע לפני עשרים שנה הוא פוטר מעבודתו.

העני ענה לו כי אחרי שמצאו את הנרתיק עם הכסף הוא ידע שמכאן הוא עתיד רק לרדת. חסד גדול יותר מזה לא יכול לקרות, ולכן כדי שעוזרו לא יתדרדר עמו, הוא החליט לשחררו לדרכו.

ובפליאה שאל העשיר, ומדוע כשהוא רק עם מגבת לגופו הוא צהל וזימר כאחרון המשוגעים. בתשובה ענה העני, כי עכשיו הוא יודע שמכאן אפשר רק לעלות מעלה. נמוך מזה הוא לא ירד.

אם היה העשיר מגלה לעוזרו את מה שהבין כעתיד לקרות, סביר שהעוזר היה מערער על הדברים ומתחנן על מקום עבודתו. במצב של ירידה הוא היה מתקשה לקבל את התובנה. עתה, כשהוא עשיר, בפרספקטיבה מרוחקת, הוא מסוגל להתמודד עם הדברים.

כיום הנצרות אינה מאיימת עוד על ביטחונם של יהודים. אולם בערב הזה נספר לעצמנו סיפורים כדי להזכיר איך דברים מתגלגלים כשהתובנות העולות מהלימוד מוסטות מהכוונה הפנימית של הדברים. ליהדות בת זמננו אין דבר כנגד הנצרות והנוצרים. אך היא בהחלט מבקשת למנוע מיהודים לנתק את תורתם מתכליתה.

[1] לקוטי שיחות כרך ט"ו, עמ' 554.

[2] ראו למשל: הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם ה'תשי"ד, חלק ראשון עמ' 144;  ביום יום: י"ז טבת (בשנת ה'תש"ג נפל היום ב-25 לדצמבר).

[3] אגרות-קודש כ"ק אדמו"ר שליט"א חי"ב ריש ע' רכז. חי"ג ע' קכ. חי"ד ע' שנא ואילך. לקו"ש חט"ו ע' 554. סה"ש תש"נ ח"א ע' 192 הערה 27.

[4] וראו סנהדרין מא, סע"א.