ללמוד לתת

הפרט מעצם טבעו רוצה לקבל. הוא נהנה מתשומת לב, שבע רצון כשמדברים אודותיו טובות ומתגאה בהצלחותיו. אולם בה במידה שהוא רוצה לקבל, הוא צריך ללמוד לתת, לדעת להעניק לאחר. הרעיון הקפיטליסטי לפיו אם האחד התאמץ והצליח אזי גם האחר יכול, אם רק יועיל להתגבר על חסרונותיו ולנצל את מעלותיו, גורר עמו פעמים רבות את שפיטת האחר וקפיצת היד. ביהדות, העצה הנפוצה המיועדת לאדם המתאונן על קשייו הכלכליים היא שירבה בנתינת צדקה. כלומר דווקא כשהפרנסה הולכת ומצטמקת האדם צריך להגביר את היקף הצדקה שהוא נותן כדי לסייע לעצמו להיחלץ מהמשבר הכלכלי אליו הוא נקלע או כדי לזרז את הצלחת עסקיו ופעולותיו בתחום העבודה.

במבט שטחי, נדמה כי עצה זו מבטאת פרדוקס מוזר. לא די בכך שהאדם סובל ממחסור ומקושי כבד, הוא נדרש לתת מעצמו, מהחשבון המצומק והדל שלו, כדי לשפר את מזלו. דרישה זו לנתינת צדקה תמוהה עוד יותר כשמדובר באנשים הטובעים בחובות ותרים אחר חכה שתמשה אותם מן המים העכורים בהם שקעו.

את הסתירה האפשרית אפשר ליישב בכך שהנתינה, היא מעשה הצדקה, נועדה עבור הנותן לא פחות ואולי אף יותר מאשר עבור המקבל. חז"ל מדגישים כי 'יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, עושה העני עם בעל הבית'¹. כשאדם נותן צדקה הוא כמו מתגבר על ישותו ומודה בכך שהכסף שבכיסו אינו שלו, כי אם מתנת הבורא. פעולת הצדקה היא המצווה החשובה ביותר ואולי הקשה ביותר ליישום². היא דורשת התגברות על תחושת 'האני'. האני תמיד זקוק ליותר, ומבקש לעצמו עוד ולכן קשה לו גם לתת מעצמו. אולם דווקא כשאדם שבמצוקה מכיר בכך שהוא נדרש לתת, משום שגם מה שיש לו וגם מה שאין לו אינו שייך לו, אזי הוא כמו מנקה את צינור ההתקשרות שלו. הוא מנקה את עצמו ככלי לקבלה, תוך שהוא מכיר בקושי של אחרים.

חז"ל למדים מהפסוק בישעיה "וילבש צדקה כשריון וכובע ישועה לראשו^"3,שהנותן צדקה כמו מתלבש בשריון קשקשים⁴. שריון קשקשים הוא בגד עור אליו מחוברות שורות של טבליות מתכת, הצמודות זו לזו, ויוצרות הגנה גמישה על הגוף. הצדקה שאדם נותן מצטרפת ל'חשבון גדול', שהוא כקשקשים המגנים על הגוף. כיצד הצדקה מגנה עלינו? לשאלה זו יש הסבר מקיף בפנימיות התורה⁵,אולם בהקשר שלנו כאשר אדם נותן צדקה הוא מקריב חלק מהיצר שלו, מנטייתו לראות רק את עצמו. מהלך ההתבטלות האנושי מונע מהאדם 'לתפוס גובה', ללקות ביהירות וגאוותנות. הצדקה עוטפת את האדם ומונעת מכוחות חיצוניים לינוק ממנו כוחות. תחושת ה'אני' מפסיקה להיות חזות הכל, ולא סביבה בנויה מציאותו של האדם.

בזמן שהאדם מגדיל את מתן הצדקה הוא מאפשר לזרימה רבה יותר של שפע לעבור דרכו. 'כובע ישועה לראשו' הוא המשכה של אור חדש, המשתלשל לעולם התחתון באמצעות המצווה. הצדקה שנותן האדם גורמת לקב"ה לסובב את פניו אליו. ישועה היא הפנייה של הקב"ה לאדם, כמו שעיה לכיוון מסוים, מלשון "וישע ה' אל הבל ומנחתו^"6. האדם זוכה בשפע לא מבחינת אחוריים של אלוקים אלא מן הפנים, לשון פנימיות. הצדקה היא המגלה את משמעות 'ויאר ה' פניו אליך'⁷,משום שהיא גוררת התבטלות ממנה נמשך דבר חדש.

לחקות את מידות הבורא

במתן הצדקה מחקה הנותן את מידות הא-ל. הוא עצמו מבקש שהבורא יטה כלפיו במידת הרחמים. יאפשר לו לזכות בצרכיו בצורה בריאה. חז"ל מנסחים זאת כך: 'מה הוא רחום – אף אתה היה חנון ורחום'⁸.

כשאדם נותן צדקה הוא משמש כ'זרוע דרועא ימינא'¹⁰, כזרוע ימין של הקב"ה. האדם הופך בעת מעשה לכלי עבור הקב"ה לעשיית צדק בעולם, ולכן מרכבה לחסד האלוקי¹¹. הנתינה בפועל, המעשה, היא הביטוי החשוב ביותר של ניצחון הנפש האלוקית על הנפש הבהמית שבאדם. הצדקה לא מביאה רק לזיכוך המידות, על-ידי נכונות לביטול עצמי, אלא היא גם הופכת את התחתון ביותר למואר. הצד הבהמי שבאדם, נטייתו הגופנית, הופכת מרכבה להארת הנפש האלוקית מתוכה. כך שגם אם האדם נותן, כשבתוך תוכו הוא נאבק מאבק איתנים, וניכר עליו כי קשה לו לתת – המעשה הוא העיקר. יחד עם זאת, ככל שיתן יותר, כך ייקל עליו להתגבר על יישותו, לזכך את רצונותיו העצמיים.

בשל הקושי במתן צדקה, משמשת מצווה זו בימינו כעיקר עבודת האדם בכינון 'דירה בתחתונים', משכן לשבתו של הקב"ה, עד כדי כך שהיא מבטאת את המצוות כולן¹², ושקולה כנגד כל הקורבנות שהועלו לקב"ה¹³. הנתינה היא סוג של קורבן. האדם מקריב מעצמו, ממה שהוא סבור ששייך לו, כדי להתקרב לסביבתו, לזולת ולבורא.

צדקה היא לא רק בכסף

מתן הצדקה אינו מחויב להיות בכסף. הצדקה יכולה להתבטא בחיוך, בתשומת לב, בהושטת יד לאדם במצוקה, בכריית אוזן עבור מי שרק צריך, בלימוד והוראה לזה שזקוק לכך.

ישנו מגוון עצום של דרכים לבטא צדקה, לתת לאחר מבלי להיות מרוכז בעצמי. נתינה יכולה להתבטא גם בהאזנה לחוויותיו של ידיד ומתן ייעוץ באמת ובתמים מבלי לחשוב היכן האינטרס האישי מתממש בעצה או בעצם שמיעת הסיפור.

יחד עם האמור לרוב הנתינה הכספית היא הביטוי הנעלה ביותר של הצדקה. זאת משום שהכסף מגלם את חיותו של האדם. האדם משקיע את רוב יומו בהשגת הכסף, ובמה שהרוויח ניכרת זיעתו וחיותו. הדברים נכונים עוד יותר בנוגע למי שמזונותיו מצומצמים ודחוקה לו השעה. כאשר אדם נותן בשעה שהוא עצמו צריך, הוא נותן חתיכה מחייו ממש¹⁴. הרגשתו היא שחייו תלויים בכסף הזה. אולם באמצעות הנתינה הוא פודה את נפשו, הוא משחרר אותה מהשבי שהיא נמצאת. השבי הוא כמו גלות, קליפה גסה המפריעה לו לראות מעבר למצבו הגשמי הנוכחי ולכן גם מעכבת ממנו מלהגביר את השפע שלו.
כשהאדם נותן מחיותו הוא מוכיח את התגברותו על תאוותיו. הוא כמו נפדה מכוחות חיצוניים, מדעת קהל, ממה חושבים עליו, מהלחץ בעבודה, מהחששות שלא יעמוד בציפיות, ואז גם סיכויו לבצע את הפעולות הנכונות רב יותר. על ידי נתינת הצדקה הוא משתחרר משעיבוד לכוחות החיצוניים שמחזיקים בו. הנתינה היא תהליך של שחרור.

שכר הצדקה

השכר של מצוות הצדקה הוא מיידי. כאשר אדם נותן צדקה הוא כאמור מבטא נכונות להקריב מעצמו. המוכנות להקריב היא ערובה כמעט ודאית להפיכתו גם לעובד טוב יותר או לבעל עסק מצליח יותר. עובד שכזה אינו שופט את זולתו ומשרה אווירה שמה שהוא מתמסר אליו הוא העיקר ולא טיפוח האגו האישי שלו הוא העיקר.

יתר על כן בנתינת הצדקה העובד מעיד על עצמו שהוא אינו פועל מתוך תחושת פספוס, החמצה או אכזבה. הוא מסתמן כמי שפועל מתוך תענוג. הצדקה מסייעת לו לעצב את היחס שלו למציאות, ולכן גם של המציאות אליו. זה הפועל בתחושה שמגיע לו יותר משקיבל, לא יוכל לקבל באמת ולהשיג שביעות רצון פנימית. כדי שיפנו אליו פנים הוא צריך להפנות פנים לסובב אותו.

במובן הרוחני יותר של הצדקה, היא מיוחדת מכל שאר המצוות בכך שהמצוות האחרות מבטאות ברובן איסוף נקודות זכות, ולכן נאמר עליהן כי "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא^"15. לעומת זאת שכר הצדקה בא לידי ביטוי כבר כאן בעולם הזה. שכן מובטח לו למי שנותן שגם יקבל¹⁶. מצוות הצדקה היא היחידה שבה הבורא מבקש שיעמידוהו בניסיון, 'ובחנוני נא בזאת'¹⁷.

נאמר כי במעשה הצדקה, שהוא עשיית צדק, האדם מחקה את המידות האלוקיות ומכיר בכך שקיום העולמות, הרוחניים והגשמיים, הוא מעשה צדקה עליון. אולם, כאמור לא רק האדם מחקה את הקב"ה, אלא גם הקב"ה מחקה את האדם. כל דבר חיובי שעושה האדם, הקב"ה עושה דבר חיובי כנגדו. האדם מקבל ומעביר הלאה לאחר. הוא משמש כמקבל ונותן בעת ובעונה אחת. מי שאינו מעביר אינו יכול לבקש גם שיעבירו דרכו. מי שאינו נותן גם אינו יכול לקבל¹⁸.

בנוסף, אין לשכוח כי מתן הצדקה מלווה בראש ובראשונה בעיקרון העדר השפיטה. נתינה אמיתית, בין אם ממשית ובין אם רוחנית, אינה צריכה להיות היכן שהנותן סבור שצריך לתת, אלא במקום שהמקבל זקוק לו. את הצרי מניחים במקום שכואב. הענקה נטולת שפיטה אינה מלווה בכפיית סדר עדיפויות על המקבל.

כשאדם אינו שופט את האחר בנתינתו, אזי גם לא שופטים אותו, והוא נהנה ממרחב רב יותר. על השכר העולה מעקרון העדר השפיטה אנו למדים מן המאמר 'כי כל המעביר על מדותיו, מעבירין לו על כל פשעיו'²³, מי שנמנע מלמדוד את האחר, מידת הדין אינה מדקדקת אחר פשעיו. מנגד מי שמוצא את הפגמים ברעהו, רואים את הפגמים בו.

[1] ויק"ר פל"ד, ח (בסופה). רות רבה פ"ה, ט (בתחילתה).
[2] "כי גדולה צדקה מכל המצות". תניא, אגרת הקודש, אגרת ג.
[3] ישעיה נט, יז.
[4] בבא בתרא ט, ב.
[5] ראו תניא, אגרת הקודש, אגרת ג.
[6] בראשית ד, ד.
[7] במדבר ו, כה.
[8] שבת קלג, ב.
[9] דברים ד, כד.
[10] תיקוני זהר א.
[11] תניא, לקוטי אמרים, פרק לד.
[12] 'ובפרט בזמננו עקבתא דמשיחא הנה עיקר העבודה הוא עבודת הצדקה וכמ"ש באגה"ק ס"ט ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה' (תענית כג, ב) ראה: הרבי מליובאוויטש, אגרות קודש, כרך א, מח, וגם מאמרים מלוקטים, חלק א, יום ב' דחג הסוכות, תשל"א, עמ' 193, ובעוד מקומות.
[13] בבא בתרא ט, א. מובא בתניא, לקוטי אמרים, פרק לד.
[14] תניא, אגרת הקודש, סימן ד.
[15] קידושין לט, ב. למרות שהמצות "לאו ליהנות ניתנו", עירובין לא, א; ראש השנה כח, ב.
[16] פאה פרק א, משנה א; קידושין מ, א.
[17] מלאכי ג, י.
[18] להרחבה בהיבט זה של מעשה הצדקה, ובהיבטים נוספים ראה בסיכום החיבור "יום-הולדת – ראש השנה הפרטי לצמיחה רוחנית".
[19] 'וכל-כך למה, לפי שאין פושטין ידיהן בגזל', חולין צא, א. 'הצדיקים חביב עליהם ממון שלהם יותר מגופם', סוטה יב, א. הסיבה לכך שמקפידים על ממונם היא – לא מצד קמצנות, אלא מפני שהם מדייקים בקדושה יותר משאר בני אדם – "לפי שאין פושטין ידיהן בגזל". לביאור באריכות ראה: הרבי מליובאוויטש, התוועדות יום ד' כ' במנחם-אב, ה'תשכ"ד, בלתי מוגה, יצא לאור על-ידי ועד הנחות בלה"ק.
[20] על המילים 'וילך למסעיו' מפרש רש"י כי אברהם היה לווה בשביל לעשות צדקה וחסד. מובא אצל אדמו"ר מוהריי"צ, ספר המאמרים, תרפ"ט, אשר ברא ששון, עמ' 91.
[21] ביצה טו, ב. שו"ע אדה"ז או"ח סרמ"ב ס"ג.
[22] נדיבות בממונו הייתה באה לידי ביטוי גם בגופו שהיה מטריח עצמו בטרחות גדולות. ראה: מוהריי"צ, ספר המאמרים, שם.
[23] ראש השנה יז, א. מובא בתניא, אגרת התשובה, פרק יא.