עצה להתמודדות עם עצלות ודחיינות

באחרונה פגשתי חבר שעובד במשרד ממשלתי. בשנים האחרונות הוא מלא תשוקה לתחום מסוים של בריאות וספורט. הוא שומע הסכתים, משנן נתונים ועורך טבלאות. הוא חולם שיעזוב את משרתו הקבועה וימצא את פרנסתו במה שהוא רואה כשליחות חייו. אבל הוא לא עושה זאת.

מדוע? חלומות גבוהים, מימוש פוטנציאל, אמון בעצמי – בסוף הכל מתנקז להתגברות על עצלות, נרפות ודחיינות. הגילוי של כוחות הנפש מתבטא בסוף בסדרה של פעולות קטנות, יומיומיות, לעתים סיזיפיות, שמלמדות על המעבר ממצב פאסיבי, מצב של "מקבל", למצב של "משפיע". המעבר הזה כרוך לפעמים בכתיבת עוד רשימה בבלוג, לעתים בהצעת שירותי ליווי בתחום, בבניית אתר תדמיתי, בהעלאת סרטונים והרצאות. פעולות שהוא מתקשה לעשות בעיקר בגלל שהוא מתעצל. נוח לו יותר עם המשכורת הקבועה והביטחון התעסוקתי. הוא חושש לפרוץ, למרות התשוקה הקיימת בתוכו.

נזקי העצלות

אחד הקשיים בהתגברות על עצלות הוא מצב שבו האדם מקדש את העצלות. הוא רואה ערך בשינה לאורך שעות בלתי מוגבלות. גם אם הוא מתפקד כנדרש ממנו, עומד בדרישות הבית והפרנסה, הוא אינו מותח את עצמו למעלה מכך. הוא מגביל את עצמו ונמנע מהמאמץ הנוסף הנדרש לצורך פריצת דרך, התקדמות וצמיחה.

אדם שיוזם, יוצר, משפיע, לא מחכה שיצטרכו אותו. הוא יוזם את הצורך. הוא רוצה להשפיע ומחפש אפיקים להשפעה. הוא לא מתנה את המסר שלו לעולם בכך שיהיה מי שיקבל ממנו.

האדמו"ר מפיאסצנה, רבי קולנומוס קלמיש שפירא, נחשב לחלץ דרך בתחום החינוך. בכמה מספריו הוא פונה בצורה ייחודית לתלמידים ומנסה לעזור להם להתנער ממידות לא רצויות. בעיניו עצלות היא מידה מאוסה ובזויה, "וכרקב בעצמות את הכל היא מכלה." נטייה לעצלות גורמת לאדם לאבד את ערכו ומעלתו. אין ואקום בנפש. כשהאדם לא מתגבר על העצלות, כוחות אחרים משתלטים על הנפש. המחשבות בורחות בלי שליטה, חרדות תופסות אחיזה, חוסר האמון בעולם ובאדם מתפשט.

העצלות מונעת מהאדם לגלות את כוחותיו ולנצח את הקרבות הפנימיים שלו. היא מחלישה אותו בכל התמודדות, מסביר בעל התניא.[i] העצלות גם מצמצמת את זווית הראייה של האדם. על פי הרמב"ם "ֶאֵין הַנְּבוּאָה שׁוֹרָה לֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה".[ii] הנביא צריך להתנער מרגשות שחוסמים אותו כדי להיות מסוגל לנבואה.

אנחנו כמובן איננו נביאים, אולם כדי לזכות בהשראה, בפתיחת המוחין, בזוויות ראייה חדשות, אנחנו לא יכולים להיות בתנועה של עצלות. מי שעצל הוא דומה לישן, למי שלא מגלה את הכוחות שלו. "יושב בטל כישן דמי". בכך שהוא כישן הוא מחסיר מהעולם את מה שהוא יכול לתת לו.[iii]

מהי העצלות

דחיינות היא לא מידה. דחיינות היא דפוס התנהגות, או העדר מעשה. עצלות היא מידה. במהותה עצלות מבטאת הקטנת מידת החיות הזורמת מהנפש לאיברי הגוף. כשהאדם עצל הוא מפחית את מידת החיות שבו. הוא מצוי במעין תרדמת. אדם המנצח את העצלות הוא אדם שמגביר את מידת החיות ומתגבר על סדרה של חסמים, המבקשים לצמצם את החיות המתגלה.

כל אדם יכול להיות עצל, אולם עצלות כתנועה נפשית מוטבעת מאפיינת אנשים שיסוד העפר יותר דומיננטי באישיות שלהם. יסוד העפר מאופיין ברצון להשפיע. העצלות היא התולדה המובהקת ביותר של עצבות בכל רמותיה. כלומר אפשר לומר שאדם שנוטה לעצלות באופן כרוני הוא דווקא אדם שיש לו מה לתת לעולם, שהוא רוצה להשפיע ויש לו מסר בחיקו. אלא שהמציאות אינה מתנהלת כפי שהוא היה רוצה, ולכן הוא עצוב ועצל. לכן הוא מרים ידיים. כך בלשונו של בעל התניא:

"היצר המכביד את גופו ומפיל עליו עצלה מבחינת יסוד העפר שבנפש הבהמית מלהטריח גופו בזריזות בכל מיני טורח ועבודה".[iv] את הקשר בין עצלות לעפר יונק בעל התניא מכתבי האר"י. וכך בלשונו של ר' חיים ויטאל:

"יסוד העפר ממנו מדת העצבות בכל פרטיו, ותולדותיה אחת, והוא העצלות לקיים התורה והמצות מפני עצבונו על השגת קניני הבלי העולם הזה, או על היסורין הבאים עליו ואינו שמח בחלקו בשום דבר, גם עינו לא תשבע עושר."[v]

העפר הוא חומר המכסה את מקור החיות של האדם. הרבי מליובאוויטש מדגיש שבנפש פנימה, לכל אחד ואחת יש מעיין נובע של תשוקה, התעוררות וכוחות יצירה חבויים. זו הנחת היסוד החשובה ביותר. אין אדם שאין בו מעיין. אלא שלא אצל כולם המעיין נובע.

יש כאלה שהמעיין שלהם מכוסה בשכבה עבה של עפר ואבנים, שכבה עבה של חסמים וכניעה לכוחות השגרה. לכן הם צריכים לחפור לעומק ובנחישות ולהסיר את העפר והאבנים כדי לגלות את המעיין שבתוכם.

יש כאלה שהמעיין שלהם מכוסה בשכבה דקה בלבד של עפר, כך שאין צורך לחפור לעומק כדי לגלות את המעיין. רק צריך לטאטא קצת את השכבה הדקה המסתירה את המעיין.[vi]

עובי השכבה המכסה את מעיין החיים והתשוקה הוא כעוצמת העצלות שחוסמת את האדם ועימה הוא צריך להתמודד.

הסיבות לעצלות

מה ההבדל בין דחיינות לעצלות? כאשר לאדם אין מטרה ספציפית, אין יעד והוא עצל מלחפש כזה, זוהי עצלות. כשיש לו מטרה, כשיש לו תשוקה וחלום שהוא רוצה בו באמת, אך הוא מתעצל מלבצע את המשימות הנדרשות לשם כך, זו יכולה להיות דחיינות. אם למשל החלטנו לבצע פעילות גופנית, ואפילו הגדרנו יעדים, אך אנחנו מתקשים להוציא את עצמנו לפעילות – זו דחיינות. אם איננו מגדירים אפילו מטרה שכזו, זו עצלות.

כשאני לא עושה דבר מסוים בגלל סדרי עדיפויות או בגלל שאינני רוצה להשקיע באותו הדבר, זוהי אינה עצלות. כשאינני רוצה למלא דוחות מס חודשיים ודוחה זאת עד הרגע האחרון, זוהי אינה עצלות. גם הדחיינות כאן מובנת ואינה מדאיגה. למה שאדם ירצה להשקיע מזמנו בדבר שמשעמם אותו או שלא משתלם לו. הוא לא רוצה לעשות את החשבונות – הוא צריך לעשותם, ולכן הוא יעשה אותם כשלא תהיה לו ברירה. גם כשאני נמשך לדברים אחרים במקום הדבר שאני צריך לעשות זאת אינה עצלות. הבעיה כאן היא חוסר מיקוד ופיזור הדעת. הגדרת הדחיינות היא במצב שיש לי רצון פנימי, אמיתי אך אני לא אוסף את כוחותיי כדי לבצע אותו.

עצלות ודחיינות לטווח קצר אינם כה נוראיים. הם יכולים להיות תוצאה של יום לא מוצלח במיוחד. אולם לטווח ארוך הן כאמור פוגעות בחיי האדם באופן אנוש. מדוע אם כן אנחנו נוטים לעצלות ודחיינות?

לעתים אני נמנע מלהציב מטרות או לקיים אותם כי אני לא מאמין בעצמי ובהשפעה שלי. לעתים אני סובל מפרפקציוניזם, השאיפה שלי לשלמות מדכאת את העשייה כך שאם לא הכל מושלם ואני לא הכי טוב אני מסרב לעשות. לעתים יש בי זיכרון טרי של כישלונות חוזרים ונשנים, ולכן אני מתעצל להרים את עצמי שוב ואפילו מפחד מלחזור למסלול העשייה. ולפעמים אני פשוט אוהב את העצלות. כלומר אני עצל כי זו תנועה טבעית המוטבעת בי.

כיצד נלחמים בעצבות?

בספרות החסידות יש כמה וכמה עצות אותן הבאנו בשיעור שנערך בנושא. במכתב בו נשאל הרבי מליובאוויטש כיצד להתמודד עם מידת העצלות הוא העלה עצה אחת, קוגניטיבית, והיא ללמוד את תחילת פרק מא בתניא.[vii] באותו פרק מוסבר כי מידת היראה קודמת למידת האהבה. יראה היא היכולת לסגת לאחור, לפנות מקום ולראות לא מה אני צריך מהעולם אלא מה העולם צריך ממני. כאשר האדם שם בצד את צרכיו ושואל מה צריכים ממנו, הוא מגלה שלא נברא לחינם. הוא חייב לומר ש"בשבילו נברא העולם" כי מחכים לו. מחכים למעשה שלו, לפעולה שלו, להתעוררות שלו. מחכים שיקום ויפעל. עצם הידיעה שאם הוא נברא אזי בוודאי שצריכים אותו היא האמורה לעורר אותו לפעולה ולסייע לו להתגבר על העצלות.[viii]

[i] פרק כו: ברם כגון דא צריך לאודעי כלל גדול כי כמו שנצחון לנצח דבר גשמי כגון שני אנשים המתאבקים זה עם זה להפיל זה את זה. הנה אם האחד הוא בעצלות וכבדות ינוצח בקל ויפול גם אם הוא גבור יותר מחבירו ככה ממש בנצחון היצר אי אפשר לנצחו בעצלות וכבדות הנמשכות מעצבות וטמטום הלב כאבן כ"א בזריזות הנמשכת משמחה ופתיחת הלב וטהרתו מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם.

[ii] משנה תורה, הלכות יסודי התורה ז׳:ד:א

[iii] חסר בעולם תענית ז, ב: אָמַר רַב קַטִּינָא אֵין הַגְּשָׁמִים נֶעֱצָרִין אֶלָּא בִּשְׁבִיל בִּיטּוּל תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר בַּעֲצַלְתַּיִם יִמַּךְ הַמְּקָרֶה בִּשְׁבִיל עַצְלוּת שֶׁהָיָה בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא עָסְקוּ בַּתּוֹרָה

[iv] לבדוק את הציטוט. תניא – כה

[v] שערי קדושה א, א.

[vi] וראו תורת מנחם ב, תשי"א, עמ' 189

[vii] אגרות קודש, כרך יא, ג'תרסח

ב"ה, כ"ד תמוז, תשט"ו

במענה על מכתבו מכ' תמוז, בו כותב אודות מדת העצלות ושואל מהו העצה לזה. – הנה ילמוד בעיון תניא ריש פרק מ"א עכ"פ עד התיבות לפני המלך (שם עמוד ב) וידע זה בע"פ, ומזמן לזמן יעבור על זה אם בדבור או עכ"פ במחשבה, וכשיתבונן אפילו בפירוש הפשוט של שורות אלו יספיק זה לגרש העצלות כלה.

[viii] פרק מא

ברם צריך להיות לזכרון תמיד ראשית העבודה ועיקרה ושרשה. והוא כי אף שהיראה היא שרש לסור מרע והאהבה לועשה טוב. אעפ"כ לא די לעורר האהבה לבדה לועשה טוב ולפחות צריך לעורר תחלה היראה הטבעית המסותרת בלב כל ישראל שלא למרוד בממ"ה הקב"ה כנ"ל שתהא בהתגלות לבו או מוחו עכ"פ דהיינו להתבונן במחשבתו עכ"פ גדולת א"ס ב"ה ומלכותו אשר היא מלכות כל עולמים עליונים ותחתונים ואיהו ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכמ"ש הלא את השמים ואת הארץ אני מלא ומניח העליונים ותחתונים ומייחד מלכותו על עמו ישראל בכלל ועליו בפרט כי חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם והוא גם הוא מקבל עליו מלכותו להיות מלך עליו ולעבדו ולעשות רצונו בכל מיני עבודת עבד. והנה ה' נצב עליו ומלא כל הארץ כבודו ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי. ועל כן צריך לעבוד לפניו באימה וביראה כעומד לפני המלך ויעמיק במחשבה זו ויאריך בה כפי יכולת השגת מוחו ומחשבתו וכפי הפנאי שלו