האם באמת אוהבים אותי? האם אני אוהב? | פסיכולוגיה בפרשה, מטות

אהבה היא כנראה הרגש הכי חשוב לחיים מלאים. אנחנו רוצים לדעת שאוהבים אותנו, ורוצים לדעת שבתוכנו יש אהבה אמיתית. מהו המדד הנכון לאהבה? על-פי ביאור אדמו״ר הזקן לפרשת מטות.

מקורות

במדבר ל מטות
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל־רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה׳
אִישׁ כִּי־יִדֹּר נֶדֶר לה׳ אוֹ־הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל־נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכׇל־הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה׃
וְאִשָּׁה כִּי־תִדֹּר נֶדֶר לה׳ וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ בִּנְעֻרֶיהָ׃
וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת־נִדְרָהּ וֶאֱסָרָהּ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל־נַפְשָׁהּ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ אָבִיהָ וְקָמוּ כׇּל־נְדָרֶיהָ וְכׇל־אִסָּר אֲשֶׁר־אָסְרָה עַל־נַפְשָׁהּ יָקוּם׃
וְאִם־הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ בְּיוֹם שׇׁמְעוֹ כׇּל־נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר־אָסְרָה עַל־נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם וַיהֹוָה יִסְלַח־לָהּ כִּי־הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ׃
וְאִם־הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ וּנְדָרֶיהָ עָלֶיהָ אוֹ מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל־נַפְשָׁהּ׃
וְשָׁמַע אִישָׁהּ בְּיוֹם שׇׁמְעוֹ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ וְקָמוּ נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶהָ אֲשֶׁר־אָסְרָה עַל־נַפְשָׁהּ יָקֻמוּ׃

רש"י
ג
נדר. הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי קוֹנָם שֶׁלֹּא אֹכַל אוֹ שֶׁלֹּא אֶעֱשֶׂה דָבָר פְּלוֹנִי; יָכוֹל אֲפִלּוּ נִשְׁבַּע שֶׁיֹּאכַל נְבֵלוֹת אֲנִי קוֹרֵא עָלָיו כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה? תַּ"ל לאסר אסר — לֶאֱסֹר אֶת הַמֻּתָּר וְלֹא לְהַתִּיר אֶת הָאָסוּר (ספרי):
פתיחה
הוספה לדף מקורות
ג
לא יחל דברו. כְּמוֹ לֹא יְחַלֵּל דְּבָרוֹ — לֹא יַעֲשֶׂה דְּבָרוֹ חֻלִּין (שם):

הרבי מליובאוויטש, וידבר משה אל ראשי המטות, ש"פ מטות-מסעי, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשכ"ו

וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה הוי' איש כי ידור נדר וגו'. וצריך להבין מהו כללות ענין הנדרים, והרי איתא בירושלמי לא דייך במה שאסרה תורה כו' (בתמי'), ולמה לאדם לאסור על עצמו דבר המותר. גם צריך להבין למה נאמרה פרשה זו לראשי המטות דוקא, דלא ככל שאר הפרשיות שנאמרו לכל ישראל. ורש"י פירש, חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחילה ואח"כ לכל בנ"י, ומוסיף, ומניין שאף שאר הדברות כן, ת"ל וישובו אליו אהרן וכל הנשיאים בעדה וידבר משה אליהם ואחרי כן נגשו כל בני ישראל4. אך עדיין צריך להבין מדוע משמיע הכתוב ענין זה (שחלק כבוד לנשיאים ללמדם תחילה) בפרשת נדרים דוקא. ובפירוש רש"י, ומה ראה לאמרה כאן, למד שהפרת נדרים ביחיד מומחה וכו'. והעניןהוא, דהנה ידוע שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים7, 

והיינו, שהכוונה היא שתהי' הדירה למטה דוקא, שלכן צריכים בנ"י לעסוק בעניני המטה כדי לבררם ולזככם. ומזה מובן, שלא צריך להיות ענין הנדרים, שהו"ע הפרישות, כמארז"ל8 נדרים סייג לפרישות, כי, כאשר פורש מדברים המותרים, הרי אינו מבררם ומזככם. וכידוע תורת הבעש"ט9 על הפסוק10 כי תראה חמור שונאך וגו' עזוב תעזוב עמו, שסדר העבודה אינו באופן של שבירת החומריות, אלא אדרבה, עזוב תעזוב עמו, היינו, שהעבודה צריכה להיות יחד עם הגוף ונה"ב, לבררם ולזככם, שגם הם יתעלו במדריגת האלקות. ולכן אמרה תורה דייך במה שאסרתך תורה, ואין לאדם לאסור על עצמו דברים המותרים, כיון שתכלית הכוונה היא בענין הבירורים. אמנם11, כל זה הוא באדם ישר הולך12, והיינו, שהולך בדרך הישרה כו', אבל מי שחטא ופגם ועבר את הדרך, ורואה בנפשו שאי אפשר לו לברר את הדבר, אזי העצה היא שפורש עצמו ונודר הנאה גם מדבר המותר, וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר שישנו הפתגם הידוע: וואָס מ'טאָר ניט, טאָר מען ניט, און וואָס מ'מעג, דאַרף מען ניט13, והיינו, לפי שנמצא במעמד ומצב שיכול להיות שלא זו בלבד שהוא לא יברר את המאכל, אלא אדרבה, שהמאכל ימשיך ויוריד אותו למטה כו', ולכן צריך לפרוש ממנו ולאסור על עצמו.

אך עפ"ז צריך להבין מש"נ וידבר משה אל ראשי המטות גו' איש כי ידור נדר וגו', דלכאורה, ע"פ המבואר לעיל הרי ענין הנדרים שייך במדריגות תחתונות דוקא, בבחי' בינה דוקא שהיא מקור להשתלשלות, ובעולמות בי"ע דוקא שהם באופן של פירוד כו', וכן בעבודת בנ"י, שענין הנדרים הוא רק כאשר רואה בנפשו שאי אפשר לו לברר את הדבר כו'. ומזה מובן, שענין הנדרים שייך יותר לאנשים פשוטים, שמצד פחיתות מדריגתם צריך להיות אצלם ענין של פרישות כו'. וא"כ, מדוע נאמרה פרשה זו לראשי המטות, שהם במדריגה נעלית, וכמו הזקנים שהיו במדריגת משה, כמ"ש37 ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, והרי במדריגת משה, בחי' החכמה, לא שייך ענין הנדרים (כנ"ל ס"ג).

אך הענין הוא, שעיקר הכוונה בפרשה זו הוא (לא לענין הנדרים, אלא אדרבה) לענין התרת נדרים19, וכנ"ל (ס"ב) שע"פ תורה לא צריך להיות ענין הנדרים. וזהו שפרשה זו נאמרה לראשי המטות, כדי שהם יפעלו התרת נדרים, כי ענין התרת נדרים נעשה ע"י חכם דוקא, ובאופן שעוקר את הנדר מעיקרו38, והיינו, שיפעלו אצל כל בנ"י שיהיו במעמד ומצב נעלה יותר שלא יצטרכו לענין הנדרים. וכללות הענין שחכם מתיר את הנדר, דהיינו, שהדבר האסור נעשה מותר, הוא מצד בחי' אוא"ס שבחכמה, והוא בחי' גבורה דעתיק, שלכן ביכלתו להתיר.

לקוטי תורה, מטות

ואשה היא כנס״י מקור כל נשמות ישראל

דהנה כתיב הגידה לי שאהבה נפשי כו׳. פי׳ נפשי שהוא ניצוץ אלהות שבכל אחד ואחד יש בו בחי׳ אהבה לדבקה בו אף שאינו מרגיש כלל הוא מחמת שהנפש בגופו בגלות אצלו כמ״ש ואני בתוך הגולה כמארז״ל גלו לאדום כו׳ והיא אהבה הטבעית שבכל אחד ואחד מישראל כאהבת הבן אל האב שאהבת הבן אל האב אינה כרשפי אש שהוא ברא כרעא דאבוה דבר בפ״ע…

והנה אהבת הבן אל האב אף שהבן אינו מקבל נחת ותענוג רק שהוא צועק אל אביו שיקרב אותו אליו אעפ״כ האב מקבל תענוג מזה וכל מה שהוא צועק יותר האב מקבל תענוג יותר…

הנה יש עוד בחי׳ אהבה שהוא אהבת אשה אל איש שהיא אהבה כרשפי אש ואין לו רצונות אחרים כלל, שהוא ע״י התורה כמ״ש ועמך לא חפצתי רק ואל אישך תשוקתך…

מטות,  ד׳

ושמע אביה את נדרה. 

להבין ענין דקדוקי סופרים שאנו רואים כמעט שכל התלמוד מלא מהלכות וחומרו׳ שהחמירו חז״ל 

והוסיפו כמה גדרים וסייגים לתורה שבכתב. 

והענין מובן כמ״ש רז״ל ע״פ כי טובים  דודיך מיין אמרה כנס״י ערבים עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה. 

פי׳ יינה של תורה הוא פנימית התורה וסודותיה כמשארז״ל נכנס יין יצא סוד ד״ס ערבים על כנס״י יותר מסודות התורה 

כי כל הגדרים והחומרות שבדברי רז״ל ודרכי מוסר שבאגדות ופרקי אבות כולם נמשכים מבחינת אהבה רבה 

כמ״ש אהבתי אתכם אמר ה׳ (ועמ״ש ע״פ כי אהבך ה׳ אלקיך בד״ה לא אבה), 

כמו למשל אדם מחמת אהבתו על בנו מדקדק עמו יותר להוסיף עליו שמירה מעולה בסייגים וגדרים בכל האפשרי בע״כ שיהיה מנוקה מכל וכל וכן חפץ מאד שימצא חן ושכל ביתר שאת. וכמו למשל מרגליות מה שהיא יקרה ביותר שומרה ביותר שמירה מעולה כלי בתוך כלי. 

כך מחמת גודל אהבתו ית׳ אלינו מחמיר ומדקדק עלינו בדקדוקי סופרים שהן המה דברי תורתו הנמשכות מאה״ר בסייגים וגדרים לזכותינו לטוב לנו שנהיה נקיים לפניו ית׳ (עמ״ש מזה ע״פ שחורה אני ונאוה ועיין ברבות ר״פ שמות גבי ואוהבו שחרו מוסר). 

והנה בזמן שבהמ״ק היה קיים היה סגי בדאורייתא כי היתה נאמנה את ה׳ רוחנו ולא משכנו חבלי עבותות אהבתנו לתאוות גשמיות והיה בנקל להיות אהבת ה׳ קבועה בלב כל איש להיות בהתלהבות לעבודת ה׳ ותורתו גם מבלי שנתעורר מזה אהבה רבה אך דור אחר דור כי נתמעטו הלבבות השלימות בעבודת ה׳ באהבה עזה ברשפי אש ונכוינו באש זרה באהבות ותאוות גופניות וכ״כ גברו עלינו עד אשר לא נוכל לעבוד ה׳ באהבה בלתי שנתעורר מזה אהבה רבה ע״י דקדוקי סופרים וחומריהם בכל פרטיהם הן בבחינת סור מרע בכל החומרות שבגמרא ופוסקים והן בבחינת ועשה טוב בדברי מוסר שבאגדות ומילי דאבות עין טובה שיראה את חבירו בטוב עין ורעת רעהו אל יחשוב בלבו וכן לב טוב וחבר טוב כו׳. 

 וזהו שכתוב ושמע אביה את נדרה כו׳ הניא אביה אותה שהאב מפר את הנדר כי מבחי׳ אהבה רבה הוא מפר כתרגומו מבטל כל האיסורים והקישורים אשר כנס״י היא אסורה וקשורה ואין חבוש מתיר עצמו כ״א ע״י מדת אהבה רבה בחי׳ אביה.

כי מבחי׳ הבינה והדעת נמשך להיות אתכפיא סט״א. וזהו ענין הנדרים סייג לפרישות, אבל להיות אתהפכא חשוכא ממש לנהורא א״א להיות מבחי׳ בינה שמינה  דינין מתערין, אלא מבחי׳ חכמה עילאה והחכמה תחיה והוא הביטול שלמעלה מהשגה ודעת כו׳ כמבואר בד״ה ראה אנכי נותן. 

וזהו שהאב מפר ומהפך חשוכא לנהורא ומבחי׳ זו נמשך ג״כ בחי׳ ואם היו תהי׳ לאיש הנזכר למעלה וע׳ בזהר שם. אך פי׳ ושמע אביה את נדרה היינו שע״י אתכפייא בתחלה שזהו ענין הנדרים מזה נמשך אח״כ גילוי בחי׳ אביה להיות אתהפכא חשוכא לנהורא. ועיין עוד מענין בחינת אביה בפרדס שער חמישי פ״ג. וז״ש ג״כ וידבר משה אל ראשי המטות כו׳ לאמר זה הדבר כו׳ שע״י לאמר זה הדבר שמבחינת משה על ידי זה יוכל להתיר הנדר כו׳ גם ראשי המטות הוא בחי׳ רעותא דליבא אה״ר וכמבואר למעלה: