השלב המכריע בריפוי הנפש ותיקון היחסים ~ הוד שבהוד

יש שלב מסוים שבלעדיו האדם לא יצליח להתקדם בריפוי עצמו וממילא בתיקון היחסים. השלב הזה כרוך בסוג של ״כניעה״ וקבלת המציאות. מה זה אומר?

מקורות

משנה תורה, הלכות דעות, ב׳:א
חוֹלֵי הַגּוּף טוֹעֲמִים הַמַּר מָתוֹק וּמָתוֹק מַר. וְיֵשׁ מִן הַחוֹלִים מִי שֶׁמִּתְאַוְּה וְתָאֵב לְמַאֲכָלוֹת שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לַאֲכִילָה כְּגוֹן הֶעָפָר וְהַפֶּחָם וְשׂוֹנֵא הַמַּאֲכָלוֹת הַטּוֹבִים כְּגוֹן הַפַּת וְהַבָּשָׂר הַכּל לְפִי רֹב הַחלִי. כָּךְ בְּנֵי אָדָם שֶׁנַּפְשׁוֹתֵיהֶם חוֹלוֹת מִתְאַוִּים וְאוֹהֲבִים הַדֵּעוֹת הָרָעוֹת וְשׂוֹנְאִים הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה וּמִתְעַצְּלִים לָלֶכֶת בָּהּ וְהִיא כְּבֵדָה עֲלֵיהֶם לִמְאֹד לְפִי חָלְיָם. וְכֵן יְשַׁעְיָהוּ אוֹמֵר בַּאֲנָשִׁים הַלָּלוּ (ישעיה ה כ) "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר". וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (משלי ב יג) "הַעֹזְבִים אָרְחוֹת ישֶׁר לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי חשֶׁךְ".
וּמַה הִיא תַּקָּנַת חוֹלֵי הַנְּפָשׁוֹת. יֵלְכוּ אֵצֶל הַחֲכָמִים שֶׁהֵן רוֹפְאֵי הַנְּפָשׁוֹת וִירַפְּאוּ חָלְיָם בַּדֵּעוֹת שֶׁמְּלַמְּדִין אוֹתָם עַד שֶׁיַּחֲזִירוּם לַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה. וְהַמַּכִּירִים בַּדֵּעוֹת הָרָעוֹת שֶׁלָּהֶם וְאֵינָם הוֹלְכִים אֵצֶל הַחֲכָמִים לְרַפֵּא אוֹתָם עֲלֵיהֶם אָמַר שְׁלֹמֹה (משלי א ז) "חָכְמָה וּמוּסָר אֱוִילִים בָּזוּ":
וְכֵיצַד הִיא רְפוּאָתָם. מִי שֶׁהוּא בַּעַל חֵמָה אוֹמְרִים לוֹ לְהַנְהִיג עַצְמוֹ שֶׁאִם הֻכָּה וְקֻלַּל לֹא יַרְגִּישׁ כְּלָל. וְיֵלֵךְ בְּדֶרֶךְ זוֹ זְמַן מְרֻבֶּה עַד שֶׁיִּתְעַקֵּר הַחֵמָה מִלִּבּוֹ. וְאִם הָיָה גְּבַהּ לֵב יַנְהִיג עַצְמוֹ בְּבִזָּיוֹן הַרְבֵּה וְיֵשֵׁב לְמַטָּה מִן הַכּל וְיִלְבַּשׁ בְּלוֹיֵי סְחָבוֹת הַמְבַזּוֹת אֶת לוֹבְשֵׁיהֶם וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ עַד שֶׁיַּעֲקֹר גֹּבַהּ הַלֵּב מִמֶּנּוּ וְיַחֲזֹר לַדֶּרֶךְ הָאֶמְצָעִית שֶׁהוּא דֶּרֶךְ הַטּוֹבָה. וְלִכְשֶׁיַּחֲזֹר לַדֶּרֶךְ הָאֶמְצָעִית יֵלֵךְ בָּהּ כָּל יָמָיו. וְעַל קַו זֶה יַעֲשֶׂה בִּשְׁאָר כָּל הַדֵּעוֹת אִם הָיָה רָחוֹק לַקָּצֶה הָאֶחָד יַרְחִיק עַצְמוֹ לַקָּצֶה הַשֵּׁנִי וְיִנְהֹג בּוֹ זְמַן רַב עַד שֶׁיַּחֲזֹר בּוֹ לַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה וְהִיא מִדָּה בֵּינוֹנִית שֶׁבְּכָל דֵּעָה וְדֵעָה:
וְיֵשׁ דֵּעוֹת שֶׁאָסוּר לוֹ לָאָדָם לִנְהֹג בָּהֶן בְּבֵינוֹנִית אֶלָּא יִתְרַחֵק מִן הַקָּצֶה הָאֶחָד עַד הַקָּצֶה הָאַחֵר. וְהוּא גֹּבַהּ לֵב.

• אורחות צדיקים
  וְהַמַּכִּירִים בְּדֵעוֹת רָעוֹת שֶׁלָּהֶם וְאֵינָם הוֹלְכִים אֵצֶל חָכָם לְרַפֵּא אוֹתָם, עֲלֵיהֶם אָמַר שְׁלֹמֹה (משלי א ז): ״חָכְמָה וּמוּסָר אֱוִילִים בָּזוּ״.
  יֵשׁ כַּמָּה בְּנֵי אָדָם אֲשֶׁר תַּאֲוָתָם לִתְפֹּשׂ דֶּרֶךְ הַטּוֹב, וְאֵינָם יוֹדְעִים מָה טוֹב לָהֶם, וְחוֹשְׁבִים בְּכָל יוֹם לְהַשִּׂיג מַעֲלָה הָעֶלְיוֹנָה, וְאֵינָם מַשִּׂיגִים כָּל יְמֵיהֶם. וְזֶה הָעִנְיָן מֵחֲמַת שְׁנֵי דְּבָרִים הוּא: הָאֶחָד שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר חֶסְרוֹנוֹ, וְאֵינוֹ מַבְחִין בִּדְרָכָיו הַמְגֻנִּים. וְהוּא דּוֹמֶה לִרְאוּבֵן הַמְּחַפֵּשׂ לְשִׁמְעוֹן וְאֵינוֹ מַכִּירוֹ: אֲפִלּוּ יְחַפֵּשׂ אוֹתוֹ כָּל הַיּוֹם לֹא יִמְצָאֵהוּ, כִּי כַּמָּה פְּעָמִים יָבוֹא אֶצְלוֹ וְלֹא יַכִּירֵהוּ. כֵּן הָאָדָם הַזֶּה: אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חוֹשֵׁב תָּמִיד מָה יַעֲשֶׂה, וּמְחַפֵּשׂ מַעֲשֶׂה הַטּוֹב – לֹא יַשִּׂיגוֹ, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר חֶסְרוֹנוֹ. וְיֵשׁ אָדָם שֶׁהוּא יוֹדֵעַ מִדּוֹת הָרָעוֹת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ, וְחוֹשֵׁב לָצֵאת מֵהֶם וְלֶאֱחֹז בְּמִדּוֹת טוֹבוֹת, וְגַם הוּא לֹא יַשִּׂיג כָּל יָמָיו דֶּרֶךְ הַיָּשָׁר, מֵחֲמַת שֶׁמִּתְעַצֵּל לְחַפֵּשׂ הַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת כָּרָאוּי. וְהוּא דּוֹמֶה לִרְאוּבֵן שֶׁמְּחַפֵּשׂ שִׁמְעוֹן וּמַכִּירוֹ, וְאַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ מוֹצְאוֹ מֵחֲמַת שֶׁאֵינוֹ מְחַפֵּשׂ אוֹתוֹ כָּרָאוּי. וְעַל זֶה נֶאֱמַר: (משלי י כ) ״כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק״.

• המשך תער"ב, חלק ראשון ש"פ תבוא, תרד"ע, תריט
  "דהנה ידוע דבמדות יש ג' מדרי' חב"ד חג"ת נה"י, דכשם שהגוף נחלק לג' חלקים כללים והן ראש גוף ורגל שהראש שם משכן המוחין, והגוף הוא הלב ששם משכן המדות כו' וזהו גוף האדם כו', ורגלים הן לבר מגופא רק לילך ממקום למקום וכה"ג, כמו"כ הכחות נחלקים לג' מדרי' (והאדם בכלל הוא בחי' המדות וכמו כי האדם עץ השדה כו' כנ"ל)".
  מידת הנצח מקבילה לרגל ימין. המהות שלה זה היכולת לנצח את עצמי ואת הסביבה כדי להביא לפועל את ההחלטות שלי או את העולם הרגשי שלי. מידת הנצח מבטאת היכולת שלי להתעקש, להתמיד, לא לוותר, לעמוד מול העולם, להיות נחוש, לנצח זרמים מתנגדים בתוכי ובעולם.
  "דענין נה"י הן המדות שהן בבחי' ניצוח בלבד, וכמו מי שאינו חסדן בטבעו כ"כ רק שמתנצח לעשות חסד בפועל כו' וממילא אין בזה חיות ותענוג, וכמו המתעקש באיזה דבר שאין זה מצד ששכלו מחייב כן דא"כ אין זה עקשות כ"א שזהו מצד הניצוח בלבד כו' (ובמ"א מבואר שהעקשות יש בזה טעם נעלם הנק' טעם כמוס כו', היינו מפני שבאמת נה"י שרשן למעלה יותר כו' וכמ"ש במ"א). ובפרטיות ענין הנצח הוא שמנצח בעצמו לעשות גם שאינו רוצה בטבעו בעצם, או גם לעשות היפך טבעו שגם אם בטבעו הוא רוצה בזה או אינו רוצה ה"ה עושה היפך טבעו בדרך ניצוח, שזהו ג"כ מדה מהמדות טבעים לנצח א"ע כו'."i
  כל אדם יכול לפתח בתוכו את מידת הנצח, את כוח העיקשות והעמידה האיתנה. אולם יש אנשים שהמידה הזו מפותחת יותר בקרבם, שיש להם יותר מינון או הארה ממנה. היא טבעית יותר. לכן הם מסוגלים להיות תקיפים ונוקשים יותר כדי להוציא לפועל את טבעם או אפילו להלך נגד טבעם. הצד השלילי שעשוי להתגלות במידה זו, כשהיא מתגלה בצורה טבעית, הוא עיקשות ללא טעם. אדם שהוא לא פתוח לשינוי שמגיע על ידי אחרים. שבטוח שהוא יודע הכל ואי אפשר ללמד אותו שום דבר.
  מידת ההוד לעומת זאת מבטאת את היכולת להיכנע, לקבל מהזולת, להיות הסכמי. זוהי מידה בעלת חשיבות עליונה ביחסים החברתיים ובעיקר בזוגיות. יש בה את איכות ה"ביטול", היכולת לסגת לאחור ולקבל ממישהו אחר.
  "וההוד הוא שעושה ע"פ ציווי הזולת והיינו שבעצמו אין בו כח להתגבר ולנצח עצמו רק כאשר הזולת כמו מלמדו ומדריכו מצוה עליו כו' (וי"ל דז"ע שהנצח הוא ענף החסד והוד ענף הגבו'). וחג"ת הן גוף המדות עצמן כו',"ii

כליות יועצות
שתי המידות נקראות כליות יועצות.iii תפקיד הכליות הוא לשמור על נקיון הדם. הן מסלקות את הפסולת. הכליות הרוחניות מסלקות רעשים ומייעצות לאדם כיצד בסופו של דבר עליו להתנהג, לתקשר, להגיב. כאמור אין מדובר כאן בייעוץ של השכל, אלא בייעוץ רגשי, אינטואיטיבי.
כי רעיון זה מקורו בפסוק שאומר דוד המלך ע”ה (תהלים טז, ז): “אברך את ה’ אשר יעצני, אף לילות יסרוני כליותי”.iv
הכליות מייסרות כי הן מעמידות את האדם בפני הדילמה של תקיפות ועמידה איתנה או קבלה והסכמיות. הדילמה המתוארת כאן יכולה להיות מובנית אולי טוב יותר בדוגמת החיסונים, שמעוררת אמוציות גדולות. הכרעות שמגיעות אל הכליות היועצות, אל הבחינה הרגשית של נצח ועוד מייסרות את האדם ומעוררות עניין. הוא אינו רוצה להיות קונפורמיסט, להיות מושפע. העצמאות חשובה לו. בה בעת גם האחריות החברתית תופסת מקום. המאבק בין עיקשות ותוקף לבין קבלה והסכמיות מתנהל בעוצמות שונות אצל אנשים שונים – אבל הוא המאבק של שתי המידות הנצח וההוד, שתי הכליות.
עוד תפקיד של הכליות הוא לא רק לסנן ולפנות רעלים מן הדם אלא גם לאזן את הנוזלים והמינרלים בגוף. כך הן אמורות לעורר באדם את העצה המזוקקת את הכיוון הנכון בו עליו להלך.
מההיבט הנפשי, האיזון בין המידות הוא שמעניק לאדם הליכה יציבה על שני הרגלים. עוצמה אחת בלבד של מידה אחת יכולה להוציא את האדם מאיזון.

כליות מסננות את הדברים המקיפים ומשאירים אותי עם העניין עצמו. אז הרעיון הוא איך אני מבטא את העניין עצמו.
המסר הכללי מעורר את הכליות היועצות, את איך אני יביא את התכונה שלי לידי ביטוי.

 ואח"כ אמר שוטריכם, שהוא בחי' נצח והוד דחו"ב (שזהו"ע כליות40 יועצות41), שהן תוקף וחוזק אור השכל להיות המוח שליט על הלב42 כו', והן כמו שלוחי הדיינין שרודים את העם במקל להכניעם שלא יטו ממשפט התורה ימין ושמאל, כמ"ש43 שופטים ושוטרים כו'.

והוד ענף הגבו' כי ע"י שנתצמצם ההשפעה שזהו מענף הגבו' עי"ז מקבל השפע והחסד כו'. נמצא להשפיע צריך ג"כ להיות בחי' הוד שהוא ענף הגבו' כו' (ולפי הנ"ל י"ל דנצח הוא עכבת ההשפעה בעצמו והוא במקור ההשפעה כמו באור השכל כאשר הוא בעצמו ובהאהבה שהיא מקור החסד שלא יהי' בהתגלות כ"כ כו',
והוד הוא הצמצום וההעלם בההשפעה מה שכבר משפיע לו שיהי' בבחי' צמצום כו',

תפילה
היינו שזהו עבודת הנבראים מצד עצמם שבעבודה ויגיעה שלהם ע"כ נק' זה מלמטלמ"ע, וז"ע התפלה שהיא עבודת החחתון כו',
וזהו שהתחלת התפלה היא בהודאה הודו לה' כו',
וקודם לזה אומר מודה אני לפניך בבחי' הודאה כללית שזהו בתכלית הקטנות כו', דמיד בקומו משנתו חדשים לבקרים כו' ה"ה כקטן שנולד,
ולכן הוא בבחי' הודאה כללית בלבד כו', ואומרו לפניך היינו בחי' עצמות אוא"ס ב"ה ונכללים בזה כל המדרי' כו',
וכמו"כ הביטול הוא בעצם הנפש ובכל הכחות כו' שזהו דוקא בהודאה כללית כו', והוא שאינו יודע עדיין במה שייך השגה ובמה שייך רק הודאה,
ה"ה בהכל רק בבחי' הודאה, וע"כ הביטול בזה הוא בכל הכחות כו' ובבחי' ביטול עצמי כו', דהנה בהשגה הרי הביטול אינו בכל הכחות כ"א במוחין
מ"מ מאחר שיש הידיעה במה ששייך השגה, אין זה ביטל בשלימות כו',
דהידיעה עושה חלישות בכללות הביטול שאינו בבחי' ביטול ממש כו'
(וזהו מעלת בחי' הוד שבהוד גם לגבי בחי' הוד ומכ"ש לגבי השגה כו', עם היות דביטול דהשגה הוא בבחי' פנימי יותר כו' וכמ"ש במ"א),
משא"כ בהודאה כללית שאינו יודע במה שייך השגה ובמה הודאה, הרי ההודאה היא בבחי' עצמות אוא"ס ובכל המדרי' והוא בבחי' ביטול עצמי היינו בבחי' נתינה ומסירה לאלקות בעצם נפשו ובכל הכחות שלו כו' (כן הוא בעובדי ה' באמת תחלת העבו' במודה אני כו'),

ולפעמים גם אין לו שייכות כלל להענין עד שאין מעורר בו אפילו מדת ההודאה אלא רק שמודה שצריך להודות (הוד שבהוד
). וי"ל דוגמא לזה: איש כפרי שאין לו הבנה כלל במהות המלך, אלא שרואה שראש הכפר שלו, שגדולתו משיג איש הכפרי, משתחוה לשר המלוכה. במילא נתעורר אצל הכפרי הודאה להשר, כי איש מופלא הוא בעיניו כיון שראש הכפר משתחווה לפניו. ושוב כשיראה את שר המלוכה משתחוה לפני המלך, הרי מעלת המלך נתגלית בהודאה שבהודאה של הכפרי.

תורת מנחם, שנת תש"ל – חלק שלישי, ש"פ בחוקותי, מבה"ח סיון, ה'תש"ל, 258
שענין זה (ההמשכה מרשב"י לכאו"א מישראל) מרומז גם בכך של"ג בעומר הוא בספירת הוד שבהוד.
דהנה1753, הוד ענינו הודאה, וכמאמר מודים חכמים לר"מ1754, שהפירוש בזה הוא, שחכמים עצמם אין משיגים כן (כי כאשר גם הם משיגים כן בשכלם, אינם צריכים לענין ההודאה), ואעפ"כ מסכימים לכך בדרך הודאה בלבד, שזהו"ע ההודאה, הגם שאינו מושג בשכלו, וכמו הודו לה' קראו בשמו1755, או כמו שאומרים בהשכמת הבוקר מודה אני.
וענין הוד שבהוד הוא, שההודאה זו עצמה היא באופן שאינו מבין או מרגיש שצריך להודות, אלא ההודאה עצמה היא בדרך הודאה (קב"ע).
וזהו של"ג בעומר הוא בספירת הוד שבהוד, שבזה מרומז, שההמשכה של רשב"י היא גם למי שנמצא במעמד ומצב של הודאה שבהודאה בלבד,
וכמו שאמר רשב"י39 יכול אני לפטור את כל העולם כולו (כל העולם כולו דייקא1756) מן הדין.
ועוד
זאת, שההמשכה לכאו"א מישראל היא באופן פנימי, וכמשנת"ל1757 שזהו החילוק בין הילולא דרשב"י ובין הסתלקות שאר צדיקים, שאצל שאר צדיקים נפעלה ההמשכה רק למעלה ובדרך מקיף (.

נינו של ל"ג בעומר83 – שספירתו היא הוד שבהוד – שכולל את כל העבודה דספירת העומר, "שבעה שבועות תספר לך"84.
וכללות העבודה דספירת העומר היא הכנה כדי שיוכל להיות לאח"ז הענין דקבלת התורה ב"זמן מתן תורתנו" בחג השבועות, וכסגנון ברכת הרב – קבלת התורה בשמחה ובפנימיות.

תורת מנחם– ג – שנת תשי"א – חלק שני בס"ד. ל"ג בעומר, ה'תשי"א
והנה כשם שבנה"א כלולה כל מדה מז' המדות, כן הוא גם בנפש הבהמית, שהרי את זה לעומת זה עשה האלקים21.

ה) והנה עיקר ענין בירור פרטי המדות נשלם ביום ל"ג בעומר22, שהוא בחי' הוד שבהוד, שזהו הסוף לעיקר המדות. והענין בזה, דהנה הוד שבהוד היא המדריגה היותר תחתונה בענין ההודאה גופא, שמודה שכן הוא אף שאינו מבין בשכלו.
והדוגמא לזה, דהנה, יש חכם גדול שנפלא מעין כל עם בחכמתו, ויש גם חכם קטן, שאע"פ שבכלל יש לו שייכות לענין השכל, הרי, גם הוא אינו מבין את חכמתו הנפלאה של החכם הגדול, ומ"מ, כיון שיש לו שייכות לשכל, הנה אף שאינו מבין את השכל ששומע מהחכם הגדול, הרי הוא רואה שזהו ענין שכלי מופלא ביותר. ולכן, הן אמת שאי אפשר לומר שהוא יודע או משיג את הדבר, אבל בכל אופן הרי הוא מודה (אף שאינו מבין) שצריך להתבטל מלפניו, והיינו לפי שמרגיש שזהו ענין שכלי מופלא ביותר, וכיון שיש לו שייכות לשכל, הרי הוא מבין שצריך להתבטל לפניו, אע"פ שאינו יודע ואינו משיג. אבל איש פשוט ביותר שאינו שייך לשכל כלל, הרי לא שייך לומר עליו אפילו שהוא מבין שצריך להודות ולהתבטל אל החכם גדול, ומה שמודה ומתבטל, הנה ענין זה גופא הוא אצלו בדרך הודאה. וזהו ענין
69
הוד שבהוד, הודאה שבהודאה, שענין ההוד (הודאה) גופא אינו מצד חב"ד או מצד חג"ת, אלא מצד הודאה בעלמא. וכמו שאומרים בנוסח מודים דרבנן: מודים אנחנו לך כו' על שאנו מודים לך, הודאה שבהודאה.
וזוהי המדריגה היותר אחרונה בקדושה, שעל זה אמרו רז"ל23 מאן דלא כרע במודים אינו קם לתחיית המתים, כי, גם כאשר אין אצלו ענין הידיעה, הרי כיון שיודע לכל-הפחות שצריך להודות, אזי יש לו תקוה. ואפילו אם אין לו גם ידיעה זו, אבל יכול לפעול בעצמו להודות מצד הודאה בלבד ללא ידיעה, הרי הוא לכל-הפחות בדרגא של הוד שבהוד, ויש לו תקוה. אבל מאן דלא כרע במודים, שחסר אצלו גם ענין ההודאה שבהודאה, אזי שדרתו נהפכת לנחש23, והיינו, שאין לו שייכות לעניני קדושה.
ובזה יובן הקשר דל"ג בעומר לרשב"י, דהנה, העובדא של רשב"י היתה לקשר עומק רום עם עומק תחת ,.
ו

וענין ההוד היא העבודה באופן של הודאה, דהנה, שכל הוא מציאות, ומה שהוא למעלה מהמציאות אין השכל יכול להשיג, והיינו, שהשכל יכול רק להשיג שאינו שייך להשיג מה שלמעלה ממציאות, אבל אינו יכול לתפוס ענין זה, ועל זה הו"ע ההודאה, שמודה בשכלו אף שאינו משיג. וע"י העבודה בבחי' הודאה נבנית ספירת ההוד שלמעלה. וע"י עבודה בבחי' היסוד, שהו"ע ההתקשרות שמקשר כל עניניו באלקות, וכידוע שיסוד כולל כל רמ"ח האברים, והו"ע ההתקשרות בכל אבריו כו', הנה עי"ז נבנית ספירת היסוד שלמעלה,