איך לרפא את מידת המלכות בנפש | פסיכולוגיה בפרשה, כי תשא

עצבות? חוסר ערך והשפעה?
מידת המלכות היא המידה הכי חשובה בנפש.
מה התפקיד שלה? מהי מידת מלכות לא בריאה, למה היא גורמת ואיך מרפאים את המידה הזו.

מקורות

שיחת הרבי מליובאוויטש, תש"מ

דברים ז׳

כִּ֤י יְבִֽיאֲךָ֙ ה' אֱלֹהֶ֔יךָ אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּ֑הּ וְנָשַׁ֣ל גּֽוֹיִם־רַבִּ֣ים ׀ מִפָּנֶ֡יךָ

הַֽחִתִּי֩

וְהַגִּרְגָּשִׁ֨י

וְהָאֱמֹרִ֜י

וְהַכְּנַעֲנִ֣י

וְהַפְּרִזִּ֗י

וְהַֽחִוִּי֙

וְהַיְבוּסִ֔י

שִׁבְעָ֣ה גוֹיִ֔ם רַבִּ֥ים וַעֲצוּמִ֖ים מִמֶּֽךָּ׃

וּנְתָנָ֞ם ה' אֱ-לֹהֶ֛יךָ לְפָנֶ֖יךָ וְהִכִּיתָ֑ם הַחֲרֵ֤ם תַּחֲרִים֙ אֹתָ֔ם לֹא־תִכְרֹ֥ת לָהֶ֛ם בְּרִ֖ית וְלֹ֥א תְחָנֵּֽם׃

וְלֹ֥א תִתְחַתֵּ֖ן בָּ֑ם בִּתְּךָ֙ לֹא־תִתֵּ֣ן לִבְנ֔וֹ וּבִתּ֖וֹ לֹא־תִקַּ֥ח לִבְנֶֽךָ׃

• שמות לג

וַיְהִי֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָעָ֔ם אַתֶּ֥ם חֲטָאתֶ֖ם חֲטָאָ֣ה גְדֹלָ֑ה וְעַתָּה֙ אֶֽעֱלֶ֣ה אֶל־יְהוָ֔ה אוּלַ֥י אֲכַפְּרָ֖ה בְּעַ֥ד חַטַּאתְכֶֽם׃

וַיָּ֧שָׁב מֹשֶׁ֛ה אֶל־יְהוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אָ֣נָּ֗א חָטָ֞א הָעָ֤ם הַזֶּה֙ חֲטָאָ֣ה גְדֹלָ֔ה וַיַּֽעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם אֱלֹהֵ֥י זָהָֽב׃

וְעַתָּ֖ה אִם־תִּשָּׂ֣א חַטָּאתָ֑ם וְאִם־אַ֕יִן מְחֵ֣נִי נָ֔א מִֽסִּפְרְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר כָּתָֽבְתָּ׃

וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה מִ֚י אֲשֶׁ֣ר חָֽטָא־לִ֔י אֶמְחֶ֖נּוּ מִסִּפְרִֽי׃

וְעַתָּ֞ה לֵ֣ךְ ׀ נְחֵ֣ה אֶת־הָעָ֗ם אֶ֤ל אֲשֶׁר־דִּבַּ֙רְתִּי֙ לָ֔ךְ הִנֵּ֥ה מַלְאָכִ֖י יֵלֵ֣ךְ לְפָנֶ֑יךָ וּבְי֣וֹם פָּקְדִ֔י וּפָקַדְתִּ֥י עֲלֵיהֶ֖ם חַטָּאתָֽם׃

וַיִּגֹּ֥ף יְהוָ֖ה אֶת־הָעָ֑ם עַ֚ל אֲשֶׁ֣ר עָשׂ֣וּ אֶת־הָעֵ֔גֶל אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה אַהֲרֹֽן׃ (ס)

ל״ג

וַיְדַבֵּ֨ר ה' אֶל־מֹשֶׁה֙ לֵ֣ךְ עֲלֵ֣ה מִזֶּ֔ה אַתָּ֣ה וְהָעָ֔ם אֲשֶׁ֥ר הֶֽעֱלִ֖יתָ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֣ר נִ֠שְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָ֨ם לְיִצְחָ֤ק וּֽלְיַעֲקֹב֙ לֵאמֹ֔ר לְזַרְעֲךָ֖ אֶתְּנֶֽנָּה׃

וְשָׁלַחְתִּ֥י לְפָנֶ֖יךָ מַלְאָ֑ךְ וְגֵֽרַשְׁתִּ֗י אֶת־הַֽכְּנַעֲנִי֙ הָֽאֱמֹרִ֔י וְהַֽחִתִּי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י הַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי׃

אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ כִּי֩ לֹ֨א אֶֽעֱלֶ֜ה בְּקִרְבְּךָ֗ כִּ֤י עַם־קְשֵׁה־עֹ֙רֶף֙ אַ֔תָּה פֶּן־אֲכֶלְךָ֖ בַּדָּֽרֶךְ׃

וַיִּשְׁמַ֣ע הָעָ֗ם אֶת־הַדָּבָ֥ר הָרָ֛ע הַזֶּ֖ה וַיִּתְאַבָּ֑לוּ וְלֹא־שָׁ֛תוּ אִ֥ישׁ עֶדְי֖וֹ עָלָֽיו׃

וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה אֱמֹ֤ר אֶל־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אַתֶּ֣ם עַם־קְשֵׁה־עֹ֔רֶף רֶ֧גַע אֶחָ֛ד אֶֽעֱלֶ֥ה בְקִרְבְּךָ֖ וְכִלִּיתִ֑יךָ וְעַתָּ֗ה הוֹרֵ֤ד עֶדְיְךָ֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְאֵדְעָ֖ה מָ֥ה אֶֽעֱשֶׂה־לָּֽךְ׃

וַיִּֽתְנַצְּל֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־עֶדְיָ֖ם מֵהַ֥ר חוֹרֵֽב׃

• הכתב והקבלה, שמות ל״ג:ב׳

ושלחתי לפניך מלאך. אחרי המגפה ואחרי שהרג משה העובדים והתפלל עליהם ואמר אם אין מחני, כי היה מוסר נפשו עליהם, ניחם עליהם הקב"ה ואמר לו להעלותם אל הארץ ושישלח להם מלאך, כי רצה לנכות להם מן העון הגדול, כי בעבור המגפה לא נמחה חטאתם לגמרי לשכנו בתוכם, אבל נמחה קצת ונתרצה להם מעט להזכיר זכות אבותם ושיקיים להם השבועה להביאם אל ארץ טובה, ושיגרש ששה העמים שהובטחו מתחלה עליהם, ואמר דרך רצוי כי לא אעלה בקרבך, לטובתך פן אכלך בדרך בקשה ערפך; והנה בכאן לישראל שתי פורעניות, הא' שלא ישרה שכינתו בתוכם, והשנית שישלח מלאך, ועז"א וישמע העם ויתאבלו ולא שתו איש עדיו כאבלים. והנה ה' הרחמן מלא רחמים כאשר ראה שהתאבלו אמר בדרך רחמים, אמור לבני ישראל, כי עד עתה הזכיר עמך והעם, ועתה יזכירם בשמם החביב, וצוה לאמר להם כי לטובתם לא אעלה בקרבם שלא אכלה אותם כרגע, אבל הטיבו אשר עשו להנחם ולהתאבל על חטאתם, כן יעשו תמיד, ואדעה מה אעשה להם, כלומר אפקוד חטאתם לדעתי כפי התאבלם והנחם על עונם כי אני בוחן לב ובוחן כליות. וע"ד האמת יהיה ואדעה מה אעשה לך כי בדעת ברחמים יעשה בהם כמו ואם לא אדעה (רמב"ן), ומה נעמו דבריו אלה בהתקשרות מאמרי הפרשה.

• רש"י

וגרשתי את הכנעני וגו'. ו' אֻמּוֹת הֵם וְהַגִּרְגָּשִׁי עָמַד וּפָנָה מִפְּנֵיהֶם מֵאֵלָיו

• שמות ל״ד

וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֔ה פְּסָל־לְךָ֛ שְׁנֵֽי־לֻחֹ֥ת אֲבָנִ֖ים כָּרִאשֹׁנִ֑ים וְכָתַבְתִּי֙ עַל־הַלֻּחֹ֔ת אֶת־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָי֛וּ עַל־הַלֻּחֹ֥ת הָרִאשֹׁנִ֖ים אֲשֶׁ֥ר שִׁבַּֽרְתָּ׃

וֶהְיֵ֥ה נָכ֖וֹן לַבֹּ֑קֶר וְעָלִ֤יתָ בַבֹּ֙קֶר֙ אֶל־הַ֣ר סִינַ֔י וְנִצַּבְתָּ֥ לִ֛י שָׁ֖ם עַל־רֹ֥אשׁ הָהָֽר׃

וְאִישׁ֙ לֹֽא־יַעֲלֶ֣ה עִמָּ֔ךְ וְגַם־אִ֥ישׁ אַל־יֵרָ֖א בְּכָל־הָהָ֑ר גַּם־הַצֹּ֤אן וְהַבָּקָר֙ אַל־יִרְע֔וּ אֶל־מ֖וּל הָהָ֥ר הַהֽוּא׃

וַיִּפְסֹ֡ל שְׁנֵֽי־לֻחֹ֨ת אֲבָנִ֜ים כָּרִאשֹׁנִ֗ים וַיַּשְׁכֵּ֨ם מֹשֶׁ֤ה בַבֹּ֙קֶר֙ וַיַּ֙עַל֙ אֶל־הַ֣ר סִינַ֔י כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֹת֑וֹ וַיִּקַּ֣ח בְּיָד֔וֹ שְׁנֵ֖י לֻחֹ֥ת אֲבָנִֽים׃

וַיֵּ֤רֶד ה' בֶּֽעָנָ֔ן וַיִּתְיַצֵּ֥ב עִמּ֖וֹ שָׁ֑ם וַיִּקְרָ֥א בְשֵׁ֖ם יְהוָֽה׃

וַיַּעֲבֹ֨ר ה' ׀ עַל־פָּנָיו֮ וַיִּקְרָא֒ יְהוָ֣ה ׀ יְהוָ֔ה אֵ֥ל רַח֖וּם וְחַנּ֑וּן אֶ֥רֶךְ אַפַּ֖יִם וְרַב־חֶ֥סֶד וֶאֱמֶֽת ׀

נֹצֵ֥ר חֶ֙סֶד֙ לָאֲלָפִ֔ים נֹשֵׂ֥א עָוֺ֛ן וָפֶ֖שַׁע וְחַטָּאָ֑ה וְנַקֵּה֙ לֹ֣א יְנַקֶּ֔ה פֹּקֵ֣ד ׀ עֲוֺ֣ן אָב֗וֹת עַל־בָּנִים֙ וְעַל־בְּנֵ֣י בָנִ֔ים עַל־שִׁלֵּשִׁ֖ים וְעַל־רִבֵּעִֽים׃

וַיְמַהֵ֖ר מֹשֶׁ֑ה וַיִּקֹּ֥ד אַ֖רְצָה וַיִּשְׁתָּֽחוּ׃

וַיֹּ֡אמֶר אִם־נָא֩ מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ אֲדֹנָ֔י יֵֽלֶךְ־נָ֥א אֲדֹנָ֖י בְּקִרְבֵּ֑נוּ כִּ֤י עַם־קְשֵׁה־עֹ֙רֶף֙ ה֔וּא וְסָלַחְתָּ֛ לַעֲוֺנֵ֥נוּ וּלְחַטָּאתֵ֖נוּ וּנְחַלְתָּֽנוּ׃

וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֣ה אָנֹכִי֮ כֹּרֵ֣ת בְּרִית֒ נֶ֤גֶד כָּֽל־עַמְּךָ֙ אֶעֱשֶׂ֣ה נִפְלָאֹ֔ת אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־נִבְרְא֥וּ בְכָל־הָאָ֖רֶץ וּבְכָל־הַגּוֹיִ֑ם וְרָאָ֣ה כָל־הָ֠עָם אֲשֶׁר־אַתָּ֨ה בְקִרְבּ֜וֹ אֶת־מַעֲשֵׂ֤ה יְהוָה֙ כִּֽי־נוֹרָ֣א ה֔וּא אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י עֹשֶׂ֥ה עִמָּֽךְ׃

שְׁמָ֨ר־לְךָ֔ אֵ֛ת אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוְּךָ֣ הַיּ֑וֹם הִנְנִ֧י גֹרֵ֣שׁ מִפָּנֶ֗יךָ אֶת־הָאֱמֹרִי֙ וְהַֽכְּנַעֲנִ֔י וְהַחִתִּי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי׃

הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֗ פֶּן־תִּכְרֹ֤ת בְּרִית֙ לְיוֹשֵׁ֣ב הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה בָּ֣א עָלֶ֑יהָ פֶּן־יִהְיֶ֥ה לְמוֹקֵ֖שׁ בְּקִרְבֶּֽךָ׃

כִּ֤י אֶת־מִזְבְּחֹתָם֙ תִּתֹּצ֔וּן וְאֶת־מַצֵּבֹתָ֖ם תְּשַׁבֵּר֑וּן וְאֶת־אֲשֵׁרָ֖יו תִּכְרֹתֽוּן׃

כִּ֛י לֹ֥א תִֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה לְאֵ֣ל אַחֵ֑ר כִּ֤י יְהוָה֙ קַנָּ֣א שְׁמ֔וֹ אֵ֥ל קַנָּ֖א הֽוּא׃

פֶּן־תִּכְרֹ֥ת בְּרִ֖ית לְיוֹשֵׁ֣ב הָאָ֑רֶץ וְזָנ֣וּ ׀ אַחֲרֵ֣י אֱלֹֽהֵיהֶ֗ם וְזָבְחוּ֙ לֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם וְקָרָ֣א לְךָ֔ וְאָכַלְתָּ֖ מִזִּבְחֽוֹ׃

• רש"י

את האמרי וגו'. ו' אֻמּוֹת יֵשׁ כָּאן, כִּי הַגִּרְגָּשִׁי עָמַד וּפָנָה מִפְּנֵיהֶם:

וְשָׁלַחְתִּ֥י לְפָנֶ֖יךָ מַלְאָ֑ךְ וְגֵֽרַשְׁתִּ֗י אֶת־הַֽכְּנַעֲנִי֙ הָֽאֱמֹרִ֔י וְהַֽחִתִּי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י הַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי׃

רש"י: וגרשתי את הכנעני וגו'. ו' אֻמּוֹת הֵם וְהַגִּרְגָּשִׁי עָמַד וּפָנָה מִפְּנֵיהֶם מֵאֵלָיו

שְׁמָ֨ר־לְךָ֔ אֵ֛ת אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוְּךָ֣ הַיּ֑וֹם הִנְנִ֧י גֹרֵ֣שׁ מִפָּנֶ֗יךָ אֶת־הָאֱמֹרִי֙ וְהַֽכְּנַעֲנִ֔י וְהַחִתִּי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי׃

רש"י: את האמרי וגו'. ו' אֻמּוֹת יֵשׁ כָּאן, כִּי הַגִּרְגָּשִׁי עָמַד וּפָנָה מִפְּנֵיהֶם:

• מקור מים חיים על בעל שם טוב, שמות י״ב

ובר"פ בלק ד"ה והנה כתב וז"ל,

כידוע מהריב"ש ששבע עממין הם שבע קליפות מקבילות לשבע מדות המרומזים בפס' (דברי הימים א כ״ט:י״א)

לך ה' הגדולה וכו' ועיין לעיל פ' בראשית בהגה ל'.

ובספר אגרא דכלה פ' לך כתב וז"ל,

והנה מקובל אצלינו שהז' עממין שהיו בארץ ישראל שציוה השם יתברך להכרית את שמם הם היו נגד הזיי"ן מדות שבקליפה,

וקבלתי סדרן והוראת שמותיהן מפה קדוש כבוד אדמו"ר הרב הקדוש פום ממלל רברבן בוצינא דנהורא כק"ש מו"ה י"י הלוי מלובלין זצלה"ה

וזה סדררן,

הכנעני נגד חסד שבקליפה מורה לשון הכנעה,

החתי נגד הגבורה שבקליפה מלשון חתת אלהים (בפ' וישלח),

האמורי נגד תפארת שבקליפה כי האמורי לשון התפארות כמה דאת אמר (בפ' תבא) את ה' האמרת וה' האמירך,

הפריזי נגד נצח שבקליפה כדרך המנצח היושב בערי הפריזי בלי פחד,

החווי נגד הוד שבקליפה מלשון חויא, כי גם בקדו' עיקר החורבן והצרות הם באלף החמישי והודי נהפך עלי למשחית, כל היום דוה,

היבוסי נגד יסוד שבקליפה מלשון הכתוב (משלי כ״ז:ז׳) תבוס נופת והבן (ול"נ שהוא מלשון דריכה לשון (משלי ל׳:י״ט) דרך גבר בעלמה)

גרגשי כנגד מלכות שבקליפה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות דנ"ח ע"א) ואתה מושל בכל אפילו ריש גרגותנא מן שמיא מוקמי ליה, וגרגשי מלשון גַּרְגּוּתְנִי (חגיגה דכ"ב ע"א), (ול"נ שהוא מלשון עפר כי גרגשתא הוא עפר, הרי הוא בסוד עפר המקבל הג' יסודות אש ומים ורוח והבן), על כן הגרגשי עמד ופנה מעצמו (ירושלמי שביעית פרק ו') כי מלכותך מלכות כל עולמים, ואפילו המלכות שבקליפה יתנו הדר למלך הכבוד והבן כי הדברים עתיקין, עד כאן דברי פה קדוש הנ"ל ודפח"ח עכ"ל, ואחר זה האריך עוד שם בענין זה שסידוק של ז' אומות הם נגד חג"ת נהי"ם דקדושה ע"ש.

• צוואת הריב"ש י״ד

ואם לאיזה מדה רעה מתאוה ר"ל אז יאמר ששה פעמים ז' עממין. הכנעני והחתי וכו' בכל כחו בדחילו ורחימא ומסתלק ממנו ויקשור המדה הזאת להקב"ה כגון אם יש לו ח"ו אהבה רעה לא יאהב רק את השי"ת וכל מגמתו יהא לזה ואם בכעס שהוא יראה רעה נמשך ממדת הגבורה יגבור על יצרו ויעשה מהמדה הזאת מרכבה להשי"ת.

על מידת המלכות

בכל השפעה כל עשר הספירות

• תורת מנחם, חלק ראשון, ש"פ וישלח, י"ד כסלו, ה'תשי"ד, 184

דהנה כל השפעה צ"ל ע"י עשר בחי' דוקא, וכמו בהשפעת השכל מרב לתלמיד, שתחילה ישנו נקודת ההשכלה שרוצה להשפיע, שהו"ע החכמה,

ואח"כ צריך להתבונן בנקודת ההשכלה שתבוא בפרטי הענינים כו', שהו"ע הבינה.

 וגם צריך להיות לו ענין האהבה וחסד, שהרי כללות ענין ההשפעה הוא מצד האהבה. אמנם מצד מדת האהבה לבדה אפשר שתהי' ההשפעה יותר מכפי מדת המקבל, ולא יוכל לקבל כלל, ולזאת צ"ל מדת הגבורה והצמצום, למדוד את השכל עד כמה שיוכל וראוי לקבל. אמנם מצד הגבורה לבדה אפשר שהצמצום יהי' יותר מדאי, לזאת צ"ל מדת התפארת, שהיא הממוצע בין חסד וגבורה, ולא זו בלבד שהיא ממוצע בין חסד וגבורה, אלא עוד זאת שהיא כוללת מדת החסד ומדת הגבורה, ומצד מדת התפארת תהי' ההשפעה באופן שיתן לו כל מה שרק יוכל לקבל.

וכיון שכוונת המשפיע היא שהמקבל עצמו יוכל להיות משפיע, הנה לזה צ"ל גם מדת נצח והוד, שהו"ע כליות יועצות איך להשפיע לו באופן שיהי' אח"כ בעצמו משפיע.

וכן צ"ל מדת היסוד, שהוא התקשרות המשפיע בהמקבל, וגם שההשפעה תהי' בחמימות.

ונוסף לזה יש גם שטח המקבל בהמשפיע, שהוא ספירה העשירית, ספי' המלכות בהמשפיע. והנה, כל בחינות אלו ישנם גם בהמקבל, אמנם כמו שהם בהמקבל, וגם כמו שהם בשטח המקבל שבהמשפיע (שגם שם יש כל בחי' אלו) הם בהעלם.

כוח הפועל בנפעל

• ליקוטי תורה, פרשה מסעי, פט ד

ספירת המלכות שפשטות ענינה כח הפועל בנפעל עולמנו הזה ובהנוגע לעשי' והבפועל

שההמשכה דכל הספירות היא ע"י ספירת המלכות דוקא.

מלכות היא שורש הנבראים דבי"ע.

המלכות מגלה את המידות

אך כי ידוע ע"פ ויבן את הצלע דבנין פרצוף הנוק' נבנה מבחי' מלכות שבמדות דז"א היינו מבחי' מלכות שבחסד נעשה חסד שבמלכות וממלכות שבגבורה נעשה גבורה שבמלכות כו', והיינו משום שהמל' נק' עשיראה דכולהו שהיא בחי' הגילוי שבכל מדה דהיינו מל' שבחסד הוא ענין הגילוי וההשפעה שיש בהחסד וכן בכולן.

התלבשות והתנשאות

• הרבי מליובאוויטש, אגרות קודש, כרך יב, ד'נב

ב"ה, כ"ה טבת, תשט"ז

לאחרי ההפסק הכי ארוך נתקבל מכתבו מעש"ק ויגש, וגם בו אינו נמצא טעם על ההפסק וגם לא על הקיצור במכתבו, ובטח יכתוב בפרטיות במכתביו הבאים, וביחוד ע"ד ההתועדויות בימי הרצון דחדש כסלו, אצל אנ"ש, נשי אנ"ש ושל התלמידים – שי' – וכן ישלח גם קטעי העתונים כמנהגו הטוב מאז.

מבואר בכ"מ בדא"ח, וגם בהמאמר האמור שלשום ש"ק, אשר האלקות שבכל נברא יש שני הפכים בזה, היינו שהוא בהתנשאות וגם בקירוב (היינו הענין דתפיסת מקום) והתלבשות, כיון דסליק ברעותא לברוא אותו וגם התנשאות, וזהו שני ההפכים דספירת המלכות. מלך על עם – שאימתו עליך, ותופסים מקום (מאחר שרצונו למלוך עליהם ולגזור גזירות).

ובמכ"ש וקל וחומר שכך צ"ל בהנהגת מלכות דלתתא – מאן מלכי דרבנן, ובהנהגת שד"ר וחסידים בכלל, שהם שלוחיו של כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע לפעול פעולתם בכל מקום בו נמצאים ע"פ ההשגחה העליונה. וכמו שאין רצוי קירוב והתלבשות מבלי התנשאות ואפילו הבדלה – (לדעת שלא זהו תכלית הכוונה, וכידוע הפתגם בעלי בתי'שע הנחות איז א דבר מזוהם), הנה גם התנשאות ועאכו"כ הבדלה – מבלי התלבשות, ג"כ אינו רצוי. וכנראה שבכמה מאנ"ש וגם הוא בכלל, גובר קו הזה בהנוגע לבני ישראל ד… ובמילא עושה רושם בהפצת המעינות חוצה – תורת החסידות הדרכותי' ומנהגי' – שאין מגיעים לכל המקומות שמוכרח ואפשר שיגיעו

ההתנשאות היא מקור הכריזמה

• המשך תער"ב, חלק ראשון, ש"פ ויגש, תער"ג, רלז

ולמה כשנעשה מלך אימתו גדולה מאלי' שאינה צריכה התבוננות בזה שהוא מלך וקבלו עליהם מלכותו, ולא משום יראת העונש, כ"א שמאליו וממילא נופל אימתו ופחדו על כאו"א, והוא מפני ההתנשאו' שלו ודוקא מפני ההתנשאו' עצמי שבו (שנק' יראת הרוממו' כו'). וכנראה בחוש ההפרש בין יראת המלך ליראת השר, דיראת השר הוא רק מצד ההשתררות שהוא מושל עליהם, אבל יראת המלך אינה מצד ההשתררו' כ"א מצד התנשאו' עצמו ולכן היראה באה בדרך ממילא (אז מיא פארלירט זעך), והיינו שההתנשאות נעשי' בו עצמי וטבעי כאלו בעצם הוא נבדל בערך מכל העם ומרומם ומנושא בעצם כו', עד שכל המורד בו חייב מיתה כמורד באלקי' וכמ"ש ברך נבות אלקי' ומלך כו', דכ"ז אא"ל רק מפני ההכתרה של העם שקבלו אותו למלך, דע"ה שעי"ז יהי' בו ההתנשאו' עליהם ה"ז רק התנשאו' על עם הנק' השתררות כו', דמהתנשאו' זאת לא הי' היראה והביטול בדרך ממילא כו', אבל ענין התנשאו' העצמי שנעשה בעצם מרומם ומנושא ושעי"ז תהי' היראה ממילא לא תהי' זאת מההכתרה לבד כו'. אך הענין הוא דכאשר קבלוהו למלך נמשך בו

ממדת מל' דלעילא בכתר מל' שלו ועי"ז הוא ההתנשאו' עצמי שלו כי נעשה מלך בעצם מצ"ע כו'

אין לה מעצמה כלום

דהנה, ספירת המלכות היא מדת ההתנשאות, וממנה נתהווה כל סדר ההשתלשלות, ומ"מ, צריכה להיות בתכלית השפלות וביטול, ודוקא עי"ז יש בה ב' הענינים, הא', שמקבלת את כל הענינים מלמעלה, שזהו"ע כל הנחלים הולכים אל הים35, והב', שהיא מהווה את כל הענינים שלמטה. ובפרטיות יותר, כפי שמבאר כ"ק אדמו"ר האמצעי בארוכה<ד> בענין ספירת המלכות שלית לה מגרמה כלום, שיש בזה ב' פירושים. פירוש הא', דלית לה אור מצד עצמה, רק מה שמקבלת מלמעלה ממנה, בדוגמת הלבנה שאין לה אור עצמי, כי אם מה שמקבלת אור מן השמש. ופירוש הב', דלית לה מגרמה כלום, כי אם מה שמקבלת מלמטה למעלה, ע"י העלאת מ"ן ממלאכים ונשמות דבי"ע. והענין בזה, דספירת המלכות ענינה הוא גילוי לזולת, היינו שיתהווה ממנה בריאה, והרי כללות ענין הבריאה הוא באין ערוך לגמרי לא"ס ב"ה, הנה עז"נ36 והוכן בחסד כסא, והיינו, שענין הכסא, כסא מלך, נעשה מצד החסד שלמעלה, שמצד טבע הטוב להטיב37, צמצם את עצמו והמשיך האורות כו', כדי שיוכל להיות כללות ענין הבריאה ע"י ספירת המלכות. ועוד ענין בזה, שענין המלכות נעשה ע"י העלאת מ"ן מהעולמות שלמטה, שזהו"ע אין מלך בלא עם38, שעי"ז פועלים שמהתנשאות עצמית יומשך להיות ההתנשאות על העם, שמזה נעשית מציאות הבריאה, חיותה וקיומה. ועד"מ בענין המלכות למטה, דכיוון שהמלך משכמו ומעלה גבוה מכל העם39, צריכים לעורר ולפעול אצלו רצון למלוכה שיהי' מלך על עם, כי מצד עצמו לא יומשך התנשאות על עם מהתנשאות עצמית להיותם באין ערוך, וענין זה נעשה עי"ז שהעם מכתיר את המלך ועומד בהתעוררות לקבל עול מלכותו, ואז נעשה בנין המלכות, שיסכים למלוך עליהם.

פועלת ביטול

והיינו שהספירות דאצילות הם גילויים אל הזולת, וענינם הוא בכדי שיהי' גילוי האור למטה, ולכן נעשה על ידם ענין ההתהוות וגילוי אלקות בנבראים, משא"כ ספירת המלכות אינה פועלת גילוי בהנבראים, אלא אדרבה, שפועלת ענין של העלם, והיא הפועלת ביטול היש אל

שורש המלכות הוא הגבוה ביותר – מרדל"ע

שורש הז"א הוא באריך ושרש המלכות הוא ברדל"א53, וזהו פירוש עושין רצונו של מקום, שהרצון הוא רצונו של המקום, היינו שהוא שרש המלכות, אלא שהוא בהעלם, והפעולה דמעשה המצוות שעי"ז ממשיכים ומחברים ממלא בסובב, אין זה באופן שמחברים את המלכות עם בחינה אחרת, כי אם שמגלים בה שרשה העצמי.

מצד אחד האור המועט ביותר שעובר דרך נקב מצד שני אור שיורד עד למטה.

• אגרות קודש פרק כה

..והנה זלעו"ז יש עשרה כתרי דמסאבותא ומהן נמשכות נפשות העו"ג ג"כ כלולות מעשר בחי' אלו ממש ומודעת זאת בארץ מ"ש בספר הגלגולים ע"פ אשר שלט האדם באדם לרע לו שהוא סוד גלות השכינה בתוך הקליפות להחיותם ולהשליטם בזמן הגלות אבל הוא לרע לו וכו' ולכן העו"ג היו שולטין על ישראל להיות נפשות העו"ג מהקליפות אשר השכינה מתלבשת בבחי' גלות בתוכם והנה אף שזה צריך ביאור רחב איך ומה מ"מ האמת כן הוא אלא שאעפ"כ אין הקליפות והעו"ג יונקים ומקבלים חיות אלא מהארה הנמשכת להם מבחי' אחוריים דקדושה כמאן דשדי בתר כתפי' ואף גם זאת ע"י צמצומים ומסכים רבים ועצומים עד שנתלבשה הארה זו בחומריות עולם הזה ומשפעת לעו"ג עושר וכבוד וכל תענוגים גשמיים. משא"כ ישראל יונקים מבחי' פנים העליונים כמ"ש יאר ה' פניו אליך כל אחד ואחד לפי שרש נשמתו עד רום המעלות: