מה רע בלהיות עצוב מדי פעם, כשקשה לי?

מה רע בלהיות עצוב מדי פעם, כשקשה לי?

עצבות היא תנועה טבעית. לא נדרש מאיתנו מאמץ כלשהו כדי שתתעורר בנו מידה של עצב. דווקא משום כך החסידות דורשת מאיתנו לסלק את העצבות מחיינו.

סיבה אחת למאמץ שיש להשקיע בסילוק העצבות היא שזו מנוגדת לאמונה ולביטחון. עצבות נובעת מתחושה שהמציאות אינה מתנהלת על-פי ציפיותיי. מאחורי תפיסה זו של המציאות ניצב אדם שכל כולו עסוק בעצמו. כשהאדם עצוב, הוא מסלק את הבורא מעולמו. המציאות היא 'אויב' שלו, ולא בריאה מדויקת שנבראה במיוחד בעבורו, כדי שיגלה את כוחותיו. גם הפסימיות, שהיא היבט מסוים של עצבות, נובעת מחוסר ביטחון שהדברים יסתדרו כראוי.

סיבה שנייה, העצבות מונעת מהאדם לגלות את כוחותיו. אדמו"ר הזקן משתמש בדימוי של היאבקות כדי להסביר את פגעי העצבות. כשאדם נגוע בעצבות וחרדות, סביר שייכשל בדרכו, לא יתקדם, לא יזום ולא יגלה את הכוחות שקיבל. כך למשל בזירת היאבקות, אם אחד המתאבקים שרוי בעצבות, המובילה לעצלות, סביר שייפול וינוצח בקלות גם אם הוא חזק מחברו.

תנאי להצלחה, מדגיש בעל התניא, הוא יציאה לכל משימה מתוך זריזות, הנובעת משמחה. האדם נדרש לאמץ תודעה שהמציאות מדויקת בעבורו, ושהוא יכול לצמוח ממנה. לעומת זה, מי ששרוי בדאגות, הוא כמי שמשקולת קשורה לרגליו ומגבילה את צעדיו.


ולבסוף, העצבות מבטאת צמצום של חיות הנפש לגוף. התוצאה עשויה להיות כבדות ועייפות, עד כדי תשלום מחיר גופני ממשי.


שמחה היא תמיד אתגר, ואת האתגר הזה תורת החסידות מבקשת מאיתנו לאמץ כתנאי לצמיחה, להצלחה ולחיבור אמיתי לבורא.

התפרסם בשיחת השבוע, מדור רציתי לשאול

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אולי יעניין אתכם גם:

Back to top button
דילוג לתוכן