תהיה הרופא של עצמך

אני זוכר שבזמן השירות הצבאי כלוחם, אחת לכמה חודשים כאב לי הגרון. הנוהל הקבוע היה ביקור קצר במרפאה, יום מנוחה ומרשם לעשרה ימי אנטיביוטיקה. כאבי הגרון, פעמיים-שלוש בשנה, חזרו על עצמם גם בשנים הראשונות לאחר השרות הצבאי, עם כי בעוצמה ובתדירות נמוכים יותר. מספר שנים לאחר השחרור הפסקתי לעשן, שיניתי את התפריט התזונתי, הקפדתי על פעילות גופנית, ומאז ב"ה, כבר קרוב לעשרים שנה, לא נזקקתי לאנטיביוטיקה או לביקור אצל רופא.

בראיה לאחור ברורה האכזבה מהרופאים שביקרתי במרפאה הצבאית. במקום לדחוף לי אנטיביוטיקה בכל הזדמנות הייתי מצפה שיסבירו לי על הקשר בין כאבי הגרון לבין החטיפים התעשייתיים שאכלנו ללא הפסקה ושישקיעו כמה רגעים בהדגשת נזקי העישון. שלא יפחידו, רק שיעניקו את המידע בצורה אמינה וסדורה וישלחו אותי לחשוב על משמעויותיו.

מהר וקל (לכאורה)

במבט רחב נדמה שהרפואה המודרנית עברה תהליך הדומה לתהליכי המשפטיזציה של החברה. כששני בני אדם אמינים כורתים ברית, הם אינם זקוקים לחוזים משפטיים. ההתערבות המשפטית נדרשת כשיש חוסר אמון. המשוואה פשוטה. ככל שקטן האמון בין הגורמים בחברה גדל עומק והיקף המעורבות של התחום המשפטי בחיינו. כך במקום מנגנוניים חברתיים המגבירים את האמון בין בני אדם הולך ומשתלט התחום המשפטי המנסה להבטיח פתרון לכל משבר ואי הסכמה אפשרית.

באופן דומה הרפואה הקונבנציונלית מנסה לפתור הכל ומהר, לרוב באמצעות טיפול תרופתי. סוכרת? יש כדור. לחץ דם? יש כדור. בעיות קשב וריכוז? יש כדור. פעמים לא רחוקות הרופא אליו אתה נכנס סובל בעצמו מהשמנת יתר, מעשן, לחוץ, ומעודד אותך לפתור את הבעיות באמצעות הטיפול התרופתי.

הגישה הרפואית הזו יוצרת הפרדה נוחה בין רפואה קונבנציונלית לרפואה טבעית, בין התערבות תרופתית לבין תודעה תזונתית.

למה היא נוחה? כי היא חוסכת מאיתנו את המאמץ. ודאי שיותר קל לקחת כדור נגד סכרת מאשר לגייס את עבודת המידות ולשנות מבנה תזונתי ואורחות חיים.

כאן צריך להעיר כי תרופות יכולות להציל חיים ולהאריך את החיים. אנטיביוטיקה, למשל, הצילה מיליוני בני אדם. אבל זה לא אומר שהיא צריכה להיות הפתרון לכל שיעול או כאב גרון. התרופות לא צריכות להיות הדרך הטיפולית הקלה והמהירה, אלא המוצא האחרון בדרך לשינוי.

חוסר אמון

המצב הזה גורר חוסר אמון טבעי במערכת. הוא טבעי בשל האשמות שהמערכת פעמים רבות לא רואה את האדם כאורגן שלם ולא מדגישה את נזקי התרופות לעומת התועלות של עבודה אמיתית של האדם על עצמו.

חוסר האמון המדובר התגלה בעוצמה גבוהה בסוגיית החיסונים. נושא החיסונים לא עד כדי כך משמעותי ביחס לאמוציות שהוא מעורר. בקלות אפשר למצוא עשרות נושאים שהם בעלי השלכות משמעותיות יותר על המרחב האישי, הזוגי, הקהילתי והארצי.

ובכל זאת, הסוגייה יונקת את חשיבותה מכך שהיא חושפת משבר גדול בהרבה. משבר חוסר האמון. חוסר אמון בחוקרים, ברופאים, בדוברים הרשמיים, באמצעי התקשורת, בממשלה, במערכות הממוסדות וכן, גם ברבנים.

חוסר אמון, בין אם הוא מוצדק ובין אם לאו, הוא הרסני. אובדן האמון הוא הגורם הראשי שמוביל לקריסה של ציוויליזציות, ממשלות, שווקים, חברות, קהילות ומערכות יחסים זוגיות.

אמון הוא מצב בו אני מסיר גבולות טבעיים ומאפשר להיכנס אל תוך המרחב הפרטי שלי. אמון עוזר להרתם לעבר מטרה מבלי להתמודד עם מצבי נפש מורכבים. כשאני לא נותן אמון אני לא מוכן להתגייס לעבר המטרה. אני סוגר את עצמי ומציב חזרה את הגבולות.

חוסר האמון והחשדנות העולה בעקבותיו עשויים להימצא כמזיקים לבריאות יותר מאשר הקורונה והחיסון גם יחד. הם מציבים את האדם במקום לעומתי. העולם נגדו והוא נגד העולם. הוא לא מקבל שום הנחה, מידע או מחקר כפי שהם. מסלול ההתנגשות הזה עם העולם הוא בוודאי אינו מקור למנוחת הנפש.  

גלות

מתי האדם נמצא בגלות, שואל הרבי מליובאוויטש. האדם נמצא בגלות כאשר הגוף אינו כלי לאור הנשמה. זוהי גם במקרים רבים ההגדרה של מחלה במשקפי החסידות. מחלה היא מצב שבו אור הנפש לא מאיר באברי הגוף בדרך של התלבשות. העדר ההארה הזאת מונע מהנפש לקיים את תכליתה. הגוף ורצונותיו הם השולטים באדם ולא הממדים הנפשיים-רוחניים-שכליים הנעלים יותר.

הרבי הריי"צ שחזה בימיו במוראות השואה וסבל מהמשטר הקומוניסטי, מסכם את השקפתו על החיים בצורה האופטימית ביותר האפשרית. העולם הוא גן, גנו של הבורא. עולם שהוא גן מעודד את האמון בבני אדם. האמון מחזיר את הבורא למשוואה. הוא לא מנתק בין הבורא לבין העולם. מזווית הראייה הגופנית, מהזווית של פירוד, הרשעים גוברים בעולם וקשה לתת אמון באנשים ובמנגנוניים מוסדיים. הנפש לעומת הגוף מצביעה על האחדות. מהזווית שלה, המטרה של האדם היא למצוא את הכוח המניע והחוט המקשר בין הדברים. היא מבקשת למצוא את קווי האחדות בעולם, שכן הבורא הוא המחייה את העולם ומצוי בכל מקום ומאורע.

העתיד בידינו

נכון, הייתי רוצה לראות אחרת את רופא המשפחה. הייתי רוצה לראות אותו שולט בחידושים המדעיים אבל גם ברפואה טבעית. החלוקה של הרפואה לסוגים שונים נועדה להקל על ההתמחות והעמקה בכל תחום. אולם האדם הוא אחד. רפואה טבעית לא צריכה להתנגש עם הרפואה המודרנית, אלא להפך, לסייע לה ולהשתלב עם נפלאותיה.

במילים פשוטות, לפני שהרופא דוחף אותי לקחת כדור לפתרון מהיר של בעיה במערכת העיכול, בפעילות אחד האברים או ביכולות הריכוז שלי, הייתי שמח אם הוא היה מעודד אותי להתאמן, לאכול בריא ולהכיר לעומק את השפעות התזונה על גופי. וכן, גם מעודד אותי ללמוד ולעבוד על הממד הנפשי. בה בעת, אם הייתי ח"ו נפצע, הייתי שמח לפינוי מהיר למחלקת מיון מודרנית.

אלא שאי אפשר לחכות עד שמערכת הבריאות תיראה כך. האמון במערכות ובממסד אינו תלוי בהם. הוא תלוי בנו ובאופן הראייה שלנו את העולם והאחריות שאנו לוקחים על גופנו.

כפי שעצבות היא לא גזרת גורל, כך גם סוכרת ורוב רובן של המחלות הן לא גזרת גורל. הן לגמרי מעשה ידי אדם ונתונים לשליטה שלנו.

המסר הוא שאנחנו לא יכולים לחכות שהמערכות הן שיעשו את השילוב בין רפואה טבעית לרפואה קונבנציונלית. זו העבודה שלנו. של כל אדם ואדם. התודעה הבריאותית הזו תלויה במה שאנחנו מכניסים לפה, בכמה ומה שאנו שותים, כיצד אנו מקפידים על פעילות גופנית, ולא פחות חשוב, עד כמה אנו מיישם את עקרונות החסידות לבריאות נפשית.

הרמב"ם הציב את חשיבות התזונה כבר בהלכות דעות, כהקדמה לי"ד החזקה. כך שאפשר להסיק שבכמה מובנים השמירה האקטיבית על בריאות הגוף היא בוודאי חלק מעבודת הבורא.

יחד עם זאת ובאותה מידה, כשנדרשת התערבות רפואית, צריך לקיים את ההתייעצויות הנדרשות, ולבטוח במערכת שעושה הכל לטובתנו. בכמה וכמה מכתבים חזר הרבי על ההוראה, להסיח את הדעת מהבעיה הרפואית ומענייני מרה שחורה שהם מסוכנים לבריאות לפעמים יותר מאשר הבעיה הבריאותית עצמה. אך בו זמנית הוא ייעץ למלא אחר הוראות הרופאים בנוגע למעשה בפועל.

נראה שנשיאת ההפכים הזו נושאת עבורנו בשורת בריאות משמעותיות בהרבה מהגישות שבקצוות.