החובה לא לפגוע. הבחירה לא להיפגע
לבקש סליחה זה קל יחסית. לרוב קשה לנו להתגבר בעצמנו על פגיעה שפגעו בנו. האם אנחנו יכולים בכלל לבחור לא להיעלב? האם ההתגברות תלויה בבקשת הסליחה של מי שזלזל בנו או שהיא נתונה רק בידינו?
פגיעה היא תנועה אנושית טבעית. אנחנו נעלבים כאשר מדברים אלינו לא יפה או מתעלמים מאיתנו, כאשר מזלזלים בכבודנו, מעלילים עלינו עלילות או מעמתים אותנו עם דברים לא נעימים. לעתים אנחנו כעוסים כי לקחו לנו דבר מה בלי רשות.
הפגיעה מערערת בנו את היציבות, מחלישה אותנו מבפנים ומעוררת רגשות לא רצויים לצד מגוון של תגובות, החל מהתכנסות והסתגרות, דרך תחושת חוסר ערך ועד רצון בנקמה.
בהשקפה היהודית העלבת אדם אחר היא מעשה שלא ייעשה. כידוע, אחד האיסורים החמורים ביותר במשפט העברי הוא להלבין פנים. למעשה איסור העלבה חל לא רק על הזולת אלא על כל נברא, דומם, צומח חי או מדבר. לכל נברא יש את הכבוד שלו, עליו צריך לשמור. רבי יהודה הנשיא סבל מייסורים קשים בגלל שפעם אחת עגל שהיו מוליכים אותו לשחיטה "הלך ותלה ראשו תחת כנפי בגדו של רבי, והיה בוכה." רבי ניער מעליו את העגל באומרו – "לֵךְ, לכך נוצרת. אמרו: הואיל ואינו מרחם יבואו עליו ייסורים."
אפילו פגיעה סתמית, לא מכוונת נחשבת כמזיקה. בכמה וכמה מקרים כאשר אדם סבל מחלומות מצערים או אישה התקשתה להיפקד, הרבי מליובוואיטש עורר לבחון האם לא פגע הסובל באדם כלשהו. ואם פגע, בשוגג או במזיד, הוא המליץ לפוגע לבקש סליחה. במידה והנפגע לא נמצא, הוא הציע להעלות בקשת סליחה בפני שלושה או עשרה עדים. סליחה שמעידה על כך שהוא אינו רוצה להיות בצד הפוגע.
הסיבה לזהירות
מהי הסיבה לזהירות הגדולה מלהעליב כל נברא? מדוע באמת כל כך חמורה הפגיעה בכבודו של אדם אחר?
הסיבה לכך שצריך להיזהר בכבודו של כל נברא היא שכשאני פוגע במישהו אני ממעט מדמותו. אני כמו מכסה על הפוטנציאל שלו ומביע חוסר הערכה ליכולות שלו. אני מעיד שהוא לא טוב, לא יעיל וחסר ערך. חישבו על ילד שסונט בחברו. בדבריו הוא ממעט מדמותו של החבר. הוא כמו מעיד עליו שהוא אינו טוב ואינו ראוי.
האדם נברא בודד כדי לגלות לנו עד כמה העולם כולו תלוי בכך שכל אדם ואדם יגלה את הפוטנציאל שלו ויביא את העולם כולו לידי מימוש תכליתו. ראש השנה נקבע ביום בריאת האדם ולא ביום בריאת העולם כדי להעביר מסר דומה, על-פי הרבי מליובאוויטש. מסר לפיו רק עם בריאת האדם הושגה שלמות הבריאה – לא רק מפני שהאדם הוא היצור הנעלה ביותר, אלא גם מפני שהאדם הוא היצור היחיד המסוגל, וצריך להביא את כל חלקי הבריאה לשלמותם הם.
כך שאם תכלית האדם היא לגלות את מלוא כוחותיו, כאשר אנחנו מעליבים מישהו אנו מפחיתים מהיכולת שלו לממש את הפוטנציאל שלו ולכן פוגעים בתכלית הבריאה ותפקיד האדם בתוכה. מעשה הפגיעה הוא הפוך לתנועה של קבלה ללא תנאי וליכולת לראות את המעלות בכל אדם.
מסיבה זו העלבה אסורה לא רק בין בני אדם. כל נברא יכול להיעלב. לכל נברא יש תכלית. כשאנו פוגעים במישהו אנחנו לא רואים את אותה התכלית. הנברא נתפס כמובן מאליו או כמי שלא יכול לממש את ייעודו.
עתה גם יכולה להתברר מטרת הפגיעה. האדם בדרך כלל מקטין את האחר ועולב בו, במודע או שלא, כדי להשתלט עליו או להשליט את עמדותיו. הפגיעה היא דרך להרחיק ולשלוט. האדם לא רוצה לפנות מקום לחברו, לרצונותיו ועמדותיו ולכן הוא מטיח בו דברים או נוהג בו בצורה לא ראויה או מתעלם ממנו. במקום לשקף לו את מעלותיו הוא מונע אותו מלהתקדם ולצמוח.
מדוע כדאי לא להיפגע?
עתה אנחנו יכולים להבין גם מדוע עלינו לעשות כל מאמץ אקטיבי כדי לא להיעלב. לפני כשנתיים התקיים אחד הקרבות הגדולים בעולם. אחד הלוחמים עלה לקרב מכריע, כאשר לפני ובמהלך הקרב יריבו הקניט אותו. הוא קרא לו בשמות גנאי, השמיץ את דתו וקילל את הוריו. הלוחם זעם. לאחר הקרב, בו ניצח, הוא סיפר שהרגיש שבכל פעם שחש פגוע ונעלב, המכות שלו יצאו חלשות יותר ומדויקות פחות. זו בדיוק הייתה מטרת יריבו. להעליב אותו ועל ידי כך להוציא אותו משיווי משקל ולשלוט במצב רוחו. משהבין זאת, הוא קיבל החלטה מושכלת לא להיפגע. הוא חזר ושינן לעצמו שיש כאן ניסיון שליטה, משחק ולא יותר. תפקידו כעת הוא להיות קר מזג בתוך הקרב. הוא סיפר שהתובנה הזו הייתה מכריעה עבורו. מכותיו היו מדויקות ועוצמתיות ככל שהצליח להימנע מהפגיעה הרגשית.
כבר בתניא, אדמו"ר הזקן מפיק לקח רוחני מקרב פיזי. כשאנחנו נעלבים אנחנו נחלשים. זו הסיבה הראשונה בגינה צריך ללמוד לבחור לא להיעלב. יכול להיות שיש לנו מסר חשוב לעולם, אבל בגלל קבוצה קטנה או אפילו אדם אחד שמדבר אלינו בצורה לא ראויה, אנחנו לא מממשים את שליחותנו, לא ממשיכים בתפקיד שלנו ונמנעים מליזום וליצור. כשאנחנו נעלבים אנחנו בוחרים להישאר במקום הפגוע ולא להיחלץ ממנו. אנחנו מוסטים מהמיקוד בדבר העיקרי, מאבדים ריכוז ולא מקבלים החלטות נכונות על פי הצורך אלא החלטות אמוציונליות הנובעות מהפגיעה.
הסיבה השנייה בגללה צריך ללמוד לא להיפגע היא שכשאני נפגע אני נשלט. מישהו אחר כעת מנהל את סדר היום שלי ושולט בזמנים ובמצב הרוח שלי. כשאני נעלב אני הופך מאדם שמכוון את דרכו, והוא האחראי על רגשותיו לאדם שאנשים אחרים שולטים בו.
הסיבה השלישית בגללה צריך להתגבר על פגיעה היא שכשאני נפגע זה סימן שאני במרכז ולא העניין אליו אני מחויב. אדם יכול להתנהג בעדינות רבה ועדיין להסתיר מידה גדולה של ישות ואגוצנטריות. אדם רגיש יתר על המידה יכול להיות גם אדם שיותר מדי מרוכז בעצמו. חשוב לו מאוד מה חושבים עליו וכיצד רואים אותו. מי שמתגבר על מה שאמרו לו או עשו לו מעיד שלא הוא במרכז, אלא המסר שלו.
בהקשר זה, חכמים שואלים מדוע נקבעת ההלכה דווקא על פי בית הלל. שהרי דווקא בית שמאי היו לכאורה יותר מחודדים בטיעוניהם ובלטו בהבנה והשגה. התשובה היא שבית הלל היו "נוחין ועלובין", ולא עוד "אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן". כלומר מצד זה שהם היו סופגים העלבות ולא נסוגים, ואף מתחילים את דבריהם בדברי בית שמאי, הם גילו את המקום בו הם יכולים לצמוח ולהתפתח. המקום בו הם לא העיקר, אלא העניין בו הם עוסקים. כשמעליבים אותנו אבל אנחנו בוחרים לא להיעלב, זה המקום בו אנחנו צומחים.
סיבה רביעית היא שכשאדם נפגע הוא מסלק את הבורא בעולמו. אם מישהו ניסה להעליב אותי או לקח לי דבר מה שאמור להיות שלי, ההנחה במחשבה היהודית היא שהייתי צריך לשמוע את שנאמר.
אפשר להוסיף על כך שזה לא רק שהאדם מסלק את בוראו בשעה שהוא נעלב. הבורא בעצמו נקרא מלך נעלב או מלך עלוב.
מדוע הבורא נקרא מלך עלוב? הוא מחייה את העולם ואין דבר הנסתר ממנו, ולמרות זאת האדם לוקח אותו למקומות הנמוכים והרחוקים ביותר, במשים או מבלי משים. על כך אומרים חכמים שאין לך עלבון גדול מזה, לראות מלך כל כך רם ונישא שהאדם משפילו למקומות קטנים וחשוכים ועדיין הוא ממשיך לברוא את עולמו. על שום שאנו עולבים בו כל-כך, המלאכים קוראים לו מלך עלוב.
המדרש מתאר שהבורא נקרא חסיד וכמוהו גם "כל מי ששומע קללתו ושותק – בדין שיקרא חסיד." בכך האדם נעשה שותף לבורא, ששומע קללתו ושותק.
***
חודשי אלול ותשרי כוללים מסרים רבים. אחד החשובים שבהם הוא גילוי הכוחות של כל אחד ואחת ושל הבריאה כולה. הדרך לגילוי הכוחות עובר בבחירה המושכלת לא להעליב ולא להיעלב.
