רשימות קריאה

לגעת באינסוף

כיצד היצור האנושי, הסופי והמוגבל יכול להתקשר לדבר אינסופי ובלתי מוגבל?

כיצד האדם, בן התמותה, המוגבל על ידי שכלו, רגשותיו, מחשבותיו ומעשיו, האדם הנמצא בתוך מרחב מוגדר של זמן ומקום, יכול להתקשר אל הבורא השלם, שאין בו שינוי והוספה?

השאלה הזו מעסיקה את אדמו"ר הזקן. כך בלשונו: "האדם מוגבל במקום ובזמן. איך הוא יכול לקשר את עצמו לדבר שאין לו גבול ותכלית?" (תורה אור, ויחי)

כדרכו, אדמו"ר הזקן אינו שואל שאלות ללא מענה. התשובה שהוא מעניק היא גם התשובה לשאלה כיצד האדם יכול למלא את עצמו בחיוּת ומוטיבציה.

אתגר החיוּת

חיות היא אחד האתגרים הגדולים בחיינו. ללא חיות אנחנו מהלכים בעולם כחיים מתים. בלי חיות האדם המודע מרגיש שחסר לו חמצן. חסר לו המילוי, הפְּנים.

חיוּת איננה יצריות. אדם כועס, למשל, יכול להידמות לאדם שמפעמת בו חיות רבה. בשפת החסידות זוהי חיות שנמשכת ל"קליפות", לחיצוניות, ואין בה גילוי של חיות עצמית. היא אינה ממשיכה את הזרמת החיות לכוחות פנימיים בנפש. לכן לאחר ביטויי כעס והתפרצויות זעם אנחנו מרגישים יותר עייפות, יותר ריקנות והיעדר חיות.

האדם מתמלא בחיוּת כשהוא יונק ממשהו גבוה ממנו. משהו נעלה שיכול לתת לו חיות. ההגדרה של חיות בחיים האנושיים היא מידת גילוי הנפש בתוך הגוף. ככל שמתגלים יותר מכוחות הנפש האדם חי יותר. לכן הקשר של האדם לאינסוף ממלא אותו חיות. כזו החודרת לכל הרבדים בחייו ומשפיעה על התשוקה שלו לחיים. על-ידי התקשרות לאינסוף הוא מגדיל את המרחבים המוגבלים בהם הוא חי ומגלה יותר מכוחות נפשו.

"סופר פוד" רוחני

נחזור לשאלה העיקרית. התשובה של אדמו"ר הזקן לשאלת הקשר לאינסוף מחייבת מאמץ אקטיבי מצד האדם. עליו לחפש בתוך הלימוד, בתוך התורה, בתוך חייו ששה "מזונות על" רוחניים, שבהם תלוי הקשר שלו לאינסוף והם שימלאו אותו חיות.

מהם ששת "מזונות-העל" הללו? כיצד הם ממלאים את האדם חיוּת?

  • דבש

"דבש מתוק תמיד", ולכן מגלה את התענוג. התענוג הוא הדרגה הגבוהה ביותר בנפש. הארת התענוג מרחיבה את כלי הנפש. התענוג מגדיל את יכולת המיקוד והעיון ומביא למנוחת הנפש מהזווית הרגשית. כל אדם הלומד דבר מה צריך לחפש את הדבש בלימודו, את נקודת התענוג. התענוג איננו מצב שבו האדם יושב רגל על רגל. הפוך. התענוג מניע אותו לעשות הרבה יותר. התענוג מגדיל את מידת החיות ויוצר חיבור עם תענוג הבורא הרוצה בבריאת העולם.

יחד עם זאת כל מי שאכל דבש יודע שאי אפשר לאכול יותר מדי. תענוג תמידי איננו תענוג, מסבירים בחסידות. המטרה של המתיקות היא להשאיר בפינו רושם, להניע אותנו ולא שנצרוך מהמזון הזה בלי די. "דְּבַשׁ מָצָאתָ – אֱכֹל דַּיֶּךָּ, פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ", מזהיר מחבר משלי.

המטרה של החיבור לאינסוף הוא הירידה חזרה והמשכת האור למטה, ולא ניתוק מהעולם הגשמי המוגבל והסופי.

  • לחם

הלחם הוא מזון יסודי, הוא "המקיים את הגוף". הלחם "מלחים", מחבר את הנפש עם הגוף. בלא לחם, בלא עבודה סדירה אי אפשר להגיע גם לתענוג. הלחם בעבודה הרוחנית הוא כ"ב (22) האותיות הפשוטות של התורה, באמצעותן נברא העולם. כשהאדם נושא את האותיות על שפתיו הוא כמו משפיע על האוויר בעולם, גם אם אינו מבין לעומק את תוכן הדברים.

"בלא לחם איך יהיה צמא למים", תמה אדמו"ר הזקן. דווקא האותיות יוצרות צימאון לבורא ומחזקות את האדם באמונה פשוטה. דווקא מתוך חוסר ההבנה והלימוד הפשוט, אמירת התהלים, נולד צימאון גדול לבלתי מושג.

  • שמן

"בטבעו קר, ונוח ועומד על עומדו", כותב בעל התניא. מהו  שמן?  השמן  הוא  התמצית  של  נקודת  החיות  שבזית.  השמן מופק לאחר כתית. לשמן  שתי תכונות  מיוחדות.  מצד  אחד  אין  הוא  מתערבב  בשום משקה,  מצד שני הוא חודר  ומפעפע  בכל  דבר. 

השמן הוא חיפוש אחר הנקודה העצמית בכל לימוד. הוא קורא לאדם להסיר מסכות וכיסויים ולגלות את עצמותו. גילוי העצמות יוצר חיבור אמיתי, מעבר לקליפות ולהסתרים, ומגביר את החיות וההתקשרות.

  • חלב

החלב מסמל חסדים. בהשקפה רחבה יותר הוא מסמל את המידות המתוקנות, שצבען לבן. המדובר במידות היודעות להתכלל האחת עם השנייה ולהיוותר מדודות. מידות לא מתוקנות הן מידות שלא מאפשרות לכוחות נפש אחרים להתגלות. כך למשל, כשאדם עצוב ומדוכא, העצבות לא מאפשרת את השפעת השכל כך שישנה את האופן שבו הוא רואה את חייו. השכל חלש מדי מכדי להשפיע עליו.

המידות המתוקנות הן תנאי לחיבור לאינסוף. בלעדיהן האדם עסוק בעצמו ולא מגלה את כוחות נפשו. מידות קלוקלות, רגשות לא רצויים, לא מגלים חיות אלא מכסות עליה.

  • מים

את המים אנחנו יכולים להעריך רק כשאנו צמאים. "המים אינם טובים כל עת, רק כשהוא צמא", כותב בעל התניא. "והנה יש בחינת מים שהוא הולך כל היום אחר עסקיו ואחר שרירות ליבו והוא רחוק מהשם יתברך ואחר כך עומד ומתפלל או לומד ובא לו איזו התלהבות מחמת הדיבורים ובא לו איזה תענוג וסובר שהוא דבש, אבל אינו רק מים קרים על נפש עייפה. מחמת שהוא הולך עייף כל היום בלתי עבודת השם. ועכשיו בא לו איזו התעוררות."

את תחושת הרוויה והתענוג שבמים אנחנו מכירים רק מתוך הצימאון. את הצימאון הזה צריך לחפש. הצימאון לעתים בא דווקא מתוך הריחוק, אבל הוא דורש מודעות. לכן אומר הנביא: הוי' כל צמא לכו למים – כמים קרים על נפש עיפה.

המים מסמלים את הירידה של דבר מלמעלה למטה. הם נושאים את כוח החיים, אך האדם צריך ללמוד להעריך את החיים ולבחור לראותם בפנימיותם. "שהמים בטבעם קרים, רק כשהאדם מחומם ועייף וצמא המים טובים לו, ואז הוא שותה לצמאו ומברך."

  • יין

ליין יש טעם. הוא מגלה את הפנימיות. נכנס יין יצא סוד. יין מלמד על כוח הבינה, על גילוי דבר מתוך דבר, ממש כפי שהיין היה כנוס כבר בענב ורק נדרש לתהליכי תסיסה ללא כל תוספות כדי להתגלות. "שמחמת שהיין דבר פנימי בענבים ונתגלה לחוץ וכשהאדם שותה אותו מוצא פנימיותו לחוץ להתגלות והוא מהפך אותו לאיש אחר ונהפך כל מוחו ומידותיו כן," כותב אדמו"ר הזקן.

כל ששת מזונות העל הם חשובים. את כולם צריך למצוא בתורה, בלימוד, כדי להתמלא חיות, כדי להתחבר. אולם היין הוא כנראה החשוב שבהם.

כשאדם שותה יין עיניו מאדימות. "חכלילי עינים מיין". האודם הוא תוצאה של הריכוז, של הכוונה לגלות, של הבחירה. התבוננות היא תהליך מודע. אני בוחר שתשומת הלב שלי תהיה במקום מסוים. ואנסה לגלות את האיכויות שבו. הבחירה הזאת משנה את האדם.

החכמה עצמה היא ניטרלית, חסרת טעם, כמים שרק כשמתלווה אליהם מרכיב הצימאון הם הופכים לתענוג. היין מלכתחילה יש בו טעם. מעצם ההתבוננות מתגלה מידה של תענוג.

החזרת המבט

השינוי, המהפך, איננו שינוי תמידי. זהו שינוי של הרגע הזה המשפיע על מידותיו של האדם המתבונן. השינוי מעורר בו מידות "לבנות כחלב", רצויות, מתוקנות.

השינוי, הקשר עם האינסוף גם איננו מתרחש רק על ידי האדם.

הָסֵ֤בִּי עֵינַ֙יִךְ֙ מִנֶּגְדִּ֔י שֶׁ֥הֵ֖ם הִרְהִיבֻ֑נִי, מצטט אדמו"ר הזקן את שיר השירים ו, ה. רש"י מפרש פסוק זה כבחור שארוסתו חביבה וערבה עליו ועיניה נאות. והוא אומר לה: "הסבי עיניך מנגדי. כי בראותי אותך לבי משתחץ ומתגאה עלי ורוחי גסה בי. ואיני יכול להתאפק".

כשמישהו מסתכל בחוזקה במישהו אחר, מסביר הרבי מליובאוויטש, הוא מחייב אותו להסתכל חזרה, להחזיר תשומת לב, לגלות גם הוא את הפנימיות שלו.

כך גם צריכת היין, ההתבוננות של האדם, החיפוש שלו אחר בוראו, 'מאלצים' לכאורה, את הבורא להישיר מבט חזרה לאדם המתבונן. "הסבי עיניך מנגדי", הבורא כמו אומר.

וזהו, זה קרה. נוצר הקשר, העיניים האדימו, התגלתה הפנימיות והתגלה החיבור לאינסוף. חיבור הנוצר לרגע אחד ומזרים לתוך הזמן הסופי, לתוך האדם המוגבל מהאינסופי והבלתי מוגבל.

מתוך אותו מבט, הרגע מתעלה ומתגלה בו התענוג כדבש. המים, החכמה, הופכת מרווה. המידות, לבנות כחלב, רצויות ומתוקנות. העצמיות מתגלה כשמן בכל האיברים, והלחם העיסוק הראשוני, הפשוט באותיות, הוא שמאפשר את הכל.

(על פי אדמו"ר הזקן, הקצרים, ויחי)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אולי תרצו לקרוא גם

Back to top button