התרופה למתח: לחזק את כוח ההודיה בנפש

זהו זמן להודות.
במידה רבה כל זמן הוא זמן להודות.
מה מונע ממני את ההודיה ואילו עצות יכולות לחזק את כוח ההודיה בנפש.

מקורות

ליקוטי מוהר"ן קס״ג

וְאָמַר, שֶׁכָּל דְּבָרִים אֵלֶּה מְקֻשָּׁרִים לְמַאֲמָר רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות נד:): אַרְבָּעָה צְרִיכִין לְהוֹדוֹת, שֶׁהֵם מְבֹאָרִים בְּמִזְמוֹר ק"ז. וּכְפִי הַנִּרְאֶה וּמוּבָן מִדְּבָרָיו, שֶׁכָּל אַרְבָּעָה הַנַּ"ל, שֶׁהֵם הוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת וַחֲבוּשִׁים בְּבֵית־הָאֲסוּרִים וְחוֹלֶה וְיוֹרְדֵי־הַיָּם – הַכֹּל מְרַמֵּז עַל צָרוֹת הַנֶּפֶשׁ,

כַּמְבֹאָר לְעֵיל בְּעִנְיַן צָרוֹת הַנֶּפֶשׁ, שֶׁהוֹלֶכֶת נָעָה וְנָדָה, עָיֵף וְרָעֵב וְצָמֵא בַּמִּדְבָּר וְכוּ', וְזֶה בְּחִינַת תָּעוּ בַּמִּדְבָּר וְכוּ'. וְכֵן מְדַבֵּר מֵעִנְיַן חֳלִי הַנֶּפֶשׁ, שֶׁכָּל־כָּךְ נִתְעַלְּפָה, עַד אֲשֶׁר אֲפִלּוּ אִם נוֹתְנִין לָהּ דְּבַר מַאֲכָל וְכוּ' – וְזֶה בְּחִינַת: כָּל אֹכֶל תְּתַעֵב נַפְשָׁם, שֶׁמְּדַבֵּר מֵחוֹלֶה. וְכֵן מְדַבֵּר מֵעִנְיַן חָבוּשׁ בְּבֵית־הָאֲסוּרִים, וּמֵעִנְיַן: יַעֲלוּ שָׁמַיִם יֵרְדוּ תְהוֹמוֹת, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת יוֹרְדֵי הַיָּם.

וּמְבֹאָר כַּוָּנָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁמְּרַמֵּז כָּל הָאַרְבָּעָה צְרִיכִין לְהוֹדוֹת, עַל עִנְיַן צָרוֹת הַנֶּפֶשׁ בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ מַחֲלֹקֶת רַבִּים, וְרַבִּים קָמִים עָלֶיהָ, וְסוֹבֶלֶת עִנּוּיִים וְיִסּוּרִים וְטִלְטוּלִים גְּדוֹלִים וְצָרוֹת מְשֻׁנּוֹת וְכוּ' כַּנַּ"ל, וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מַצִּיל אוֹתָהּ בְּכָל פַּעַם מִכָּל הַצָּרוֹת, וְעַל זֶה אָנוּ חַיָּבִים לְהוֹדוֹת תָּמִיד.

וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יְזַכֵּנוּ לְהָבִין

כַּוָּנָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה.

לוי יצחק מברדיטשב

השפלה עצמית

אברכה את ה' בכל עת. (תהלים לד, ב)

דיש עתים לטובה ויש עתים לרעה כמבואר בקהלת.

ועד עתה סבר דוד המלך עליו השלום דאין לברך לה' רק בעתים שהם טוב,

מה שאין כן בעתים דרעה האיך אפשר להלל איזה טובה מגיע מרעה שיהא ברע שבח השם יתברך.

אמנם עתה בשנותו את טעמו לפני אבימלך ראה שמשגעון שהוא רעה לעין כל בא טובה שעל ידי כך ניצל מאכיש, אם כן ראה שבעת רעה יש גם כן בו טובה.

ולכן אמר אז אברכה את ה' בכל עת,

 ואין שום עת גם העתים לרעה חס ושלום שלא אברכה לה' כיון שמהם גם כן בא טובה. וזה אמר תמיד תהלתו בפי, ואמר כיון שברעה יש גם כן טובה צפונה אם כן בה' תתהלל נפשי, פירוש הגם שדוד המלך ע"ה החזיק עצמו לשפל אמר עתה גם אני יכול להודות כיון שראיתי שבכל דבר שפל יש גם כן טובה. זהו בה' תתהלל נפשי, גם אני יכול להודות לה'.

ישמעו ענוים וישמחו,

על ידי זה שגם שמחזיקים עצמם לשפלים יראו שיש טובה בכל דבר שפל

ואם כן הכל יודו לה' ועל ידי זה נמתקו הדינין באומרם שבכל צרתם לו צר, והדבר נוגע להשם יתברך. וזהו הביטו אליו ונהרו, שמביט הצרה אליו לומר שנוגע אליו ונהרו ועל ידי כן ונהרו נמתקו הדינים, כי מי עומד חס ושלום לצער השם יתברך ברוך הוא כביכול ועל ידי כך ופניהם אל יחפרו. וזה אמרו חכמינו ז"ל (ברכות נד.) בכל מדה ומדה שהוא מודד לך כו' הוי מודה לו, לו דייקא כנ"ל ועל ידי כך ימתקו הדינין:

לקוטי מוהר״ן רפ״ב – למצוא בי נקודות טובות

הַיְנוּ כְּמוֹ שֶׁצְּרִיכִין לָדוּן אֲחֵרִים לְכַף זְכוּת, אֲפִלּוּ אֶת הָרְשָׁעִים, וְלִמְצֹא בָּהֶם אֵיזֶה נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת, וְעַל־יְדֵי־זֶה מוֹצִיאִין אוֹתָם בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת, בִּבְחִינַת: וְעוֹד מְעַט וְכוּ' וְהִתְבּוֹנַנְתָּ וְכוּ' כַּנַּ"ל, כְּמוֹ כֵן הוּא אֵצֶל הָאָדָם בְּעַצְמוֹ, שֶׁצָּרִיךְ לָדוּן אֶת עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת, וְלִמְצֹא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה עֲדַיִן, כְּדֵי לְחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יִפֹּל לְגַמְרֵי, חַס וְשָׁלוֹם, רַק אַדְּרַבָּא יְחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ, וִישַׂמַּח אֶת נַפְשׁוֹ בִּמְעַט הַטּוֹב שֶׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ, דְּהַיְנוּ מַה שֶּׁזָּכָה לַעֲשׂוֹת מִיָּמָיו אֵיזֶה מִצְוָה אוֹ אֵיזֶה דָּבָר טוֹב, 

וּכְמוֹ כֵן צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ עוֹד, לִמְצֹא בְּעַצְמוֹ עוֹד אֵיזֶה דָּבָר טוֹב, וְאַף שֶׁגַּם אוֹתוֹ הַדָּבָר הַטּוֹב הוּא גַּם־כֵּן מְעֹרָב בִּפְסֹלֶת הַרְבֵּה, עִם כָּל זֶה יוֹצִיא מִשָּׁם גַּם־כֵּן אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה. וְכֵן יְחַפֵּשׂ וִילַקֵּט עוֹד הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת, 

וְעַל־יְדֵי־זֶה נַעֲשִׂין נִגּוּנִים, כַּמְבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר (במאמר ויהי מקץ בסי' נ"ד), בְּחִינַת מְנַגֵּן בִּכְלֵי זֶמֶר, שֶׁהוּא בְּחִינַת שֶׁמְּלַקֵּט הָרוּחַ טוֹבָה מִן הָרוּחַ נְכֵאָה עַצְבוּת רוּחַ, עַיֵּן שָׁם. [וְהַכְּלָל, כִּי נְגִינָה דִּקְדֻשָּׁה הִיא גָּבוֹהַּ מְאֹד מְאֹד כַּיָּדוּעַ, וְעִקַּר הַנִּגּוּן נַעֲשֶׂה עַל־יְדֵי בֵּרוּר הַטּוֹב מִן הָרַע, שֶׁעַל־יְדֵי שֶׁמְּבָרְרִין וּמְלַקְּטִין הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת מִתּוֹךְ הָרַע, עַל־יְדֵי־זֶה נַעֲשִׂים נִגּוּנִים וּזְמִירוֹת, עַיֵּן שָׁם הֵיטֵב]. 

וְעַל כֵּן עַל יְדֵי שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ לְהַפִּיל אֶת עַצְמוֹ וּמְחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ בַּמֶּה שֶּׁמְּחַפֵּשׂ וּמְבַקֵּשׁ וּמוֹצֵא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת, וּמְלַקֵּט וּמְבָרֵר אֵלּוּ הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת מִתּוֹךְ הָרָע וְהַפְּסֹלֶת שֶׁבּוֹ וְכוּ' כַּנַּ"ל, עַל־יְדֵי־זֶה נַעֲשִׂין נִגּוּנִים כַּנַּ"ל, וַאֲזַי הוּא יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל וּלְזַמֵּר וּלְהוֹדוֹת לַה'. 

כִּי זֶה יָדוּעַ שֶׁכְּשֶׁהָאָדָם נוֹפֵל בְּדַעְתּוֹ מֵחֲמַת גַּשְׁמִיּוּתוֹ וּמַעֲשָׂיו הָרָעִים, שֶׁרוֹאֶה שֶׁהוּא רָחוֹק מְאֹד מְאֹד מִן הַקְּדֻשָּׁה בֶּאֱמֶת, אֲזַי עַל־פִּי רֹב אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל כְּלָל מֵחֲמַת זֶה, וְאֵינוֹ יָכוֹל לִפְתֹּחַ פִּיו כְּלָל, מֵחֲמַת גֹּדֶל הָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחוֹרָה וְהַכְּבֵדוּת שֶׁנּוֹפֵל עָלָיו, עַל־יְדֵי שֶׁרוֹאֶה גֹּדֶל עֹצֶם רִחוּקוֹ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.

ליקוטי הלכות, אורח חיים, הלכות השכמת הבוקר א׳:י״ב

וזְֶהוּ בְּחִינַת (תהלים קמח, ג): ״הַלְלוּהוּ כָּל כּוֹכְבֵי אוֹר״, כִּי עַל־יְדֵי הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת, שֶׁהֵם בְּחִינַת כּוֹכָבִים הַמְּאִירִים, עַל־יְדֵי־זֶה יְכוֹלִין לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לַה׳, בִּבְחִינַת ״אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי״, כַּנַּ״ל.

המשך תער"ב חלק ראשון, ש"פ שלח, תרד"ע תקטז

דהנה נה"י שבנה"י הו"ע הודאה, דהודאה הוא כשאינו משיג את הענין דאם משיגו הרי אינו שייך הודאה שהרי הוא משיג אותו, רק כשאינו משיג אותו אז הוא בבחי' הודאה לבד כו', ומ"מ יש בזה קצת שכל שמשיג שצריכים להודות

לקוטי מוהר״ן, תנינא, ב׳

א יְמֵי חֲנֻכָּה הֵם יְמֵי הוֹדָאָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חַנֻכָּה אֵלּוּ לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל וְכוּ'.

וִימֵי הוֹדָאָה זֶה בְּחִינַת שַׁעֲשׁוּעַ עוֹלָם הַבָּא, כִּי זֶה עִקָּר שַׁעֲשׁוּעַ עוֹלָם הַבָּא – לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לִשְׁמוֹ הַגָּדוֹל יִתְבָּרַךְ וּלְהַכִּיר אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה סְמוּכִים וּקְרוֹבִים אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, כִּי כָל מַה שֶּׁיּוֹדְעִין וּמַכִּירִין אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ בְּיוֹתֵר, סְמוּכִין אֵלָיו בְּיוֹתֵר,

כִּי שְׁאָר כָּל הַדְּבָרִים יִתְבַּטְּלוּ לֶעָתִיד כֻּלָּם, בִּבְחִינַת: כָּל הַקָּרְבָּנוֹת בְּטֵלִין, חוּץ מִקָּרְבַּן תּוֹדָה (מ"ר צו פ"ט, אמור פ' כ"ז ע"ש), שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר לֶעָתִיד, רַק בְּחִינַת תּוֹדָה וְהוֹדָאָה, לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל וְלָדַעַת אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיהו י״א:ט׳): כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים, שֶׁזֶּה כָּל שַׁעֲשׁוּעַ עוֹלָם הַבָּא:

בידיים של כל אחד, תלוי בענווה

לקוטי תורה דברים א

והנה כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני שכאו״א יכול להודות לה׳ אבל אח״כ צ״ל ברוך אתה ה׳ הוא מדרגה גבוה יותר מבחי׳ ההודאה. ולהבין זה ומהו הודאה כי מודים חכמים לר״מ לפי שמחולקים תחלה ואיך שייך לומר כן נגדו ית׳ אך כי אנו שוכני מטה אומרים שהבריאה הוא יש מאין ששמים וארץ ושמי השמים דבר היש הנראה לעינינו ומה שלמעלה הוא האין אבל אצלו ית׳ הוא בהיפך מן מה שנראה לעינינו כי כולא קמיה כלא ממש חשיב וכל מה שלמטה הוא יותר כלא וכאין והוא ית׳ הוא היש האמיתי (ועמ״ש מזה בד״ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה וסד״ה כי תשמע בקול) וע״ז אנו אומרים מודים אנחנו שאנו מודים שהאמת הוא כמו שהוא בידיעתו ית׳ וכאו״א מישראל יש בו בחי׳ הודאה זו אך עכ״ז ההודאה הוא מרחוק דהיינו שבעצמו אינו אצל וסמוך לזה שמודה אלא בבחי׳ אמונה שהיא בחי׳ עטרה ומקיף ולכן גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא הרי שמאמין ביכולת רבוש״ע כו׳ אבל ברכה הוא גילוי וכמו ישמעאל בני ברכני וכך ברוך ה׳ מן העולם ועד העולם כו׳ שנמשך מן העולם דאתכסיא עד העולם דאתגלייא והיינו ע״י והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום כו׳ שע״י מצות ותורה ממשיכים גילוי בנפש

שמחה

אורח חיים, הלכות ברכת הודאה, ו׳:ב׳

וְזֶה בְּחִינַת חִיּוּב הַהוֹדָאָה עַל כָּל הַיּוֹצְאִין מֵהַצָּרָה, שֶׁהֵם אַרְבָּעָה חַיָּבִין לְהוֹדוֹת שֶׁהֵם הוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת וְכוּ', וְיוֹצְאִין מִבֵּית הָאֲסוּרִים, וְחוֹלֶה שֶׁנִּתְרַפֵּא, וְיוֹרְדֵי הַיָּם כְּשֶׁעוֹלִין מִשָּׁם:

כִּי כָּל הַצָּרוֹת רַחֲמָנָא לִצְלָן הֵם בְּחִינַת גָּלוּת הַשְּׁכִינָה כִּי בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר כַּיָּדוּעַ. וְעִקַּר גָּלוּת הַשְּׁכִינָה הִוא מַה שֶּׁהָעַצְבוּת מִתְגַּבֵּר עַל לֵב יִשְׂרָאֵל, בְּחִינַת וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ כַּמְבֹאָר שָׁם בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל. שֶׁמִּשָּׁם כָּל הַתַּאֲווֹת בִּפְרָט תַּאֲוַת הַמִּשְׁגָּל וְתַאֲוַת מָמוֹן שֶׁבָּאִין רַק מִן עַצְבוּת וּמִשָּׁם כָּל הַצָּרוֹת רַחֲמָנָא לִצְלַן. עַל-כֵּן כְּשֶׁה' יִתְבָּרַךְ עוֹזֵר שֶׁיּוֹצְאִין מִן הַצָּרָה צְרִיכִין לְהָבִיא קָרְבַּן תּוֹדָה. וְעַכְשָׁו שֶׁאֵין לָנוּ קָרְבָּן צְרִיכִין לְהוֹדוֹת בַּפֶּה בְּכָל לִבּוֹ, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת שִׂמְחָה, כִּי עִקַּר הַשִּמְחָה הִיא הַהוֹדָאָה לַה' יִתְבָּרַךְ שֶׁזֶּהוּ עִקַּר תַּכְלִית הַשִּמְחָה שֶׁל לֶעָתִיד שֶׁאָז יַעַסְקוּ רַק בְּתוֹדָה וְהוֹדָאָה לַה' יִתְבָּרַךְ בְּשִׂמְחָה עֲצוּמָה בְּחִינַת הוֹדוּ לַה' בְּכִנּוֹר בְּנֵבֶל עָשׂוֹר זַמְּרוּ לוֹ, בְּחִינַת עֲשָׂרָה מִינֵי נְגִינָה. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמִזְמוֹר לְתוֹדָה הָרִיעוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה וְכוּ'. כִּי זֶה עִקַּר הַתִּקּוּן שֶׁל הַתּוֹדָה וְהוֹדָאָה שֶׁחַיָּבִין לְהוֹדוֹת כְּשֶׁיּוֹצְאִין מֵהַצָּרָה, לְתַקֵּן הַקִּלְקוּל שֶׁמִּשָּׁם בָּאוּ הַצָּרוֹת שֶׁהוּא הָעַצְבוּת כַּנַּ"ל כְּדֵי שֶׁמֵּעַתָּה נִזְכֶּה לְהִנָּצֵל מִכָּל הַצָּרוֹת עַל-יְדֵי תֹּקֶף הַשִּמְחָה עַד שֶׁנִּזְכֶּה לְכָל הַתִּקּוּנִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל לְהַשִּיג אוֹר הַנַּ"ל שֶׁהוּא עִקַּר הַתַּכְלִית כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר שָׁם. וְעַל-כֵּן כָּל הַקָּרְבָּנוֹת בְּטֵלִין חוּץ מִקָּרְבַּן תּוֹדָה. (מִדְרָשׁ רַבָּה וַיִּקְרָא פָּרָשָׁה כז):

תורת מנחם סח, שנת תשל"ב – חלק שלישי שיחת י"א ניסן, ה'תשל"ב 57

כללות עם ישראל – שיש להתחיל (לא בהשתדלות לקבל מה שיותר, אלא ההתחלה צריכה להיות) מהענין ד"לעבדה ולשמרה", ועד"ז בנוגע לכל אחד מישראל – ש"לעמל יולד", שתהי' עבודה טובה, ובאופן של שלימות, ועי"ז נעשית השלימות שלו, ואז תהי' בדרך ממילא גם המשכת הטובה – מעצם הטוב שטבעו להיטיב – בשלימות.

ח. אמנם, הן אמת שממ"ש בתורה בנוגע לאדה"ר "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה", וכן בנוגע לכל אדם ש"לעמל יולד", יודעים שענין העבודה הוא שלימות הטוב, אבל עדיין רצונו של "עם חכם ונבון"442 להבין זאת גם ע"פ שכל – דלכאורה, כיון שזהו ענין הקשור עם עבודה ויגיעה להסיר העלמות והסתרים, מניעות ובלבולים, הרי זה היפך משלימות הטוב?!

אך הביאור בזה443 – שהקב"ה לא רצה שיהי' "נהמא דכסופא" (כהלשון הידוע444):

רואים בטבע האדם, שבשעה שמקבל דבר ללא השתדלות מצדו (אפילו לא באופן ד"עביד נייחא לנפשי'" שאז "יהיב לי' מתנתא"445) – הרי זה ענין שנקרא "נהמא דכסופא".

וכפי שמצינו ש"הכלה הופכת פני' ואוכלת"446 (ע"ד מ"ש בירושלמי447 "דאכיל מן חברי' בהית (בוש) מסתכל בי'"), דכיון שזה עתה נהייתה כלה, ועדיין לא היתה השתדלות מצדה כו', כך, שמקבלת "נהמא דכסופא", לכן "הופכת פני' ואוכלת".

ועד כדי כך נוגע הדבר – שזהו באופן שלא בערך – כדברי הגמרא448 "אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבים של חבירו", היינו, שהוא מחשיב ומעדיף שיהי' לו רק קב אחד, אבל "קב שלו", ש"עמל בהן"449, ובשביל זה מוכן לוותר על "תשעה קבים", אם הם של חבירו שנותן לו.

ומזה מובן, שאם הנתינה שנותן הקב"ה ליהודי תהי' באופן שאין שום השתתפות והשתדלות מצדו של היהודי, יהי' לו אמנם הטוב במילואו, אבל לא יוכל ליהנות מזה ("אים וואָלט דאָס ניט איינגעגאַנגען"), כיון שהי' מקבל זאת בתור "נהמא דכסופא".

ולכן:דוקא מצד זה שהקב"ה הוא "עצם הטוב", ו"טבע הטוב להיטיב", ובתכלית השלימות, ורצונו שגם אצל מקבל הטוב יהי' הטוב בתכלית השלימות – נתן במיוחד הזדמנות להשתתפותו של יהודי בקבלת הטוב, עי"ז שיהי' אצלו ענין של עבודה, שאז יוכל לקבל את הטוב בשלימות, ללא ענינים של "נהמא דכסופא".

וזהו כללות הביאור בענין ד"אדם לעמל יולד", החל מאדה"ר, שאפילו קודם החטא הי' אצלו הענין ד"לעבדה ולשמרה", ועד"ז בנוגע לכללות לידת עם ישראל ביצי"מ ("לקחת לו גוי מקרב גוי") – "תעבדון את האלקים על ההר הזה" (שזו היתה הזכות שבגללה הי' הענין ד"בהוציאך את העם ממצרים"), שעי"ז תהי' הכניסה ל"ארץ טובה ורחבה", או הענין ד"מכל עץ הגן אכול תאכל", מתוך השתתפות מצדו ע"י ענין העבודה, שאז נעשית קבלת הטוב בשלימות.

תהילים צ"ב:ב'

טֹ֗וב לְהֹדֹ֥ות לה׳ וּלְזַמֵּ֖ר לְשִׁמְךָ֣ עֶלְיֹֽון׃

תהילים ק"ו, מ"ז

הֹושִׁיעֵ֨נוּ ׀ ה׳ אֱלֹהֵ֗ינוּ וְקַבְּצֵנוּ֮ מִֽן־הַגֹּ֫ויִ֥ם לְ֭הֹדֹות לְשֵׁ֣ם קׇדְשֶׁ֑ךָ לְ֝הִשְׁתַּבֵּ֗חַ בִּתְהִלָּתֶֽךָ׃

מלבי״ם

טוב, מדבר נגד שני ההנהגות, נגד ההנהגה ההשגחיית, טוב להודות לה', ונגד ההנהגה הכללית ע"פ הטבע, טוב לזמר לשמך עליון, שבשם זה נתפרסם ויצא לו שם גם בין הגוים דקרי ליה אלהא דאלהיא ושהוא עליון על כולם:

מי השלוח, חלק ב, ספר דברים, עקב א׳

והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה וגו'. זה שאמר הכתוב (תהילים צ״ב:א׳-ב׳) מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון. עליון רומז על אשר נעלם מתפיסת האדם משפטי ה' ורק שהאדם רואה בתפיסתו שיד השי"ת על העליונה, אבל לעתיד ליום שכולו שבת יתגלה טובו לעין כל שהשי"ת חפץ חסד הוא וחפץ להיטיב לבריותיו, ויתקיים (ישעיה י"ב,א') ואמרת ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי. ביום ההוא נקרא יום שכולו שבת, שאז יכירו ישראל הטובה מהסבלנות ואז יאמרו טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון, וזהו והיה עקב תשמעון שבסוף יראו הכל את המשפטים האלה ויבינו שהכל במשפט ויודו לשמו.

משנה ברכות ד׳

רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה הָיָה מִתְפַּלֵּל בִּכְנִיסָתוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וּבִיצִיאָתוֹ תְּפִלָּה קְצָרָה. אָמְרוּ לוֹ, מַה מָּקוֹם לִתְפִלָּה זוֹ. אָמַר לָהֶם, בִּכְנִיסָתִי אֲנִי מִתְפַּלֵּל שֶׁלֹּא תֶאֱרַע תַּקָלָה עַל יָדִי, וּבִיצִיאָתִי אֲנִי נוֹתֵן הוֹדָיָה עַל חֶלְקִי: