להפוך טפל לעיקר – החסם הכי גדול של הנפש | פסיכולוגיה בפרשה, ואתחנן

במקום להיות מרוכזים בעניינים חשובים אנחנו הרבה פעמים נתונים בדברים הלא חשובים.

למה? כי יש לנו כוח בנפש שמושך אותנו לשם.

כדי להחלץ ממנו צריך להכיר את עוצמת המאבק.

מקורות

אדמו״ר הזקן הקצרים, ג, כט

דברים ג

וָאֶתְחַנַּ֖ן אל ה׳ בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹֽר…

אֶעְבְּרָה־נָּ֗א וְאֶרְאֶה֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן הָהָ֥ר הַטּ֛וֹב הַזֶּ֖ה וְהַלְּבָנֽוֹן׃

וַיִּתְעַבֵּ֨ר ה׳ בִּי֙ לְמַ֣עַנְכֶ֔ם וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֵלָ֑י וַיֹּ֨אמֶר ה׳ אֵלַי֙ רַב־לָ֔ךְ אַל־תּ֗וֹסֶף דַּבֵּ֥ר אֵלַ֛י ע֖וֹד בַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃

עֲלֵ֣ה ׀ רֹ֣אשׁ הַפִּסְגָּ֗ה וְשָׂ֥א עֵינֶ֛יךָ יָ֧מָּה וְצָפֹ֛נָה וְתֵימָ֥נָה וּמִזְרָ֖חָה וּרְאֵ֣ה בְעֵינֶ֑יךָ כִּי־לֹ֥א תַעֲבֹ֖ר אֶת־הַיַּרְדֵּ֥ן הַזֶּֽה׃

וְצַ֥ו אֶת־יְהוֹשֻׁ֖עַ וְחַזְּקֵ֣הוּ וְאַמְּצֵ֑הוּ כִּי־ה֣וּא יַעֲבֹ֗ר לִפְנֵי֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְהוּא֙ יַנְחִ֣יל אוֹתָ֔ם אֶת־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר תִּרְאֶֽה׃

וַנֵּ֣שֶׁב בַּגָּ֔יְא מ֖וּל בֵּ֥ית פְּעֽוֹר׃

דברים ד

וְזֹ֖את הַתּוֹרָ֑ה אֲשֶׁר־שָׂ֣ם מֹשֶׁ֔ה לִפְנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

אֵ֚לֶּה הָֽעֵדֹ֔ת וְהַֽחֻקִּ֖ים וְהַמִּשְׁפָּטִ֑ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּצֵאתָ֖ם מִמִּצְרָֽיִם׃

בְּעֵ֨בֶר הַיַּרְדֵּ֜ן בַּגַּ֗יְא מ֚וּל בֵּ֣ית פְּע֔וֹר בְּאֶ֗רֶץ סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּ֑וֹן אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֤ה מֹשֶׁה֙ וּבְנֵֽי יִשְׂרָאֵ֔ל בְּצֵאתָ֖ם מִמִּצְרָֽיִם׃

וַיִּקְרָ֣א מֹשֶׁה֮ אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵל֒ וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם שְׁמַ֤ע יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־הַחֻקִּ֣ים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י דֹּבֵ֥ר בְּאָזְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם וּלְמַדְתֶּ֣ם אֹתָ֔ם וּשְׁמַרְתֶּ֖ם לַעֲשֹׂתָֽם׃

איפה נקבר משה? דברים לד

וַיָּ֨מָת שָׁ֜ם מֹשֶׁ֧ה עֶֽבֶד־ה׳ בְּאֶ֥רֶץ מוֹאָ֖ב עַל־פִּ֥י ה׳׃

וַיִּקְבֹּ֨ר אֹת֤וֹ בַגַּיְ֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב מ֖וּל בֵּ֣ית פְּע֑וֹר וְלֹֽא־יָדַ֥ע אִישׁ֙ אֶת־קְבֻ֣רָת֔וֹ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃

• רמז מאורעות

שטיינזלץ

וַנֵּשֶׁב בַּגָּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר. בסיום זה משה רומז למאורעות הקשים שאירעו שם. עתה יושבים ישראל במקומם וממתינים מעט.

• רמז למחילה
• להזכיר לך שבעל פעור עדיין קיים.

העמק דבר

בעבר הירדן בגיא מול בית פעור וגו׳. לפי שטח הפ׳ כ״ז מיותר ואינו נוגע לדרוש. אבל מתחלה יש להבין למאי בחר משה לעמוד במקום המסוכן הזה מול בית פעור שמושך את ישראל אחריו כדתניא בספרי פ׳ בלק. ע״ז ביאר המקרא כי כל הארץ נתחלקה לב״ג וב״ר והוא טעם מבואר ברבה פ׳ חקת דמש״ה ניתנה תורה במדבר ולא בא״י כדי שלא יאמר אותו שבט שהתורה תנתן בחלקו שהתורה מיוחדת להם מש״ה ניתן במדבר מקום הפקר ומאותו טעם בחר משה ללמד לישראל תורת העיון והחידוש בזה המקום דוקא משום שזה המקום הי׳ אסור לירש ולשבת שם משום שהי׳ ממשיך לפעור מש״ה לא נתחלק עדיין עד שמת משה ונקבר שם כמש״כ בפ׳ ברכה עה״פ ולגד אמר. מעתה מספר הכתוב כח התורה שכ״ז שהיו עסוקים בעיונה ש״ת היו בטוחים מאותו המנוול וכדאי׳ בקדושין ד״ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבהמ״ד. וע״כ נקראת התורה משמרת כמש״כ בס׳ בראשית כ״ו ה׳ באורך:

ספר הזהר, בלק ו׳:צ״ג

וְכָל הָעֵצָה הָרָעָה מֵאוֹתוֹ דְּבַר פְּעוֹר הָיָה מִמִּדְיָן.

הרבי מליובאוויטש, שיחת ש"פ בלק, י"ד תמוז, ה'תשכ"ג.

פרק בית פעור עולה למעלה לקטרג ולהזכיר וכשהוא רואה קברו של משה חוזר ושוקע שמשה רבינו שקעו בקרקע עד חוטמו וכל שעה שעולה חוזר ונשקע למקום ששקעו משה רבינו עכ"ל:

סיום פרשת בלק מסופר אודות המסירת-נפש של פינחס, ובהמשך לזה נאמר בר"פ פינחס10: "הנני נותן לו את בריתי שלום .. ברית כהונת עולם תחת אשר קנא לאלקיו ויכפר על בני ישראל".

והנה, על הפסוק "ויכפר על בני ישראל",

פנחס, במדבר כה

ַויְדַבֵּ֥ר ה׳ אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

פִּֽינְחָ֨ס בֶּן־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן הֵשִׁ֤יב אֶת־חֲמָתִי֙ מֵעַ֣ל בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּקַנְא֥וֹ אֶת־קִנְאָתִ֖י בְּתוֹכָ֑ם וְלֹא־כִלִּ֥יתִי אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּקִנְאָתִֽי׃

לָכֵ֖ן אֱמֹ֑ר הִנְנִ֨י נֹתֵ֥ן ל֛וֹ אֶת־בְּרִיתִ֖י שָׁלֽוֹם׃

וְהָ֤יְתָה לּוֹ֙ וּלְזַרְע֣וֹ אַחֲרָ֔יו בְּרִ֖ית כְּהֻנַּ֣ת עוֹלָ֑ם תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר קִנֵּא֙ לֵֽ-אלֹהָ֔יו וַיְכַפֵּ֖ר עַל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

הכפרה לא הסתיימה

ספרי במדבר: לכפר על בני ישראל לא נאמר כאן אלא ויכפר על בני ישראל, שעד עכשיו לא זזו, אלא עומד ומכפר עד שיחיו המתים:

ואינו מובן, מה נשתנה עון פעור מהעשרה נסיונות שניסו אבותינו את הקב"ה במדבר13, שלא מצינו בהם14 שיצטרכו תמיד לכפרה כהעון דפעור?

ג. והביאור:

פירוש רש״י – מהו פעור

"פעור (הוא) על שם שפוערין לפניו פי הטבעת ומוציאין רעי וזו היא עבודתו"15,

רש"י על במדבר כ״ה:ג׳:א׳

עַל שֵׁם שֶׁפּוֹעֲרִין לְפָנָיו פִּי הַטַּבַּעַת וּמוֹצִיאִין רְעִי, וְזוֹ הִיא עֲבוֹדָתוֹ :

מזרחי, במדבר כ״ה:ג׳:א׳

פעור על שם שפוערין לפניו פי הטבעת ומוציאין רעי והיא עבודתו. פי' פוערין מל' פתיחה וגלוי הוא כמו ופערה פיה ופיה' פערן שהיו מגלי' ופותחי' פי הטבעת שלהן כדי להוציא הרעי לפניו שזו היא עבודתו:

היינו שעושים הפסולת – לחשיבות ועיקר

—

חטא זה בגשמיות, משתלשל הוא (ככל הענינים הגשמיים) מענינו בדקות, ברוחניות:

כמו שהפסולת של מאכל הגשמי ענינו הוא – שהמאכל מתברר ע"י הקרבים,

והמובחר שבו נעשה דם בלב ומחי' את הגוף והפסולת נדחה לחוץ,

כן ההשפעה שמלמעלה מתבררת ע"י המלאכים הנקראים קרבים, והמובחר שבו הוא התענוג המובחר (שנמשך בג"ע), ומהפסולת שבו – נשתלשלו התענוגים דעולם שלמטה הימנו;

וכן מעולם לעולם17, ועד לעוה"ז, ועד להתענוגים הגשמיים, כסף וזהב כו'18. וכשהאדם (שמצד מעלת מהותו, צריך להיות התענוג שלו בענינים רוחניים19)

מחשיב ומתענג ועד שעושה עיקר את התענוגים הגשמיים (שהם פסולת) – הרי זהו"ע פעור בדקות, שממנו נשתלשל עון פעור כפשוטו.

[ובפרטיות20 יותר:

כאשר האדם מחשיב את התענוגים הגשמיים (שהם הפסולת דלמעלה) לעיקר,

הרי זה כמו עון פעור, שנפנה ומשתחוה, היינו, שמשתחווה ומרכין את ראשו – שלמעלה מכל אברי הגוף – לדבר כזה שאפילו החלק היותר תחתון שבגוף אינו יכול לסובלו, שלכן דוחהו לחוץ!

והרי זה היפך לגמרי מהאמור לעיל (ס"א) שההתעסקות בענינים הגשמיים צריכה להיות באופן ד"לא יקוה לאיש גו'", היינו, שאינו מחשיב כלל את לבושי הטבע (אלא עושה זאת רק מצד ציווי הקב"ה), ובודאי שאינו מושקע בהם כו'.

אילו הי' מונח בעניני שכל – כראוי לאדם בר-שכל, שהתענוג שלו הוא בענינים רוחניים: שכל, מדות טובות וכיו"ב – הרי השכל עצמו מחייב שלא יהי' מושקע בגשמיות, וכמארז"ל21 "הסתכל בשלשה דברים וכו'"; אבל בפועל, התענוג שלו הוא כמו של תינוק, שאין לו תענוג בעניני שכל ומדות טובות כו', ואפילו לא בקול ערב; התענוג שלו – לשחק עם בוץ!…

הוא סבור אמנם שאינו תינוק, אלא גדול, בר-שכל נעלה כו', אבל, את השכל עצמו הוא מנצל עבור עניני פסולת, בחשבו, שלהיותו בר-שכל, עליו להשקיע את שכלו בעניני מסחר וכיו"ב.

ובפרט שנוסף על מעלת השכל בכלל, הרי כיון שמדובר אודות יהודי, שיש לו נפש אלקית, בודאי שהתענוג שלו צריך להיות מונח בעניני אלקות, תורה ומצוות, שזהו תענוג בלתי מוגבל, ואילו כל תענוגי העולם, אפילו התענוגים היותר עליונים, אינם בערך כלל לגבי התענוג באלקות, שהרי גבול ובלי גבול הם באין ערוך כלל, כידוע. וא"כ, כאשר משתמש בתענוג שלו עבור ענינים גשמיים, אזי מודגשת יותר הפחיתות שבדבר והשייכות לעון פעור].

וז"ש22 בעון פעור "אשר לא הטהרנו ממנו עד היום הזה", כי, כנראה במוחש, גם אחרי הקדמת התפלה וכו', כשבא למלאות צרכי הגוף – לפעמים רבות נכשל "בעון פעור" – מתענג ועד שנעשה מושקע – בענינים הגשמיים.

ד. עפ"ז יובן מה שעון פעור הי' דוקא בסמוך לכניסתם לארץ, אחרי שתמו כל אנשי דור המדבר, כי:

הסיבה שנשקע בענינים הגשמיים היא – מפני שמדמה אשר ההצלחה בפרנסה וכדומה, תלוי' בעיקר בכחו ועוצם ידו ובתהלוכות סדרי הטבע, ושוכח אשר הוא יתברך הנותן לו כח לעשות חיל23, וכל עניני הטבע אינם אלא כלים ולבושים לברכתו של הקב"ה (אלא שכך עלה ברצונו יתברך24, אשר הברכה ד"וברכך הוי' אלקיך" תהי' "בכל אשר תעשה")25.

ולכן, בהיותם במדבר, שהמזון שלהם הי' – מן, "לחם מן השמים"26, וראו במוחש אשר "לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר"27, לא הי' נתינת מקום לטעות להחשיב את הדברים הגשמיים כו'28, ורק כשהתחילה ההכנה וכניסה לארץ, שהותחלה29 העבודה ד"ארץ נושבת"30, הנהגה טבעית, הי' אז מקום לטעות דפעור.

ה. כפרת (קינוח והעברת31) החטא דפעור הוא ע"י "בקנאו את קנאתי"32 – מס"נ דפינחס33.

מצד השגת השכל אפשר לטעות, כי מאחר שרצה"ע הוא אשר הברכה שמלמעלה תהי' "בכל אשר תעשה" דוקא, בלבושי הטבע, אפשר לטעות אשר העלם והסתר הטבע הוא הסתר אמיתי ח"ו (מאחר אשר הוא יתברך עצמו עשה את ההעלם),

ולכן זקוק להעבודה דמס"נ וקב"ע, אשר אז מכירים את האמת, אשר הטבע עצמה היא אלקות.

[וההוראה20 מזה – שההכנה לגאולה השלימה היא ע"י הטהרה מעון פעור, שהטבע לא יעלים כו', כנ"ל בארוכה].

ומס"נ זו הוצרכה להיות בגלל גודל ההעלם וההסתר שהי' אז, עד להענין דעון בעל פעור, שהו"ע של ע"ז, שנוגע בנקודה יסודית של כל התומ"צ, ונמשך ופועל גם בדורות שלאח"ז – כדאיתא במדרש (פרדר"א ספמ"ה) והובא בתוס' (סוטה יד, א ד"ה מפני) בטעם קבורת משה "מול בית פעור", ש"בכל שנה ושנה .. בית פעור עולה למעלה כדי לקטרג ולהזכיר עון, וכשהוא רואה קברו של משה חוזר ושוקע" (מהנחה בלתי מוגה).

הניתוק (פירוד מהקב"ה, היפך הענין ד"אתם הדבקים בה' אלקיכם" (ואתחנן ד, ד)) בעריות הוא – לפי שעי"ז באים לידי עבודה זרה (היפך "אנכי ה' אלקיך"), כמובא בפרש"י (בלק כה, ב) בנוגע לבעל פעור: "כשתקף יצרו עליו ואומר לה השמעי לי, היא מוציאה לו דמות פעור מחיקה ואומרת לו השתחוה לזה".

ומ"ש בגמרא (סנהדרין סג, סע"ב) "יודעין היו ישראל בעבודת כוכבים שאין בה ממש, ולא עבדו כוכבים אלא להתיר להם עריות כו'" – הרי זה ע"ד ההלכה כו', אבל ע"פ פשוטו של מקרא מסתבר לומר שהמשתחוה לע"ז* מדמה שיש בה ממש (ואדרבה: עריות הו"ע שאין בו ממש – תאוה בלבד. ועפ"ז י"ל, שכיון שנמצא במעמד ומצב שכדאי לו לנתק כו', ובלבד למלא תאוותו בדבר שאין בו ממש – הנה מצד אנושיות** הרי זה חמור אפילו מע"ז, שהחוטא מדמה שיש בה ממש).

תניא, ליקוטי אמרים, פרק ו

והנה זה לעומת זה עשה אלהים כי כמו שנפש האלהית כלולה מעשר ספירות קדושות ומתלבשת בשלשה לבושים קדושים כך הנפש דסטרא אחרא מקליפות נוגה המלובשת בדם האדם כלולה מעשר כתרין דמסאבותא שהן שבע מדות רעות הבאות מארבע יסודות רעים הנ"ל ושכל המולידן הנחלק לשלש שהן חכמה בינה ודעת מקור המדות כי המדות הן לפי ערך השכל כי הקטן חושק ואוהב דברים קטנים פחותי הערך לפי ששכלו קטן וקצר להשיג דברים יקרים יותר מהם.