להחליף חרבות: במקום להלחם לרומם את עצמי | פסיכולוגיה בפרשה, בלק

המלאך מופיע מול האתון של בלעם עם חרב שלופה. בשביל מה הוא צריך חרב שלופה שואל הזוהר. יש שני סוגי חרבות. אחת שתאכל אותי מבפנים ואחת שבאמצעותה אני מנצח. עכשיו תבחרו איזו חרב לשלוף.

מקורות

פרשת בלק

וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל־עַבְדֵי בָלָק אִם־יִתֶּן־לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת־פִּי ה׳ אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה׃

וְעַתָּה שְׁבוּ נָא בָזֶה גַּם־אַתֶּם הַלָּיְלָה וְאֵדְעָה מַה־יֹּסֵף ה׳ דַּבֵּר עִמִּי׃

וַיָּבֹא אֱלֹהִים  אֶל־בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם־לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת־הַדָּבָר אֲשֶׁר־אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה׃

וַיָּקׇם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת־אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם־שָׂרֵי מוֹאָב׃

וַיִּחַר־אַף אֱלֹהִים כִּי־הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה׳ בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל־אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ׃

וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת־מַלְאַךְ ה׳ נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן־הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת־הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ׃

וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ ה׳ בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה׃

וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת־מַלְאַךְ ה׳ וַתִּלָּחֵץ אֶל־הַקִּיר וַתִּלְחַץ אֶת־רֶגֶל בִּלְעָם אֶל־הַקִּיר וַיֹּסֶף לְהַכֹּתָהּ׃

וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ־ה׳ עֲבוֹר וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר אֲשֶׁר אֵין־דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול׃

וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת־מַלְאַךְ ה׳ וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם וַיִּחַר־אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת־הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל׃

וַיִּפְתַּח ה׳ אֶת־פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה־עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים׃

וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי לוּ יֶשׁ־חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ׃

וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל־בִּלְעָם הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר־רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד־הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה וַיֹּאמֶר לֹא׃

וַיְגַל ה׳ אֶת־עֵינֵי בִלְעָם וַיַּרְא אֶת־מַלְאַךְ ה׳ נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו׃

וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ ה׳ עַל־מָה הִכִּיתָ אֶת־אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן כִּי־יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי׃ 

זוהר בלק, מ״ד

(במדבר כ״ב:כ״ג) וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְיָ נִצָּב בַּדֶרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, (ס"א בדרך), בְּהַהוּא אָרְחָא דְּהֲוָה אִשְׁתְּקַע (ס"א אשתכח) בְּגַוָּוהּ. וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, וְכִי אִי אִיהוּ נָפִיק לָקֳבֵיל הַאי אָתוֹן, מַאי בָּעֵי חַרְבָּא. וְאִי אִיהוּ נָפִיק לָקֳבְלֵיהּ דְּבִלְעָם, אֲמַאי חָמָאת אֲתָנֵיהּ, וְאִיהוּ לָא חָמָא. אֶלָּא כֹּלָּא אִזְדְּמַן. הַהוּא מַלְאָכָא מִזְדְּמַן לָקֳבְלֵיהּ דְּאָתוֹן, לְאַפָּקָא לָהּ מִן הַהוּא אָרְחָא דְּאִתְטְעַן בָּהּ. וּבְמָה. בְּרַחֲמֵי. וְאִזְדְּמַן לָקֳבְלֵיהּ דְּבִלְעָם, לְאַעְנְשָׁא לֵיהּ, עַל דְּאִיהוּ הֲוָה בָּעֵי לְמֵיהַךְ בִּרְשׁוּתֵיהּ, וְלָא בִּרְשׁוּתָא אַחֲרָא (ס"א דלעילא).

וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ. (בדרך,) בְּאוֹתוֹ דֶּרֶךְ שֶׁהָיָה שׁוֹקֵעַ (נמצא) בְּתוֹכָהּ. וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, וְכִי אִם הוּא יָצָא מוּל הָאָתוֹן הַזּוֹ, לְשֵׁם מָה צָרִיךְ חֶרֶב? וְאִם הוּא יוֹצֵא מוּל בִּלְעָם, לָמָּה רָאֲתָה הָאָתוֹן שֶׁלּוֹ, וְהוּא לֹא רָאָה? אֶלָּא הַכֹּל הִזְדַּמֵּן. אוֹתוֹ מַלְאָךְ מִזְדַּמֵּן מוּל הָאָתוֹן לְהוֹצִיאָהּ מֵאוֹתוֹ הַדֶּרֶךְ שֶׁנִּטְעָן בָּהּ. וּבַמֶּה? בְּרַחֲמִים. וְהִזְדַּמֵּן מוּל בִּלְעָם, לְהַעֲנִישׁוֹ עַל שֶׁרָצָה לָלֶכֶת בִּרְשׁוּתוֹ וְלֹא בְּרָשׁוּת אַחֶרֶת (שלמעלה).

זה מוטיב שקיים בעוד מקומות:

וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים.

הברכה לעשו היא שיחיה על חרבו – בראשית כז

וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל־אָבִיו הַבְרָכָה אַחַת הִוא־לְךָ אָבִי בָּרְכֵנִי גַם־אָנִי אָבִי וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ׃ 

וַיַּעַן יִצְחָק אָבִיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל׃ 

וְעַל־חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת־אָחִיךָ תַּעֲבֹד וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ׃

יהושע ה':י"ג

וַיְהִ֗י בִּֽהְיֹ֣ות יְהֹושֻׁעַ֮ בִּירִיחֹו֒ וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּה־אִישׁ֙ עֹמֵ֣ד לְנֶגְדֹּ֔ו וְחַרְבֹּ֥ו שְׁלוּפָ֖ה בְּיָדֹ֑ו וַיֵּ֨לֶךְ יְהֹושֻׁ֤עַ אֵלָיו֙ וַיֹּ֣אמֶר לֹ֔ו הֲלָ֥נוּ אַתָּ֖ה אִם־לְצָרֵֽינוּ׃

ויקרא רבה כ׳:ה׳

טִיטוּס הָרָשָׁע נִכְנַס לְבֵית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, גִּדֵּר אֶת הַפָּרֹכֶת וְיָצָאת חַרְבּוֹ מְלֵאָה דָּם, נִכְנַס בְּשָׁלוֹם וְיָצָא בְּשָׁלוֹם, וּבָנָיו שֶׁל אַהֲרֹן

עבודה זרה כ, ב

אָמְרוּ עָלָיו עַל מַלְאַךְ הַמָּוֶת, שֶׁכּוּלּוֹ מָלֵא עֵינַיִם, בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל חוֹלֶה עוֹמֵד מֵעַל מְרַאֲשׁוֹתָיו, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, וְטִיפָּה שֶׁל מָרָה תְּלוּיָה בּוֹ, כֵּיוָן שֶׁחוֹלֶה רוֹאֶה אוֹתוֹ מִזְדַּעְזֵעַ וּפוֹתֵחַ פִּיו, וְזוֹרְקָהּ לְתוֹךְ פִּיו, מִמֶּנָּה מֵת, מִמֶּנָּה מַסְרִיחַ, מִמֶּנָּה פָּנָיו מוֹרִיקוֹת!

גם דויד רואה מלאך וחרבו שלופה

וַיִּשָּׂא דָוִיד אֶת־עֵינָיו וַיַּרְא אֶת־מַלְאַךְ ה׳ עֹמֵד בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ נְטוּיָה עַל־יְרוּשָׁלָ͏ִם וַיִּפֹּל דָּוִיד וְהַזְּקֵנִים מְכֻסִּים בַּשַּׂקִּים עַל־פְּנֵיהֶם׃

גם לא בטוח שהאתון ראתה את החרב:

שטיינזלץ

וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב, עומד  בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ. לא ברור מה ראתה וידעה האתון, אך בוודאי חשה באיום של ממש,   וַתֵּט, נטתה  הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ,  וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה.  וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ שוב אל  הַדָּרֶךְ.

מורה נבוכים חלק ב מב

פרשת בלעם ואתונו

6 וכן כל פרשת בלעם בדרך ודיבור האתון (במדבר כב,כא-לה) – כל זה במראה הנבואה, שהרי התבאר לבסוף שמלאך ה' דיבר אליו.

רמב"ן, כג

וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' – מַלְאֲכֵי הַשֵּׁם הַשְּׂכָלִים הַנִּבְדָּלִים לֹא יֵרָאוּ לְחוּשׁ הָעֵינַיִם, כִּי אֵינָם גּוּף נִתְפָּשׂ בַּמַּרְאֶה.

 וְכַאֲשֶׁר יֵרָאוּ לַנְּבִיאִים אוֹ לְאַנְשֵׁי הָרוּחַ הַקֹּדֶשׁ כְּדָנִיֵּאל, יַשִּׂיגוּ אוֹתָם בְּמַרְאוֹת הַנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת כַּאֲשֶׁר תַּגִּיעַ לְמַעֲלַת הַנְּבוּאָה אוֹ לְמַדְרֵגָה שֶׁתַּחְתֶּיהָ, אֲבָל שֶׁיּוּשְׂגוּ לְעֵינֵי הַבְּהֵמָה אִי אֶפְשָׁר. 

עַל כֵּן תּוּכַל לְפָרֵשׁ וַתֵּרֶא הָאָתוֹן כִּי הִרְגִּישָׁה בְּדָבָר מַפְחִיד אוֹתָהּ מִלַּעֲבֹר, וְהוּא הַמַּלְאָךְ אֲשֶׁר יָצָא לְשָׂטָן, כְּעִנְיַן ״וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת״ (קהלת א, טז), שֶׁיֵּאָמֵר עַל הַהַשָּׂגָה לֹא עַל הָרְאוּת. 

וְכַאֲשֶׁר אֵרַע בָּהּ הַנֵּס וְשָׂם לָהּ הַבּוֹרֵא הַדִּבּוּר, אָמְרָה לְבִלְעָם ״הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה״ (במדבר כ״ב:ל׳), אֲבָל לֹא יָדְעָה לָמָּה עָשְׂתָה עַתָּה כֵּן, כִּי לְאָנְסָהּ נַעֲשָׂה בָּהּ כָּךְ. 

וּלְפִיכָךְ לֹא אָמְרָה לוֹ, הִנֵּה מַלְאַךְ הַשֵּׁם עוֹמֵד לְנֶגְדִּי וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, 

כִּי לֹא עָלְתָה הַשָּׂגָתָהּ לָדַעַת זֶה כְּלָל. 

וְאָמַר ״וַתֵּרֶא אֶת מַלְאַךְ ה' וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ״ – לֹא שֶׁתִּרְאֶה חֶרֶב אַף כִּי מַלְאָךְ, אֲבָל יִרְמֹז הַכָּתוּב כִּי מִפְּנֵי הֱיוֹת הַמַּלְאָךְ נָכוֹן לְהַכּוֹת בָּהּ, חָרְדָה חֲרָדָה גְדוֹלָה, נִדְמֶה לָהּ כְּאִלּוּ בָּאִים לִשְׁחֹט אוֹתָהּ.

 וְאִם נֹאמַר כִּי הַמַּלְאָכִים הַנִּרְאִים בִּדְמוּת אֲנָשִׁים כַּאֲשֶׁר הִזְכַּרְתִּי בְּפָרָשַׁת וַיֵּרָא (בראשית יח ב) יוּשְׂגוּ אַף לְעֵינֵי הַבְּהֵמוֹת, אִם כֵּן אֵיךְ לֹא יִרְאֶנּוּ בִלְעָם וְלֹא הֻכָּה בְּסַנְוֵרִים? 

אֲבָל יִתָּכֵן שֶׁהוֹסִיף בְּהַשָּׂגַת עֵינֶיהָ מִי שֶׁהוֹסִיף בָּהּ הַדִּבּוּר, וְרָאֲתָה כְּאָדָם. וְלֹא הִזְכִּיר בָּהּ הַכָּתוּב "וַיְגַל הַשֵּׁם עֵינֵי הָאָתוֹן" כַּאֲשֶׁר הִזְכִּיר בַּאֲדוֹנֶיהָ (במדבר כ״ב:ל״א), 

כִּי הָעִנְיָן כֻּלּוֹ בָּאָתוֹן נֵס גָּדוֹל כִּבְרִיאָה חֲדָשָׁה בַּנִּבְרָאִים בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵינוֹ נִקְרָא גִּלּוּי עֵינַיִם בִּלְבַד. אֲבָל רַבּוֹתֵינוּ (אבות פ״ה מ״ו) לֹא יַזְכִּירוּ בַּנִּסִּים רַק פְּתִיחַת פִּיהָ. וְטַעַם הַנֵּס הַזֶּה לְהַרְאוֹת לְבִלְעָם ״מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם״, לְהוֹדִיעוֹ כִּי הַשֵּׁם פּוֹתֵחַ פִּי הַנֶּאֱלָמִים, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁיַּאֲלִם פִּי הַמְדַבְּרִים, גַּם יָשִׂים בְּפִיהֶם דְּבָרִים לְדַבֵּר כִּרְצוֹנוֹ, כִּי הַכֹּל בְּיָדוֹ. וּלְהַזְהִירוֹ שֶׁלֹּא יֵלֵךְ אַחַר נַחַשׁ וְקֶסֶם וִיקַלְּלֵם בָּהֶם, כִּי מְנַחֵשׁ וְקוֹסֵם הָיָה:

רבנו בחיי

כי התעללת בי. היה ראוי בלעם שיתמה בפלא הגדול הזה של דבור האתון ושירעיש מן הנס המחודש והמבהיל את כל ההולכים עמו בדרך, והיה לו לחשוב ולהתבונן כי מאת ה' היתה זאת לסכל עצתו ולהשיב חכמתו אחור, אבל מתוך אכזריותו ורוע טבעו ומרוב חפצו ללכת לקח הענין בדרך תמות, ולכך השיב כאדם שמדבר עם חברו כי התעללת בי. ושרי מואב ושני נעריו שראו הפלא הזה ולא שאלו לו ולא דברו מאומה, אפשר לומר כי היו כלם קודמין לו בדרך ובהשארו יחידי אחור אירע לו הנס הזה,

אדמו"ר אגרות קודש, כרך ב, שי

ואף דבלעם לא הרגיש ולא ראה גם את החרב שלופה, י"ל שהוא ע"פ הידוע (להעיר מתניא פכ"ג) 

דהמזיקין נעלמים מעיני בנ"א דכיון דבעלי דעה הם יתבלבלו ויזיק להם, משא"כ בע"ח. – וראה ברכות (ו, א) אלמלי ניתנה רשות לעין לראות – בלבד – אין כל ברי' כו'. ומש"פ שם הג' קאצענ' אינו פשוטו של מאמר זה.

ועייג"כ מדרש תלפיות מע' אתון בלעם עוד טעם.

ב) למה לא נראה המלאך לבלעם ראשונה ויגיע התכלית המכוון.

ול"ק ע"פ המבואר הזהר (בלק רו ע"ב ואילך) דידיעת בלעם היתה ע"י האתון, וע"י פעולותיו בה הי' רוצה ויכול להמשיך קללה על ישראל. ולכן הי' צ"ל מתחילה סתירת קסמיו וכשפיו אלו. ויש להעיר ג"כ ממרז"ל (ברכות ז, א) שאילולא כעס הק' כל אותן הימים הי' יכול בלעם להפיק את זממו, דמוכח דראית המלאך לבדה לא הי' מספיק.

החרב כאן היא פנימית

במדבר רבה כ׳:י״ג

וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' (במדבר כב, כב), מַלְאָךְ שֶׁל רַחֲמִים הָיָה וְנַעֲשָׂה לוֹ לְשָׂטָן. (במדבר כב, כב): וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ, זוֹ דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁהַיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ צָרִיךְ שְׁנַיִם לְשַׁמְּשׁוֹ וְחוֹזְרִים וּמְשַׁמְּשִׁין זֶה לָזֶה. (במדבר כב, כג): וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה', וְכִי לֹא הָיָה יָכוֹל הַמַּלְאָךְ לִנְשׂף בּוֹ וְיוֹצִיא רוּחוֹ אֶלָּא אִם כֵּן שָׁלַף חַרְבּוֹ, וַהֲרֵי כְּתִיב בְּסַנְחֵרִיב (ישעיה לז, לו): וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּכֶּה בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר, וּכְתִיב (ישעיה מ, כד): וְגַם נָשַׁף בָּהֶם, חַיֵּיהֶם, 

אֶלָּא כָּךְ אָמַר לוֹ: הַפֶּה נִתַּן לְיַעֲקֹב, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כז, כב): 

הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו, וּכְתִיב (בראשית כז, מ): וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה. וְהָאֻמּוֹת כֻּלָּם בַּחֶרֶב חַיֵּיהֶם, וְאַתָּה תַּחְלִיף [אמונת]) אֻמָּנוּתְךָ וְתָבוֹא עֲלֵיהֶם בְּשֶׁלָּהֶן, אַף אֲנִי אָבוֹא עָלֶיךָ בְּשֶׁלְּךָ, לְכָךְ כְּתִיב (במדבר כב, כג): וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ.

לך יש חרב כי לו יש שינוי בכלי אומנותו – המהר״ל

גור אריה על במדבר כ״ב:כ״ג:א׳ המהר״ל

רשע זה הניח וכו'. דאם לא כן, "וחרבו שלופה בידו" למה, הא אין המלאך מנצח בחרב, אלא ברוח פיו ימית רשע, אלא מפני שהרשע שינה כלי אומנותו, שינה גם כן המלאך כלי אומנותו:

חזקוני

וחרבו שלופה בידו מדה כנגד מדה שאמר לו יש חרב בידי.

ומדכתב רש"י זה שלש רגלים, אתה רוצה לעקור אומה החוגגת שלש רגלים (במד"ר כ יד) ש"מ שאותן ג' סימנים שהזכיר הם כנגד ג' רגלים ומתחיל מן סוכות אשר בחדש תשרי ראש השנה שנאמר בו (דברים טז יג) באספך מעשיך מן השדה, ועליו נאמר ותט האתון מן הדרך ותלך בשדה אתה רוצה לעקור אומה החוגגת חג האסיף התלוי בשדה ובו מקריבים ישראל ע' פרים כנגד ע' אומות וא"כ בטולם גורם בטול כל האומות.

הרבי מליובאוויטש

ועד כדי כך, שמוסרים הוראות אלו ע"י "פי האתון" גופא – שה"אתון" עצמו תובע שיסתלקו ממנו וילכו ללמוד תורה

יש לדעת שישנו עדיין רע בעולם, וישנו עדיין רע באדם עצמו, וממילא יש צורך לעסוק בקביעות בהעבודה ד"יראה" – לנהל ללא הפסק מלחמה, כדי לגרש ולדחות את הרע;

אבל לאידך גיסא יש לדעת, שאף שעדיין לא הגיע הזמן ד"ושקטה", זמן הבירור בדרך מנוחה מצד הגילויים שלמעלה, אלא יש עדיין צורך בעבודה רבה – אעפ"כ ישנה על כך אתערותא דלעילא, נתינת כח מלמעלה ("משמים"), שהו"ע הנסים שלמעלה מהטבע, והכחות שנותנים כדי לראות נסים אלו,

החומר רוצה להיכנע, אבל הבלעם שבתוכך לא נותן לו. 

ברכות א, ה

אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע עַל מִטָּתוֹ, כְּאִלּוּ אוֹחֵז חֶרֶב שֶׁל שְׁתֵּי פִיּוֹת בְּיָדוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם״, מַאי מַשְׁמַע? אָמַר מָר זוּטְרָא וְאִיתֵּימָא רַב אָשֵׁי: מֵרֵישָׁא דְעִנְיָנָא, דִּכְתִיב: ״יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם״. וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם״. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע עַל מִטָּתוֹ — מַזִּיקִין בְּדֵילִין הֵימֶנּוּ.

יחיה במלחמה

וְטַעַם וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה כְּמוֹ בְּחַרְבְּךָ, וְכֵן "כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם" (דברים ח ג) בַּלֶּחֶם. וְאֵין הַבְּרָכָה שֶׁתִּהְיֶה מִחְיָתוֹ מִשְּׁלַל הָאוֹיְבִים בְּחַרְבּוֹ, כִּי הִנֵּה נָתַן לוֹ מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם וּבָהּ יִחְיֶה, אֲבָל הָעִנְיָן לוֹמַר שֶׁיִּחְיֶה בְּמִלְחֲמוֹתָיו, כִּי יְנַצַּח וְלֹא יִפּוֹל בְּחֶרֶב אוֹיֵב, וְעַל כֵּן אָמַר "וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד", שֶׁלֹּא תִּתְגַּבֵּר עָלָיו וְהוּא יִגְבַּר עָלֶיךָ:

וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה, מאחר שאינך הבן הבכור, אין לך זכות גמורה על המקום שתחיה בו, ותמיד תיאלץ להילחם עליו.     וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד.    וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד, תתקומם,     וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ, תצליח להשתחרר ממנו, אך במציאות הבסיסית הוא יהיה האדון, ואתה תהיה לו לעבד.

העמק דבר

ועל חרבך תחיה. נתבאר כ״פ שורש חיה משמעו באיזה מקומות על השלמות. ואמר ששלמות נפשך תהי׳ תלוי בחרבך:

הכוח לנו

הצמח צדק

זה יש לתרץ דקשה איך שייך חרב לישראל הלא גבי עשו נאמר ועל חרבך תחיה וליעקב הנחיל הקול כמ"ש במד"ר פ' בשלח ר"פ כ"א אעכצ"ל דהאי חרב זהו מהקול ולא חרב גשמי וזהו שנאמר וחרב פיפיות פי' פיפיות מלשון פה דהיינו ה' מוצאות הדבור.

תהלים

רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם׃

לקוטי תורה כי תצא

וביאור הענין שבפסוקי דזמרה האדם מפריד הרע מהטוב שבנפשו הבהמית כמ״ש רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם כו׳ שתי פיות להעלות הטוב למעלה ולהפריד הרע למטה ועיין ברע״מ ר״פ שופטים והוא כשמתבונן האדם בגדולת ה׳ איך שהוא מחיה את כולם ומהווה את כולם וכולם בטלים אצלו ית׳ וכולא קמי׳ כלא חשיב כמ״ש לך ה׳ הגדולה וכו׳ שכל המדות העליונות בטלים אצלו ית׳ כמי״ש בתיקונים ולאו מכל מדות אלין כלל.

ליקוטי מוהר"ן ל״ז:ו׳:ג׳

וְזֶה פֵּרוּשׁ (ישעיהו ל״ד:ו׳): חֶרֶב לַה' מָלְאָה דָם; כִּי הַשְּׁכִינָה נִקְרֵאת חֶרֶב לַה' (כמובא בזוה"ק ובפרדס), וְהִיא בְּחִינַת דִּבּוּר, שֶׁהוּא בְּחִינַת חֶרֶב פִּיפִיּוֹת, לְשׁוֹן פֶּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהילים קמ״ט:ו׳): רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת וְכוּ'. וּכְשֶׁהַנֶּפֶשׁ בָּאָה בְּתוֹךְ חֶרֶב לַה', בְּתוֹךְ הַדִּבּוּר, בִּבְחִינַת מַיִּין נוּקְבִין, אֲזַי הַשְּׁכִינָה מִזְדַּוֶּגֶת עַל־יְדֵי הַמַּיִּין נוּקְבִין שֶׁיֵּשׁ לָהּ, בִּבְחִינַת: חֲזִי בַּמֶּה בְּרָא קָאָתֵינָא (זוהר ויקרא דף יג.).

ליקוטי מוהר"ן כ׳:ו׳:ב׳

וְצָרִיךְ לְהַכְנִיעַ מִתְּחִלָּה אֵלּוּ הָרְשָׁעִים וְלַעֲנֹשׁ אוֹתָם בְּחַרְבָּא וּקְטָלָא, וְעַל־יְדֵי־זֶה יְכוֹלִין אַחַר־כָּךְ לֵילֵךְ לְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל. וְכֹח הַזֶּה לַעֲנֹשׁ אֶת הָרְשָׁעִים אִי אֶפְשָׁר, אֶלָּא כְּשֶׁמְּקַבְּלִין אֶת הַכֹּחַ הַזֶּה מֵאֱדוֹם, כִּי זֶה הַכֹּחַ שֶׁלּוֹ, בִּבְחִינַת: וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה (בראשית כ״ז:ל״ט-מ׳), וְהוּא יוֹנֵק מִמַּזַּל מַאְדִּים:

לקוטי תורה, נשא ה׳:ד׳

ב אך הנה כח זה להמשכה זו התלויה באדם היינו ע״י מלחמת האדם בנפשו הבהמית. כי הנה לחם הוא מלשון אז לחם שערים (שופטים ה׳ ח׳) שפירושו הוא לשון מלחמה וכמ״ש (בזהר בלק דקפ״ח ב׳) נהמא על פום חרבא ייכול והיינו ע״י התפלה כי שעת צלותא שעת קרבא. וכמ״ש רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם ולכן כתיב תחלה לאהבה את ה׳ אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם כו׳ ואח״כ ואספת דגנך כו׳ כי מתחלה צ״ל לאהבה.

מלבי״ם

ותט האתון מן הדרך מה שעכב את האתון ג' פעמים דוקא היה בזה משל מתיחס לענין בלעם, שטבע אתון זו ומנהגה היה שתהיה מונהגת מהרוכב עליה ושלא תמרה בו, ועתה בטלה טבע זו ג' פעמים בג' מדרגות, בפעם הא' רכב עדיין עליה רק שלא הלכה אל הצד שהוא מכוין אליו, ובפעם הב' הוסיפה להזיק את הרוכב וללחצו אל הקיר, ובפעם הג' רבצה תחתיו עד שלא יכול לרכב עליה כלל, וזה תוכחה אל בלעם שגופו החמרי הוא האתון שלו, ויצרו הרע הוא הרוכב על חמרו ומנהיגו תמיד כפי רצונו, ועתה בטל חמרו בפעם הא' עצת רוכבו, ר"ל עצת היצה"ר שלו, מפני ה' ומלאכיו, במה שלא הלך בעצת יצרו לאור אותם, רק רצה ללכת לקוב לבד שהוא נטיה מדרכו, ובפעם הב' הוסיף לבטל רצון רוכבו במה שרצה ללכת כפי רצון ה' אף שיצטרך לברכם שבזה ילחץ רגל הרוכב, כי תחת שימלא רצון יצרו להשיג מתנות וכבוד ישיג בוז וקלון, והראו לו כי אתונו הוסיפה להכנע מפני מלאך ה' בפעם השלישית יותר ממנו כי רבצה תחת בלעם וחדלה מלכת וכן הי' ראוי שהוא יחדל מלכת לגמרי:

שם משמואל בלק

ותרא האתון את מלאך ה' נצב בדרך וחרבו שלופה בידו, ברש"י אמר רשע זה הניח כלי אומנתו שכלי זיין של אוה"ע בחרב והוא בא עליהם בפיו שהוא אומנות שלהם אף אני אתפוס את שלו ואבוא עליו באומנותו וכן הי' סופו ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב, ויש להבין מה נ"מ באיזה מיתה יומת, וא"ת שאחת מהם קלה ואחת חמורה, יקשה ממנ"פ אם חרב חמור הרי הוא רצה להזיק את ישראל בקלה למה יהי' נידון בחמורה, ואם פיו חמור וחרב קלה הימנה א"כ אתגורי איתגר:

ונראה דהנה מלחמת ישראל בפיהם היינו שבתפלה שבפיהם מושכים את חלקי הקדושה שהיו מפוזרות בין האויבים שזה היתה כל חייתם והוא מלחמה פנימיות ואז החיצוניות ממילא נופלים פגרים מתים, והאומות מלחמתם בחרב, 

 כשישראל נוצחים שולטים בהנפש, ואוה"ע כאשר ח"ו נוצחים הם שולטים בהגוף, והנה בלעם מחשבתו הרעה היתה להכניס בישראל בפנימיותם כחות רעות ע"י כישוף, שבשביל זה תסתלק קדושה פנימית כאשר לא תוכל לסבול כדאיתא בזוה"ק, ובליקוטי תורה מהאריז"ל בענין מיתה שמחמת שבאין כחות הטומאה באדם, אז הנשמה אינה יכולה לסבול ומסתלקת, וע"ז הי' עונשו שלא לבד סילוק החיות הפנימי שהגוף נעשה אפס ואין מדבר וצי', אלא שנעשה גופו מקור משחת כבזוה"ק שנעשה מבשרו ומעצמותיו נחשים מזוהמים משונים, ומיתתו היתה בחרב שהי' חקוק בו צורת נחש כבזוה"ק, וזה פעל על גופו כנ"ל:

שם משמואל, בלק ו׳:ה׳

ויאמר בלעם לאתון כי התעללת בי לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך, ויש להבין מדוע לא נתפעל ולא נתרגש בלעם מפלא זו שדברה האתון, והשיב לה קשות ולא שם אל לבו להבין כי לא דבר הוא אלא מן השמים עכבוהו שלא ילך, או להראותו דעת כי הפה ברשותו ית"ש וכמו ששם פה להבלתי מדבר כן יסיר את שפת המדבר:

רש״י

לו יש חרב בידי. גְּנוּת גְּדוֹלָה הָיָה לוֹ דָבָר זֶה בְּעֵינֵי הַשָּׂרִים — זֶה הוֹלֵךְ לַהֲרֹג אֻמָּה שְׁלֵמָה בְּפִיו וּלְאָתוֹן זוֹ צָרִיךְ כְּלֵי זַיִן: