דב אינדיג, הציונות הדתית והחברה החילונית

'לכאורה חייו של המאמין, המשתמש ב'אופיום להמונים', קלים יותר, כיוון שאין לו ספקות ובעיות. אולם אין זה מדויק, כיוון שהאמונה השלמה מחייבת בנוסף על הגבלות ואיסורים מרובים (שהם הצד הקל שבעניין) גם מאמץ בלתי פוסק כדי להתעלות על החומריות שבאדם. על השגרתיות שבחייו. חיי המאמין עשויים להיות רצופים משברים: עליות וירידות בלתי פוסקות במדרגתו הרוחנית, פקפוקים ביכולתו להחזיק מעמד במלחמה עם היצר, לבטים וספקות על פרשות דרכים בדרכי החיים. אולם סיפוקו של המאמין הוא ללא גבול…"

דב אינדיג, מכתבים לטליה

ברטרוספקטיבה, נראה לי קצת משונה שבערך עד גיל 30 אף אחד לא דיבר איתי על ענייני אמונה ויהדות. כן, ערכתי בר מצווה וקפצתי לפחות פעם בשנתיים לבית הכנסת השכונתי. אבי ז"ל היה מקדש בערב שישי ואפילו למדתי קצת יהדות באוניברסיטה. אבל אף אחד לא ממש פתח איתי שיחת רחוב על מחשבה יהודית והמשמעות הפנימית של מרכיבי היהדות.

בצבא שירתו עמי כמה חובשי כיפה סרוגה. מעולם לא זכור לי שהם עוררו עניין בנוגע לזהות יהודית. יהדותם, מזווית הראייה שלי, הסתכמה בזמן שהם תבעו לתפילות הבוקר. זמן שנדמה בעינינו, חברי הצוות החילוניים, כאמתלה להשגת המנוחה המושלמת. בבית הורי יש לי גם שכנים דתיים. לא זכור לי שהם דיברו איתי על יהדות. כן נקלעתי מפעם בפעם לשיחות בענייני גבולות המדינה, השטחים וכהנה. אך הנקודה היהודית לא הייתה בעלת משקל באותן השיחות.

בשל כך, עד לאחרונה הרגשתי הייתה כי למרות כל מיני תיאוריות שמסתובבות, ברובן הזויות, בדבר כוונת הציונות הדתית להפוך את החילונים לחמור עליו ירכבו עד לבוא המשיח, רוב בני הציונות הדתית, להוציא אלה שגרו ביישובים סגורים, בעיקר ניסו להיטמע בחברה הכללית. יותר מאשר להשפיע בענייני יהדות הם ביקשו להתערות ולא להיתפס כנבדלים. רק בשנים האחרונות, נדמה היה לי, שהציונות הדתית עוברת שינוי משמעותי, על רקע העניין ההולך וגובר בארון הספרים היהודי, ומפנימה תובנה לפיה הפצת יהדות ודרך המחשבה היהודית אינן מילים גסות. המאבק על גבעה פה וגבעה שם עובר טרנספורמציה לקידום מסגרות המחשבה היהודיות.

כל זאת חשבתי עד שקראתי את 'מכתבים לטליה' בעריכת ד"ר חגי בן ארצי.

דב אינדיג

דב אינדיג נהרג במלחמת יום הכיפורים, בהיותו בן 21 בלבד. הוא דור שני לשואה, התחנך בבי"ס חב"די, למד בישיבת 'כרם ביבנה' והיה חייל בישיבת ההסדר יחד עם הסופר חיים סבתו,  המתאר את הקשר ביניהם בספרו 'תיאום כוונות'. מי שקורא את חלופת המכתבים בינו לבין טליה, בת קיבוץ חילונית, אינטלגנטית וסקרנית, אינו יכול שלא להתרשם מהעדינות, הרגישות, הנחישות, הרחבות האינטלקטואלית והאידיאליזם הבולט המאפיינים את מחבר המכתבים. מעטים יחלקו שבאמת מדובר בבחור יוצא דופן, שלו היה ניצל מפגיעת פגז בטנק שלו, בימים הראשונים למלחמת יום הכיפורים, כנראה היה עולה לגדולה.

דווקא ייחודיותו גרמה לכמה תחושות לקנן בי בזמן הקריאה. הדבר הראשון היה צער עמוק על אובדנו של צעיר מיוחד שכזה. הדבר השני שקינן בי היה סוג של קנאה. הספר הזכיר לי את הפער הגדול בין החינוך העירוני-חילוני לו זכיתי לזה שגדל בו אינדיג. הראשון הוא חינוך הישגי אך נטול אידיאליזם ומכוון בעיקר להגשמה העצמית ולהישרדות בג'ונג'ל העירוני. קראתי בשקיקה על לילות הלימוד האינסופיים, ועל העניין והסקרנות האינטלקטואלית שהתפתחו בגיל צעיר. רכישת ידע של מהגרים עירוניים לעומת זאת, מוגבלת למידת השימושיות של הסוגיות הנלמדות. מבלי להיכנס למחלוקת בין ימין ושמאל, אינדיג מציג את החלופה הערכית במלוא הדרה, מנקודת מבט של צעיר שהתחנך והתחייב. התחנך לסקרנות, הרחבת אופקים, נכונות להקרבה למען הזולת ולמען הערכים בהם האמין. מכתביו מלמדים כי ייתכנו נעורים שבהם לא היחסים בין בנים ובנות הם העיקר. המתח בגיל זה לא מתפוגג הוא רק מתועל לכיוונים מפרים.

שלישית, לא הבנתי במהלך כל הקריאה מדוע העורך בחר לתאר את חלופת המכתבים כ'תקווה לדיאולוג רציני בין דתיים וחילוניים בחברה הישראלית השסועה'. ניתוח דומה פגשתי גם במאמר של ד"ר דינה לוין, המתארת את המוטיבציה של דב לקשר עם טליה כ'שליחות של גישור וחיבור בין חילוניים לבין דתיים'.

להתכתב או לשכנע?

דב במובהק, ניסה, לאורך כל ההתכתבות לשכנע את טליה. הוא לא קיים איתה דיאלוג במטרה לאחות קרע חילוני-דתי, ללא רצון להשפיע עליה ולשנותה. הוא לא ביקש מתוך עניין אישי להבין את הדילמות שבהן היא ניצבת, ולהציג את שלו. הוא ניסה לדחוף אותה לקבל את הערכים היהודיים ולהשתכנע במשמעות התורנית הפנימית, בחשיבות המצוות ובחזון הגאולה. במובן זה דוב היה סוג של חב"דניק, חריג ביותר בנוף הציוני-דתי. הוא הציע מודל אחר. הוא לא ביקש דיאלוג, הוא ביקש לנסח לעצמו בבהירות את ידיעותיו ואמונותיו ובתוך כך להצביע על מה שנתפס בעיניו כאמת האחת והיחידה, תוך ביקורת נוקבת אך רגישה כנגד תופעות מסוימות בחברה החילונית.

הספר מומלץ לא רק בגלל האותנטיות של הקשר בין תלמיד ישיבת הסדר ותיכוניסטית, האוצרים בתוכם בגבורה מתח חבוי היטב, אלא גם בגלל שהוא מסמן סוף עידן. סוף עידן המודרניזם, שבו התשובות לשאלת מהות הקיום ותכלית החיים הן ברורות והערכים מוחלטים ומחייבים, ותחילת העידן הפוסט מודרני המתיר התחבטויות, תהיות וחיפושים אינסופיים.

מנקודת המבט של רשימה זו, הספר, כמו אתרי ההידברות השונים, מותיר על כנה את החידה האקזיסטנציאליסטית הנוגעת ביסוד הקשר בין דתיים לחילוניים – האם ניתן לקיים דיאלוג אמיתי, כן, פתוח, מזדהה, ללא כל רצון לשנות את הצד השני? האם כל דיאלוג הוא בעצם ניסיון לתעמולה ושכנוע במסר מסוים? האם כל ניסיון להידברות הוא תמיד מונולוג חד צדדי?

תקשורת ומסרים

אדם יכול להכיל את האחר, להזדהות עמו לגמרי, רק כשהוא שותק, כשהוא מחביא את ה'אני' העצמי שלו. כשהוא לא מבקש להעביר כל מסר. שכן כל תקשורת, דיבור, בדיחה ואפילו חיוך מקדמים מסר מסוים. בהיבט הזה אנחנו תמיד מקדמים, או מביעים העדפות למסרים. איננו יכולים לחיות חיים נייטרלים. כל תנועה שלנו מבטאת בחירה מודעת, או שאינה מודעת. מכאן, דיאלוג תמיד יהיה מהלך של העברת מסרים, ולכן גם שכנוע באותם מסרים.

הידברות, במשמעותה העמוקה יותר, היא לא שכל צד יציג את עצמו ושניהם ייוותרו כמו שהם. הידברות היא מלאכה אינסופית של שימור וחיזוק קשרים חברתיים תוך העברת מסרים מתמדת. תוך שכנוע הדדי. ניתן לדמות את ההידברות הטובה לשוק דמוקרטי, בו כל אחד מציע את מרכולתו וכל אחד עורך את קניותיו לפי טעמו. זה שמרכולתו תהיה המשובחת ביותר, זה המסביר פנים ביותר ומציג אמינות וכנות, הוא זה שכנראה יצליח גם למכור את סחורתו. וסחורתו של דב אינדיג, יש לומר, בהחלט משובחת.

על כך זכורה לי אמירה של הרבי מליובאוויטש, כי חשוב להתוות גשרים בין אנשים. רק שלגשר יש שני צדדים, ובזמן בניית הגשר צריך להיזהר שלא להחליק לצד השני.