יעססססס, אלוקות!!!
להתגייס כדי להשפיע
כאב לחניך בפנימייה הצבאית בחיפה הועברה גם אלי ההתכתבות בין רון בן ישי, העיתונאי, ומיכאל בן יאיר, בעבר היועץ המשפטי לממשלה, לבין סא"ל ליאור גרוס, מפקד הפנימייה. החניכים היו אמורים לצאת לסיור במערת המכפלה ו'לעשות שבת' באפרת. יאיר ובן ישי ניצלו את ההזדמנות והתנפלו על גרוס. "שערוריה", "מדובר באינדוקטרינציה פוליטית במסווה של פעילות חינוכית", "גם יגאל עמיר היה נוהג "לעשות שבת" לבני נוער בהתנחלויות" – ניסו להפעיל לחץ פוליטי בלתי סביר לביטול השבת ולמנוע מהתלמידים להיחשף לבני הנוער מאפרת. גרוס עמד על שלו. לא ביטל את השבת ותיאר את הגישה הפלורליסטית של הפנימיה. יחד עם זאת הלחץ כנראה כן השפיע. אולי כדי להקטין את הביקורת הוקרנו בפני החניכים בשבוע שעבר סרטונים של מחסום ווטש והתקיים דיון לגבי המתרחש במחסומים. במקביל, כנראה ללא קשר ישיר, בבית הספר הריאלי בחיפה, בו לומדים החניכים, הופיע פעיל פתח ששוחח עם התלמידים והציג את הזווית בה הוא רואה את הסכסוך.
רוב האמור עד כה פורסם בעיתון הארץ, ברוטר ובעלוני השבת. אולם מה שלא פורסם בהרחבה זה התשובה של סא"ל גרוס שעמד יפה בפרץ:
לבסוף, הלוואי שלא הבנתי אותך ואת רון נכון. אני כל כך מעריך את הפעילות רבת השנים שלך כמשפטן בכיר, של רון כעיתונאי אמיץ ואמיתי ושל עמרם מצנע כמנהיג יוצא דופן. הדבר המשותף לשלושתכם לעניות דעתי הוא העובדה שאתם מעודדים סובלנות, פלורליזם ושיח אמיתי. זה לא מסתדר לי עם הפניה הזו ואופן ניסוחה!
עד כאן שום דבר לא חדש. מאז ומתמיד כוחות פוליטיים העדיפו להשאיר את היריב כאחר, לא מוכר, דמוני. כזה שניתן לקטלג כלא מוסרי. ההכרות שוברת מחיצות, מקטינה את החיכוך ורעה להתפשטותן של עמדות קיצוניות.
הנקודה המעניינת נעוצה בתשובתו של גרוס כי הפעם האחרונה שחניכי הפנימייה הצבאית עשו שבת חינוך הייתה דווקא עם ישיבת "בינה": "שידועה כישיבה המורכבת מחילונים ומרבנים רפורמים… שבת החינוך הבאה תהיה גם היא עם "בינה"".
למי שהיה ספק לגבי החדירה של התנועה הרפורמית בשנים האחרונות לחברה הישראלית ולצבא יש כאן דוגמה מובהקת. בעוד בארה"ב התנועה הרפורמית נחלשת בשנים האחרונות ומאבדת את הקהל שלה, שרובו מתבולל, בישראל היא איכשהו מתחזקת.
מסתבר שבינה נוחלים הצלחה מול חיל החינוך של צה"ל ותוך כדי דיון בנושאים חשובים כמו צדק במקורות, שאלות בנושא דת ומדינה, מגילת העצמאות וכהנה, הם מקדמים עמדות כמו תפיסת היהדות כתרבות או יהדות מתחדשת.
התשובה של סא"ל גרוס וההצלחה של בינה מחדדים טיעון נוסף מדוע על כל גווני העולם הדתי להפגין נוכחות מאסיבית בצה"ל. אין מקום חשוב יותר שבו הצעירים מגבשים עמדות ורעיונות כמו צה"ל. שם הנוער מתעצב, מתגבש. אם רוצים להשפיע יהדות – צה"ל הוא המקום החשוב ביותר. ולא מלמעלה, כחיצוניים, אלא כשותפים שלומדים יחד. צה"ל על כל שלוחותיו וחילותיו הוא כיום מקום השליחות החשוב ביותר והמאתגר ביותר. זה לא סוד שהאוניברסיטאות בימינו אינן מקיימות את יעודן האינטלקטואלי. לרוב הן משמשות כבתי חרושת לתעודות. מעין שלב בקריירה. אל תצפו לבשורה רעיונית או פילוסופית מבית גילמן. צה"ל לעומת זאת משפיע הרבה יותר. שם נפגשים צעירים ללא מחיצות. ושם צריך לקדם את המחשבה היהודית. הציונות הדתית מצטיינת בצבא. אבל האם היא מקדמת שם גם את המחשבה היהודית? עד לפני כמה שנים התשובה הייתה שלילית. החיילים הדתיים ניסו להסתדר. להוכיח שדתיותם איננה מגבלה. כלוחם אינני זוכר שאי פעם דיבר איתי אחד מחבריי הדתיים לצוות אודות רעיון יהודי כלשהו. בשנים האחרונות המגמה השתנתה, רבות בזכות הרב רוניצקי. חשוב שגם החרדים ישתתפו במגמה הזאת.
ברור שגרעין לומדי התורה הרציניים צריכים לשקוד על לימודם ולהפרות את צמאון העולם היהודי בידענותם. ברור גם שנדרשות התאמות, שיחות הכנות וכו'. אבל השורה התחתונה היא שלהתגייס זו לא רק מצווה, זו גם יכולה להיות תרומה אדירה ליהדות ולחיי האמונה.
מי שמאמין לא מפחד
עוד ספיח של הדיון. בניגוד לבן ישי ובן יאיר לא היה עולה על דעתי ולו לרגע לשלוח מכתב למנהל הפנימייה ולדרוש שהשבת הבאה עם "בינה" לא תתקיים. ממש אין מה לחשוש. אפשר לסמוך על הנוער האיכותי הזה, מפקדי צה"ל העתידיים – שיבחרו דרך וייעצבו דעות תוך מגע והכרות עם כלל הזרמים, העדות, הדתות והגוונים בחברה הישראלית. גם קריאה ביקורתית של המקורות יכולה לעורר אותם להעמיק ביהדותם.
אני לא חושש גם כי אני מביט לאחור בתהליך שעברתי בעצמי. עם העניין שנוצר אצלי בעולם המחשבה היהודית, ניסיתי כמה מבתי המדרש המתחדשים למיניהם. המשתתפים היו מאוד אינטלגנטים. הדיונים לא. איכשהו זה לא נראה לי אותנטי. השיח היה רדוד ומשעמם. מה יש כבר למצוא בדף גמרא, בדיונים משמימים על מצוות ארכאיות אם הן לא רלוונטיות לחיי.
לא מזמן פגשתי את בנו של השליח הראשי בלוס אנג'לס, ר' חיים קונין. מעצמת חב"ד בחוף המערבי כוללת קרוב למאתיים שלוחים וחמישים בתי חב"ד. כבר כיום יש יותר מוסדות חב"דיים מרפורמיים בארה"ב. לפני שלושים שנה לערך לא היה שם דבר. כיום, כפי שכבר תואר כאן, יש ברחוב אחד בלוס אנג'לס כנראה יותר מסעדות כשרות מאשר בכל עיר אחרת בישראל.
מהשיחה עמו התחזקה אצלי הגישה שאין הרבה מה להתרגש מההתעצמות של התנועה הרפורמית ושלוחותיה. זה אפילו לטובה.
כמאתיים וחמישים שנים עברו מאז משה מנדלסון קידם את היהדות המודרנית והנאורה. צאצאיו מספרים את כל הסיפור. ארבעת בניו התנצרו ורק נכד אחד נותר יהודי. אולם נראה שהקערה מתהפכת לאיטה. זה נכון שכשני שליש מיהדות ארה"ב מתבוללת. אבל זה נכון גם שהתנועה הרפורמית נעלמת. לדברי ר' קונין אנשים לא מתעניינים בזיוף. לימוד ביקורתי נטול חיות ואמונה איננו משכנע. הם מחפשים את המקור. את האמת. מי שלא מחפש, גם אין לו בעיה לעזוב את היהדות לגמרי, להתבולל. הוא לא צריך יהדות כתרבות. ואם הוא צריך הוא ישאב את יהדותו מבתי חב"ד. בישראל הכל מתוח, אבל אין באמת סיבה להיגרר לפרובוקציות ומלחמות. לבסוף הציבור בוחר. הציבור מצביע ברגליים אם הוא רוצה שהכשרות שלו תהיה מרב שנוסע בשבת ובקושי מכיר את ההלכות או רב שמחויב לקלה כחמורה.
אם לסכם, מי שלא מפחד מביקורת אבל כן מתעקש על קדושה ואמונה, לא צריך לחשוש מהתפתחויות וספקות בעולמה של היהדות. הוא לא צריך לעשות דמוניזציה לנוער באפרת כדי לזכות בתחושת ערך ולהגן על דעותיו.
מסיבת רווקים
ועוד באותו עניין.
דודי כפלין, ר' דודי כפלין מתחתן. כנראה בל"ג בעומר. וכנראה שלא רק אני מתלהב. מאות לייקים סחטה הודעתו כי מצא את בחירת לבו. עשרות רבות של סטטוסים המברכים את הזוג הצעיר שהודבקו על קירות הפייסבוק הם לא עניין שבשגרה, גם אצל מי שהוא כוכב בפייסבוק.
כל חתונה היא סיבה לשמחה כללית. אבל על שום מה ההתלהבות, הרעש והמהומה? התשובה נעוצה בפעילות של כפלין בשנים האחרונות.
אלפי שליחי חב"ד ברחבי העולם קמים בכל בוקר ו'שוברים את הראש'. מתלבטים, מתחבטים, מקיימים דיונים והתייעצויות. מקיימים סקרי עומק ורוחב. הכל במטרה אחת. לבדוק כיצד הכי נכון לשכנע יהודים להתקרב ליהדותם. כיצד להמשיך בהצלחה את שליחותו של אברהם – להפיץ את עיקרי האמונה, להפיץ כי אין עוד מלבדו. יוזמות צצות ונופלות חדשות לבקרים. חלקן מצליחות וחלקן נגנזות. מיליוני דולרים נתרמים. עשרות מיליוני דולרים מתבזבזים. עבור אותם שליחים הניסיון להנכיח את הקב"ה בחיי היומיום הוא משימה סיזיפית, תובענית, לא בהכרח מתגמלת.
בתקופה שבה כשני שליש מיהדות צפון אמריקה מתבוללת ורוב מכריע של העם היהודי רחוק מעולם המחשבה והפרקטיקה היהודית, מדובר במטלה לא פשוטה. משימת חיים הדורשת חדשנות, פתיחות מחשבתית, יצירתיות, ובעיקר דבקות ואמונה בלתי מתפשרת בתכלית.
לרוב ההצלחות מוגבלות וחלקיות. קשה לקחת בן ישיבה, שכל עולמו עד גיל עשרים כלל לימוד גמרא ומאמרי חסידות, ולדרוש ממנו בין לילה לפצח את קוד הצעירים ולהנחיל אמונה בלבבות. לא כל אחד יכול להפוך לקופירייטר מצטיין ללא הכשרה מתאימה והכרות עם קהלי היעד אליהם הוא פונה.
כפלין עמד במשימה. הוא הצליח לגבש מעין שפה חדשה. מגניבה כזאת. מושכת. מלאת שיח על הבורא. שיח שעושה לך חשק לצלול לתוך חיי אמונה.
"יעסססססססססס, עולם! אלוקותתתתתת!. הוא משחרר לאוויר האינטרנטי והממשי מדי פעם, כאילו התגלה כאן משהו מגניב שכולם חייבים לשמוע עליו.
לווארט הוא קורא מסיבת לחיים. עשרות חברים שלו, בעיקר מהסוג שאוהבים טיולי חוף ונופש בקאריביים, יודעים לחזור על רעיונות חסידיים שנחתמים תמיד באלוקוותתת (תחליף מסויים לגדול!!).
אני פגשתי אותו פעמיים. מייד הבנתי על מה ההתלהבות. הבחור משלב חילונית שוטפת עם עומק התובנות הקבליות. הוא נע בין העולמות בצורה טבעית ונינוחה. לא תמצאו פתאום דודי אחר. הוא לא משחק משחק. הוא מנסה לתפוס את הקב"ה בתוך שפת הצעירים. עם 3091 חברים, שכנראה את רובם הוא מכיר, הוא מהמובילים בתנועה החסידים בפעילות בפייסבוק.
כפלין הוא השליח לאי הקאריבי קוזמול. הוא גבוה, צעיר ונאה. עם כולם הוא מדבר בגובה העיניים, אבל דיבור מדבק, מלא אמונה התלהבות וחן, תמיד מפרגן, תמיד מחייך, תמיד מתעניין ותמיד חושב בגדול.
בכל ערב חמישי הוא מארגן בבית חב״ד קוזומל "הפרשת חלה אלוקית", ואחר כך ׳סיירת ג׳חנון׳. לפני שנתיים ערך את המפגש השנתי של יוצאי בית חב"ד קוזמול בהאנגר בתל-אביב. מסיבת ריקודים רצינית נערכה שם. באופן טבעי הוא יוזם הדלקת נרות חנוכה בפאבים ומסעדות.
אני מהמר שהוא כבר יוזם כמה "מסיבות רווקים, אלוקותתתת!!! ושיגיעו כמה מאות צעירים נלהבים מכל רחבי הארץ שההתלהבות, הכנות ובעיקר השפה החדשה שפיתח, מדבקת גם אותם.
שיהיה לזוג הצעיר הרבה מזל טוב.
