אילת מתחזקת?

בקיץ נפתח פארק הקרח באילת. קניון גרנדיוזי, עמוס אטרקציות ומותגים. במרכז הקניון משטח החלקה אולימפי. הופעות מתקיימות בזמנים קבועים. הקניון וחיי הצריכה הם המאפיינים  העיקריים של הנופש האילתי. והנה, באופן אולי מפתיע, רוב מכריע של דוכני ההסעדה במקום, סושי, פיצריות ובשרים על האש, סוגרים את עסקיהם בשבת ומציגים תעודת כשרות המתנוססת לראווה במקום בולט. כמו הדוכנים, גם חלק גדול מחנויות הבוטיק סוגרות את שעריהן ביום שנחשב לרווחי במיוחד בעיר התיירות, ופותחים רק במוצאי השבת.

הקניון החדש אינו יחיד בעניין הכשרות. יותר ויותר שלטים של מסעדות וקייטרינגים כשרים למהדרין מבצבצים ברחבי העיר. גם ב'מול הים,' אחד הקניונים הרווחיים בארץ, רבות החנויות שאינן פותחות בשבת.

לפני שנים לא רבות, התייר הנוהג לאכול מזון כשר היה מתקשה למצוא היצע כה גדול או היצע בכלל של מזון כשר.

משיחות, נטולות יומרה אמפירית, עולות שלוש סיבות עיקריות לתופעה. הראשונה היא כלכלית. הביקושים מכתיבים את ההיצעים. יותר ויותר מבקרים, חובשי כיפה ושאינם חובשי כיפה, תרים אחר תעודת הכשרות. הציבור כנראה מעדיף לאכול כשר ומצביע בכיסו. הסיבה השנייה היא שהעבודה באילת היא תובענית. החנויות נפתחות בתשע בבוקר ונסגרות באחת עשרה בלילה. בעלי העסקים הקטנים ועובדיהם רוצים יום מנוחה. כשהיו צעירים לא היה אכפת להם לעבוד בשבת. עתה, כשיש ילדים, זהו היום היחיד בשבוע שבו הם יכולים להקדיש זמן למשפחה, והם לא ממהרים לוותר עליו. הסיבה השלישית היא אמונית. הרוח המנשבת בעיר, וזו רק התרשמות כללית ובלתי ניתנת להכללה, היא שאין ברכה בעסקים בשבת. האמונה אצל עצמאי היא מרכיב מהותי. וכשהוא מנהל עסק מורכב הוא רוצה את הברכה לצדו.

אישוש נוסף להבחנה הבלתי מדעית הזאת, שאילת מתחזקת, היא הכפלת מספר בתי הכנסת בעיר. אתם מכירים את התזה הנכונה שהיכן שיש יהודי אחד הוא צריך שני בתי כנסת. אחד שיתפלל בו ואחר שכף רגלו לא תדרוך בו אליו. ההסבר הזה אינו מספיק כדי לתאר את מה שקורה באילת. בערב שבת בתי הכנסיות מלאים עד אפס מקום, בעיקר במתפללים מקרב יוצאי עדות המזרח. הניגונים מרקיעי שחקים, וגם בעין בלתי מזויינת אפשר להבחין במספר הגדול של מתחזקים בקרב המתפללים.

לכך אפשר להוסיף שלא מזמן נחנך בעיר חוף נפרד, ושאפילו הרדיו המקומי המוצלח, קול הים האדום, משבץ יותר ויותר תוכניות העוסקות בתכנים יהודיים (סיפרתי לכם כבר על פינה קבועה, מזה כארבע שנים, שיש לי ברדיו אילת? שישי, 8:05 לערך, למי שמעונין להאזין)

אם נניח שההשערה האמורה נכונה, ישנן שתי זוויות מבט מסקרנות במיוחד. האחת היא מה ההתקרבות לחיים דתיים עושה לתיירות ולמקצב החיים בעיר התוססת הזאת. אילת ידועה כעיר פרועה במקצת, מוקד של מסיבות וחופים. סופי השבוע של הקיץ והחגים הם הימים העמוסים ביותר. כיצד חיים דתיים מסתדרים עם כל אלה? האם התחזקות העיר יכולה להגביר את התיירות או שלא? האם היא משנה את אופי התיירות ומשפיעה עליה?

טבריה, כך מספרים, סבלה שנים רבות מדשדוש תיירותי בשל מאבקי כוח פנימיים שלקחו בהם חלק חוגים דתיים. כמעט בטוח שרוב המריבות לא היו מוצדקות, אבל האשם נפל על כתפי העסקנים החרדים. לעומת זאת, בינתיים נדמה שאילת נהנית ממידה גדולה של סובלנות. אם יש מתחים, הם בינתיים קבורים מתחת לפני הקרקע.

זווית הראייה השנייה היא כיצד מתמודדים דתיים וחוזרים בתשובה עם המקצב הססגוני של העיר. כיצד מצליח חוזר בתשובה צעיר גם לנהל שתי חנויות בקניונים שפרסומות מרצדות בוקעות בו מכל עבר וגם לקיים אורח חיים דתי, אמוני.

הסוגייה הראשונה נוגעת לא רק ביחסי דת ומדינה בישראל אלא גם בחזון הביניים של הציבור האמוני. כיצד הוא רואה את החיים הדתיים האידיאליים ביחס למושגי יסוד בדמוקרטיה המערבית כמו ליברליזם ופלורליזם.

הסוגייה השנייה, שדורשת תשתית תיאורטית פחות רחבה, קשורה בעולמם של החוזרים בתשובה וביחס אל החזרה בתשובה בימינו.

פריש-מיש

הפסקה.

התרגיל האינטלקטואלי הרווח ביותר בין הוגי האמנה החברתית היא לנטוש את ההסדרים התרבותיים, המסורות והמנהגים, ולנסות לפצח מה קורה אילו היו משליכים את בני האדם לאי בודד. כיצד היו נוהגים זה בזה. האם היו עוינים אחד לשני, מזיקים ופוגעים או שמא רחמנים ומשתפי פעולה. עוד סקרנים ראשוני הוגי המדינה המודרנית, לברר מהן הסיבות שבגינן בני אדם היו מתאגדים ואיזו צורת ממשל הייתה המתאימה להם ביותר.

התשובות השונות ארוכות ופחות רלוונטיות כאן, אולם המחלוקת הגדולה ביותר במאה האחרונה, המפעמת עד היום, היא ביחס לפערים החבריים שנוצרים תוך כדי תהליך ההתאגדות וכינון המערכת השלטונית. בשלבי המעבר ממצב הטבע למצב החברתי-מדיני כנראה קורה משהו לטבע האנושי. המשהו הזה קשור בטבורו לזכות הקניין. על-פי הוגים כמו רוסו, זכות הקניין היא היא הגורם הראשוני להשחתת הטבע האנושי. בני אדם הופכים מ'פרא אציל' במצב הטבעי לאנשים מלאכותיים ורודפי בצע. אצל הוגים יותר ליברליים כג'ון לוק, זכות הקניין היא דווקא עוגן מרכזי בחיים החברתיים ויסוד חשוב בהסדרת החיים המשותפים.

ביהדות שנת היובל מזכירה את המהלך האינטלקטואלי-היפותטי הזה. אחת לחמישים שנה, כשכל בני ישראל מצויים בארצם, מחלקים מחדש את הרכוש. מעין שחזור מתנת הבורא הראשונית והחלוקה שהא-ל עצמו קבע. העבדים משתחררים והאדמות שנקנו חוזרות לבעליהן המקוריים. הדבר השפיע כמובן על ערך הקרקע ומנע צבירת הון לא סבירה שעוברת מדור לדור. הפערים הכלכליים, שברובם תלויים בבעלות על נכסים, היו בחלקם הגדול נסגרים אחת לחמישים שנה ואז מתחיל המרוץ הכלכלי מחדש.

ראשי הציונות, שהיו בעלי נטייה סוציאליסטית חזקה, התאהבו ברעיון הזה.

זאב ז'בוטינסקי תיאר היטב את היתרונות שבמהלך, לאור הצעות שונות שעלו חדשות ובקרים להחזיר עטרה ליושנה ולקיים שוב ואריאציה מסויימת של היובל:

עיקר ההבדל בין המהפכה המקראית לבין המהפכות הסוציאליסטיות הוא בכך, שהללו באות "אחת ולתמיד", ואילו מהפכת היובל – זה דינה, שתהא חוזרת ונשנית לעיתים מזומנות.   על-פי התכניות שמקורן באידיאל הסוציאליסטי, ייקבעו באחד הימים סדרי-צדק בבעלות הקרקע (או בכלל, סדרי-צדק סוציאליים), ולאחר מכן יהא אסור להכניס בהם שינויים כלשהם.   על-פי התכנית שבמקרא, ישמרו חיי הכלכלה גם לאחר היובל על חופש מלא של שינויים נוספים. הבריות יוסיפו לבקש עצות, לחבל תחבולות, להיאבק, להתחרות; מהם יתעשרו, ומהם יתרוששו; החיים ישמרו על דמותם כזירת התגוששות, ששם אפשר לנחול מפלה וניצחון, להראות יוזמה ולהכשל בה או להצליח. [1]".

בפועל, למרות רעיונות והצעות רבות, הדבר היחיד שנותר הוא החלטת מינהל מקרקעי ישראל משנת 1965 שהאדמות יוחכרו לתקופה שלא תעלה על 49 שנים.

נטורי קרטא (שומרי החומות)

יוצא הדופן היחיד בתורה, ששנת היובל אינו חלה עליו, הוא מקרה של אדמה בעיר המוקפת חומה[2]. שטח שנמכר בעיר מוקפת חומה יכול להיגאל, לחזור לבעליו, רק בתוך שנה. אם לא חזר לבעליו השטח יחשב לצמיתות לשטחו של הקונה, כך ששנת היובל אינה רלוונטית עבורו.

איש, כי-ימכור בית-מושב עיר חומה–והייתה גאולתו, עד-תום שנת ממכרו:  ימים, תהיה גאולתו. ל ואם לא-ייגאל, עד-מלאות לו שנה תמימה–וקם הבית אשר-בעיר אשר-לו חומה לצמיתות לקונה אותו, לדורותיו

השאלה מדוע הוחרגו השטחים בערים מוקפות חומה, זוכה לכמה וכמה פרשנויות, אולם היא אינה רלוונטית[3]. המעניין כאן הוא ההבדל המשמעותי בין הקרי של התורה לכתיב של התורה. בכתיב כתוב אשר לא חומה. בקרי נאמר אשר לו חומה[4]. אמנם הצליל זהה אבל המשמעות הפוכה. כיצד ייתכן הבדל כה גדול בין האופן שבו הפסוק כתוב לאופן שבו קוראים אותו?צ

אחד ההיבטים הפנימיים לקניית נחלה בעיר מוקפת חומה היא שכדי שאפשר יהיה לזכות בקניין פנימי, בהישגים נפשיים משמעותיים שאינם מועדים, האדם צריך חומה. סיבוב בקניונים באילת בכוחם לבלבל כל אדם. המראות, הפרסומות. הכל מושך. אדם מאמין שרוצה לבנות לו מרחב עצמי חייב להסתובב בכל מקום, אבל באילת בעיקר, עם חומות בצורות. חומות שבהן הוא מסור לעולמו הפנימי ואינו נכנע למשיכה רגעית[5].

אולם במובן היותר פנימי, החומות הן לא המטרה. האדם חייב לצאת החוצה, להתמודד עם העולם שמחוץ לחומה, בייחוד אם הוא מנהל עסקים ברחובות העיר. הדרך היחידה לעשות זאת היא להשפיע, להוציא, לתת מעצמך. במידה רבה כל מתחזק אילתי חייב להשפיע על סביבתו בכיוון שאליו הוא נמשך. הוא חייב לצאת מהחומות אחרת חומותיו יקרסו והוא יחווה קושי ובלבול. בפועל אילת פורחת מבחינה רוחנית כי הרוב בה מרגישים שליחים. שליחים של מסרים פנימיים ושל חיים אמוניים.

מה זה יעשה לתיירות שממנה רוב בני העיר מתפרנסים? מי שירצה יכול להאמין שבהתנהלות נכונה וסבלנית, חיי האמונה יצמיחו תיירות פורה, עקבית ומזמינה.

פרסומות
1. אם אתם כבר באילת ומטיילים בפארק הקרח, היכנסו לבקר בחנות קטנה ומטריפה לבגדי ילדים, ביבי בוטיק, שאחי הצעיר פתח לא מזמן (כללי הבלוגוספירה מתירים פרסומות סמויות ונפוטיזם)

2. בחג השבועות מתקיים סמינר של התקשרות במלון ניר עציון. אני אעביר שם שני שיעורים, בערב שני ובבוקר שלישי. נשארו חדרים אחרונים.

3. עוד לא רכשתם את "סודו של הרבי" בחנויות הספרים? נמצא על המדפים בכל הרשתות (במבצע 1+1 – 49 ₪ בלבד לספר). אשמח לתגובות וחוות דעת. ועוד, הבטחתי דיון סביב הספר, וזה ממש קרוב.