איך לקבל יותר ממה שמגיע לי

לקבל את מה שמגיע לי זו לא חוכמה. איך נוכל לקבל יותר? לרבי נחמן יש עצה טובה שמעוררת אותנו לשים לב לשים לב לניסיון שעומד לפתחנו.

מקורות

שבת יב , ב

אֵין מְשַׁדְּכִין אֶת הַתִּינוֹקוֹת לֵאָרֵס, וְלֹא אֶת הַתִּינוֹק לְלַמְּדוֹ סֵפֶר וּלְלַמְּדוֹ אוּמָּנוּת, וְאֵין מְנַחֲמִין אֲבֵלִים, וְאֵין מְבַקְּרִין חוֹלִין בְּשַׁבָּת, דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. תָּנוּ רַבָּנַן, הַנִּכְנָס לְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה אוֹמֵר: ״שַׁבָּת הִיא מִלִּזְעוֹק, וּרְפוּאָה קְרוֹבָה לָבֹא״. וְרַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: ״יְכוֹלָה הִיא שֶׁתְּרַחֵם״.

מאור עיניים ויקהל

וזהו גם כן המבקר את החולה בשבת אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא כי בודאי על ידי שמקרב את עצמו לבוראו על ידי השבת ומכניסו בקרבו הוי אצלו שלימות הגמור ושלימו דכל סיטרין בלי שום חסרון ובודאי הרפואה קרובה לבוא כי הדביק את עצמו לחי החיים וח״א יכולה היא שתרחם כי בלעדי השבת שהוא הכנסת אלהות בקרבו בודאי אי אפשר שתרחם אך עכשיו על ידי שמירת שבת יכולה היא שתרחם והבן:

לקוטי מוהר״ן, קי״ט

הַנִּכְנָס לְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה בְּשַׁבָּת, אוֹמֵר: יְכוֹלָה הִיא שֶׁתְּרַחֵם (שבת יב):

כִּי כְּשֶׁאָדָם צָרִיךְ לְרַחֲמִים, הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שׁוֹלֵחַ לוֹ רַחֲמָנוּת, שֶׁהוּא יְרַחֵם עַל אַחֵר,

וְעַל־יְדֵי־זֶה מְרַחֲמִין עָלָיו,

כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שבת קנא:): כָּל הַמְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת מְרַחֲמִין עָלָיו, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (דברים י״ג:י״ח): וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחֲמְךָ.

וּמִדַּת הָרַחֲמָנוּת תָּלוּי בְּדַעַת,

 מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ דֵּעָה יֵשׁ לוֹ רַחֲמָנוּת.

כִּי כַּעַס, שֶׁהִיא הֶפֶךְ הָרַחֲמָנוּת, הוּא מֵחֲמַת כְּסִילוּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (קהלת ז׳:ט׳): כַּעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ.

וְעַל כֵּן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות לג): כָּל מִי שֶׁאֵין בּוֹ דֵּעָה אָסוּר לְרַחֵם עָלָיו; כִּי אִם אֵין בּוֹ דֵּעָה אֵין בּוֹ רַחֲמָנוּת, כִּי כַּעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ.

עַל כֵּן אָסוּר לְרַחֵם עָלָיו, כִּי כָּל הַמְרַחֵם מְרַחֲמִין עָלָיו כַּנַּ"ל, אֲבָל אִם אֵין בּוֹ רַחֲמָנוּת אָסוּר לְרַחֵם עָלָיו.

נִמְצָא זֶה הַחוֹלֶה שֶׁצָּרִיךְ לְרַחֲמִים, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ רַחֲמִים עַל אֲחֵרִים, וְזֶה תָּלוּי בְּדַעַת כַּנַּ"ל.

וְשַׁבָּת הוּא בְּחִינוֹת דַּעַת, כִּי כָּל יְמוֹת הַחֹל כְּתִיב (במדבר י״א:ח׳): שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ – בִּשְׁטוּתָא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר (בשלח דף סג), אֲבָל בְּשַׁבָּת נִמְשָׁךְ הַדַּעַת לְכָל אֶחָד.

וְזֶה שֶׁאוֹמְרִין הַמְבַקְּרִים לְהַחוֹלֶה:

יְכוֹלָה הִיא שֶׁתְּרַחֵם, הַיְנוּ שֶׁהַשַּׁבָּת שֶׁהוּא בְּחִינוֹת דַּעַת, יְכוֹלָה שֶׁתְּרַחֵם – לְשׁוֹן נוֹכֵחַ, הַיְנוּ שֶׁתְּרַחֵם אַתָּה, שֶׁיִּהְיֶה לְךָ רַחֲמִים עַל אֲחֵרִים, עַל יְדֵי הַדַּעַת שֶׁיֵּשׁ לְךָ מִבְּחִינוֹת שַׁבָּת, וְכֵיוָן שֶׁיִּהְיֶה לְךָ רַחֲמִים בְּוַדַּאי יְרַחֲמוּ עָלֶיךָ מִן הַשָּׁמַיִם, כִּי כָּל הַמְרַחֵם וְכוּ' כַּנַּ"ל.

במדבר יא י״א

וַיְהִ֤י הָעָם֙ כְּמִתְאֹ֣נְנִ֔ים רַ֖ע בְּאׇזְנֵ֣י ה׳ וַיִּשְׁמַ֤ע ה׳ וַיִּ֣חַר אַפּ֔וֹ וַתִּבְעַר־בָּם֙ אֵ֣שׁ יְהֹוָ֔ה וַתֹּ֖אכַל בִּקְצֵ֥ה הַֽמַּחֲנֶֽה׃

וַיִּצְעַ֥ק הָעָ֖ם אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיִּתְפַּלֵּ֤ל מֹשֶׁה֙ אֶל־יְהֹוָ֔ה וַתִּשְׁקַ֖ע הָאֵֽשׁ׃

וַיִּקְרָ֛א שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא תַּבְעֵרָ֑ה כִּֽי־בָעֲרָ֥ה בָ֖ם אֵ֥שׁ יְהֹוָֽה׃

וְהָֽאסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י יַאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר׃

זָכַ֙רְנוּ֙ אֶת־הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר־נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת־הֶחָצִ֥יר וְאֶת־הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת־הַשּׁוּמִֽים׃

וְעַתָּ֛ה נַפְשֵׁ֥נוּ יְבֵשָׁ֖ה אֵ֣ין כֹּ֑ל בִּלְתִּ֖י אֶל־הַמָּ֥ן עֵינֵֽינוּ׃

וְהַמָּ֕ן כִּזְרַע־גַּ֖ד ה֑וּא וְעֵינ֖וֹ כְּעֵ֥ין הַבְּדֹֽלַח׃

שָׁ֩טוּ֩ הָעָ֨ם וְלָֽקְט֜וּ וְטָחֲנ֣וּ בָרֵחַ֗יִם א֤וֹ דָכוּ֙ בַּמְּדֹכָ֔ה וּבִשְּׁלוּ֙ בַּפָּר֔וּר וְעָשׂ֥וּ אֹת֖וֹ עֻג֑וֹת וְהָיָ֣ה טַעְמ֔וֹ כְּטַ֖עַם לְשַׁ֥ד הַשָּֽׁמֶן׃

מי השילוח, חלק א, ליקוטי הש"ס, מסכת ראש השנה, כ״ט ב

יו"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה. הענין בזה כי שבת הוא חותם ששת ימי בראשית היינו ששת ימי המעשה, שכל המעשים הנעשים בששת ימי המעשה אין להם יסוד עד שהש"י מבררם ביום השבת, ובשבת יגזור עליהם איך יתקיימו. ולכן הנכנס לבקר את החולה בשבת אומר יכולה היא שתרחם, היינו אף שכבר נגזר מכל מקום יש יכולת ביד הש"י לפתוח אוצרו הטוב לחדש שלא נגמר עוד הדין ועוד עומד בהתחלה להמשיך רחמים,

שם משמואל

ויש לומר דבדוגמא זו הוא שבת יום השביעי, דכל יום הוא לעומת מדה מיוחדת ובשבת הוא כולל הכל ולעומת שהאדם מבטל בכל יום ויום מדתו לרצון הש"י זוכה בשבת לדבוק בהש"י בכל בחינותיו וממילא נושע מכל צרותיו כאמרם ז"ל יכולה היא שתרחם, ובודאי שהשבת עצמו מסייע לאדם שיהי' ביכלתו לבוא לבחי' זו, ואולי מקביל לענין זה ז' ברכות שבתפלות שבת, וכמו כן ארבע תפלות ושלש סעודות שהם שבע: