שני סוגי ביטחון בנפש | פסיכולוגיה בפרשה, בהעלותך

זה הזמן לביטחון כלפי פנים וכלפי חוץ.
ביטחון יכול להתבטא בשתי דרכים. בזעקה, תפילה או במנוחה ושמחה.
מה ההבדל ביניהם.

מקורות

במדבר י׳:ל״ה
וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה  ה׳ וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ׃

הרב שטיינזלץ
וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן, כאשר ארון הברית היה יוצא למסע, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: קוּמָה, ה', וְיָפֻצוּ, ויתפזרו אֹיְבֶיךָ, אויבי ישראל. יציאת הארון ממקום חנייתו מאיימת על אויבי ישראל. וְיָנֻסוּ, ויברחו מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ. ארון הברית ובו לוחות העדות מגלם את נוכחותו של ה' בעולם.

מי השלוח, חלק א, ספר במדבר, בהעלותך ו׳
ויהי בנסע הארן ויאמר משה קומה ה' וכו'.
כי נסיעה הוא שהאדם יוצא לדרך ולא יודע מה יולד לו צריך להרעים ולצעוק לה', וזה שקודם כל נסיעה היו תוקעין תרועה, כי תרועה היינו קול רעם וגם ביו"ט היו תוקעים, כי בשינוי הזמן צריך האדם לצעוק לה' שישמרו מכל דבר רע שיבא נגדו, ועתה שהתחילו לנסוע לארץ ישראל ונסע הארון, קודם כתיב ויאמר משה קומה ה' היינו שהתחיל להתפלל שיהיה נסיעה הזו לשלום מכל פגע רע בדרך.

שנת ת"ש, בהעלותך
ויהי בנסוע הארון וכו' קומה ד׳ ויפצו אויבך וכו' ופרש״י מהגמרא עשה לו סימניות מלפניו ומלאחריו לומר שאין זה מקומו, ונבין למה הסמניות דוקא בנוני״ן ולמה דוקא בהפכיות, וכן פרש״י לפי שהי׳ מקדים לפניהם וכו׳ היה משה אומר עמוד וכו׳ ואל תתרחק יותר, ונבין, ומה ענין ויפוצו אויבך לזה.
אמנם אנו אומרים ותערב לפניך וכו׳ ושם נעבדך ביראה וכו׳ וצ׳׳ל הא לכאורה עתה בזמן הגלות והצרות יש לנו יותר יראה, ואיך אומרים שדוקא כשיושיע ד׳ אותנו ויגאלנו ושם נעבדך ביראה, אבל אף שיראה ישנה לנו עתה מרוב עוני וצער, מ״מ לעבוד ה׳ ביראה קשה לנו, פשוט מפני שאין מניחים לנו, וגם מפני שבירת הלב ונפילת כל רוחנו, משא״כ שם כשיושיענו ד׳ ויגאלנו גם נעבדך ביראה.
והנה האיש אשר גם בצרותיו עובד את ד׳ בכל יכולתו, אז התשוקה שמשתוקק שיעזור ד׳ לו ממצוקותיו, ויוכל לעבוד אותו ית׳ יותר, התשוקה שלו מועלת להפוך את הרוגז לרחמים,
ותמשיך את הישועה, כי ישראל מברכים את שמו ית׳ בלשון נכח ונסתר, כמ׳׳ש בכל ברכה ברוך אתה ד׳ לשון נוכח, אשד קדשנו וכו׳ לשון נסתר, ברוך הוא שאומרים בב"ש הוא לשון נסתר, ברוך אתה לשון נוכח, משא״כ המלאכים מברכים רק בלשון נסתר, קק״ק וכו' ברוך כבוד ה' ממקומו הכל לשון נסתר, והוא מפני שישראל עלו במחשבה בנסתר, וגם הם בנגלה בעשי׳, לכן מברכים אותו ית׳ שלמעלה מן השגה בנסתר, וגם כשמתגלה בעשי׳, משא״כ המלאכים שהם מעולם ומבחינה אחת, מעולם שלמעלה מן ההתגלות, מברכים אותו ית׳ בלשון נסתר לבד,
וזהו גם כח ישראל להפוך מרחמים לרוגז על הרשעים, ומרוגז לרחמים על ישראל, היינו לעשות מהתגלות הסתרת פנים, ומהסתרה התגלות, כיון שהם בנסתר ובנגלה.
וכשעלה מש״ר לקבה״ת והתווכח עם המלאכים, נעשו לו אוהבים וכ״א נתן לו מתנה, ונבין נא אם רק בע״כ ראו שצריכים להסכים ליתן התורה למה עוד נתנו לו מתנות, הן בזוה״ק איתא בדבר המתנות, אבל שם הוא ענין אחר משרי אוה״ע שחשבו את קבה״ת ללא טובה ח״ו לישראל אבל מלאכים אלו האמורים בגמרא שכנראה שלא כוונו לרעת ישראל למה עוד התעוררו כ״כ באהבה עד ליתן עוד מתנות, ולהנ״ל זה בעצמו הי׳ מן הוכוח, שהם אמרו מה אנוש וכו' ופעל מש״ר והפך אותם מרוגז לרחמים בכח הישראל, ובזה בעצמו הראה להם (מש״ר) את גדלות ישראל שיוכל להפוך מרוגז לרחמים גם אותם בעצמם, עד שגם מתנות יתנו לו.
נחזור להנ״ל ושם נעבדך ביראה, כי עתה אף שיש לנו יראה מ״מ קשה לעבוד בה עבודה שלימה, וזה ויהי בנסוע וכו׳ לומר שאין זה מקומו, לא בלבד על מקומו מרמז רק גם על מקום אחר* ועשה לו סמניות נוני״ן הפכיות, כי איתא במס' שבת דף ק״ד נו"ן כפופה נאמן כפוף ע׳׳ש היינו כשיש לישראל כ״ט וכפוף לד׳ בעבודה, אבל כשכפוף מתוך יסורים ח״ו היא נו"ן הפוכה, ואז הארון והתורה מוסתר מישראל, וע״ז התפלל מש״ר קומה ה׳ ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך שהם שונאי ישראל, ואז לא יסתר הארון והתורה ולא תהי׳ נו"ן הפוכה רק עבודת ד׳ והתקרבות אליו ית׳ מתוך שמחה וכ״ט.
נחזור להנ״ל ושם נעבדך ביראה, כי עתה אף שיש לנו יראה מ״מ קשה לעבוד בה עבודה שלימה, וזה ויהי בנסוע וכו׳ לומר שאין זה מקומו, לא בלבד על מקומו מרמז רק גם על מקום אחר* ועשה לו סמניות נוני״ן הפכיות, כי איתא במס' שבת דף ק״ד נו"ן כפופה נאמן כפוף ע׳׳ש היינו כשיש לישראל כ״ט וכפוף לד׳ בעבודה, אבל כשכפוף מתוך יסורים ח״ו היא נו"ן הפוכה, ואז הארון והתורה מוסתר מישראל, וע״ז התפלל מש״ר קומה ה׳ ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך שהם שונאי ישראל, ואז לא יסתר הארון והתורה ולא תהי׳ נו"ן הפוכה רק עבודת ד׳ והתקרבות אליו ית׳ מתוך שמחה וכ״ט.

רשי
קומה ה'. לְפִי שֶׁהָיָה מַקְדִּים לִפְנֵיהֶם מַהֲלַךְ שְׁלֹשָׁה יָמִים, הָיָה מֹשֶׁה אוֹמֵר עֲמֹד וְהַמְתֵּן לָנוּ וְאַל תִּתְרַחֵק יוֹתֵר.
תַּנְחוּמָא בְּוַיַּקְהֵל:
ויפצו איביך. הַמְכֻנָּסִין:
וינסו משנאיך. אֵלּוּ הָרוֹדְפִים:
משנאיך. אֵלּוּ שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאל, שֶׁכָּל הַשּׂוֹנֵא אֶת יִשְׂרָאֵל שׂוֹנֵא אֶת מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר "וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ" (תהלים פ"ג), וּמִי הֵם? "עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד":

קומה ה' ויפוצו אויביך ויש הבדל בין אויב ובין שונא, שהאויב איבתו גלויה והם המקובצים למלחמה וכשיקום ה' יפוצו אויביך, והשונאים אינם מקובצים למלחמה רק שומרים שנאה בלב והם לא יתחילו כלל להכין צבא מלחמה רק ינוסו תיכף כגרגשי שפנה והלך לו:

בגלל שהאויבים הם גם שלך – אויביך. כשאנחנו מנצחים אתה מתעלה.
אש קודש , שנת תש"ב, מטות
ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ד׳ ויפוצו אויביך וכו׳ שונאי ישראל שונאי ד׳ הם כמו שפרש״י, וזה שדיבר מש״ר זאת אל הארון והלוחות, כנ״ל שזהו הסימן שהיסורים הם על קידוש השם ושונאי ישראל שונאי ד׳ הם אם מתנפלים על התורה, קומה ד׳ ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך, קומה ד׳, כי איתא במדרש פ׳ בשלח עה״פ אז ישיר, אע״פ שמעולם אתה לא נתיישבה כסאך ולא נודעת בעולם אלא מאז ישיר משל למלך ואגוסטוס וכו׳ זה עומד על הלוח וזה יושב, שיושב יותר התגלות כבודו ית׳ מעומד, נכון כסאך מאז וכשישראל נושעו ואמרו ישראל שירה [היא] בחי׳ נתיישבה כסאך,
אבל כשח״ו הם בצרה, אז כביכול קומה ד', שזהו חילול השם, לא יושב, לכן ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך.

שמות רבה כג
אָז יָשִׁיר משֶׁה, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים צג, ב): נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז, אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּהוּ, אַף עַל פִּי שֶׁמֵּעוֹלָם אָתָּה, לֹא נִתְיַשֵּׁב כִּסְאֲךָ וְלֹא נוֹדַעְתָּ בְּעוֹלָמְךָ עַד שֶׁאָמְרוּ בָּנֶיךָ שִׁירָה, לְכָךְ נֶאֱמַר: נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה מִלְחָמָה וְנָצַח, וְעָשׂוּ אוֹתוֹ אָגוּסְטוּס, אָמְרוּ לוֹ עַד שֶׁלֹא עָשִׂיתָ הַמִּלְחָמָה הָיִיתָ מֶלֶךְ, עַכְשָׁיו עֲשִׂינוּךָ אָגוּסְטוּס. מַה יֵּשׁ כָּבוֹד בֵּין הַמֶּלֶךְ לְאָגוּסְטוּס, אֶלָּא, הַמֶּלֶךְ עוֹמֵד עַל הַלּוּחַ וְאָגוּסְטוּס יוֹשֵׁב. כָּךְ אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל, בֶּאֱמֶת עַד שֶׁלֹא בָּרָאתָ עוֹלָמְךָ הָיִיתָ אַתָּה, מִשֶּׁבָּרָאתָ אוֹתוֹ אַתָּה הוּא, אֶלָּא כִּבְיָכוֹל עוֹמֵד, שֶׁנֶּאֱמַר (חבקוק ג, ו): עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ, אֲבָל מִשֶּׁעָמַדְתָּ בַּיָּם וְאָמַרְנוּ שִׁירָה לְפָנֶיךָ בְּאָז, נִתְיַישְׁבָה מַלְכוּתְךָ וְכִסְאֲךָ נָכוֹן, הֱוֵי נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז, בְּאָז יָשִׁיר.

זה לא רק בכוחנו
באר מים חיים, במדבר י׳:ל״ה:א׳
ויהי בנסוע הארון וגו'. עיין במה שכתבנו למעלה ולפי הנזכר שם יאמר הכתוב כאן. כי אחר שראה משה שבני ישראל אינם מתקנים בהליכתם את הדרך אשר המה הולכין בו. ובאמת עיקר כוונת שמו יתברך במה שהנהיג את ישראל דרך המדבר היה הכל בכדי לתקן שם להכניע את הקליפה הקשה השוכנת במקום ההוא ולהעלות הקדושה אשר שם כנודע לכל. ולזה ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך וגו' כלומר קומה אתה ה' בעצמך ועשה זאת בכוחך ברוב רחמיך חסדיך שיפוצו אויביך וגו' כלומר שתכניע הקליפה השוכנת כאן ויתעלה הקדושה על ידי הארון הקודש בעצמו אחרי שישראל אינם נותנים לב על זה.

בהעלותך, כ"א סיון, ה'תשכ"ט
טז. הביאור בפירוש רש"י, "ויפוצו אויביך – המכונסין, וינוסו משנאיך – אלו הרודפים. משנאיך – אלו שונאי ישראל, שכל השונא את ישראל, שונא את מי שאמר והי' העולם, שנאמר82 ומשנאיך נשאו ראש, ומי הם, על עמך יערימו סוד",

– החילוק בין "אויב" ל"שונא"83, שאצל "אויב" השנאה היא באופן חיצוני, בגלוי ובפועל ("מקיפים אתכם מבחוץ"84 ),
ואילו "שונא" מורה על שנאה כבושה בלב, עמוקה יותר, שלכן רודפים להציק כו' ("מחפשים אחר המטמוניות שלכם"85 ). וזהו "משנאיך – אלו הרודפים" (משא"כ "אויביך, המכונסין", ולא "אלו המכונסין", כי לפעמים מתחלקים "אויביך" לכמה מחנות, מצד תכסיסי מלחמה כו'86, ורק בגלל שנאמר "יפוצו", מובן שקאי על "המכונסין").

ולכן: אף שכבר פירש רש"י על הפסוק87 "תהרוס קמיך", "ומי הם הקמים כנגדו, אלו הקמים על ישראל, וכן הוא אומר כי הנה אויביך יהמיון, ומה היא ההמי', על עמך יערימו סוד, ועל זה קורא אותם אויביו של מקום" – הרי זה רק בנוגע ל"אויביך", שזוהי רק שנאה גלוי' בהנהגה בפועל, שיכולה להיות גם בהנהגה נגד רצון ה'88 ; אבל איך יתכן מציאות של "משנאיך", שנאה כבושה בלב כלפי "מי שאמר והי' העולם"?! – ועל זה מתרץ רש"י: "משנאיך אלו שונאי ישראל .. שנאמר ומשנאיך נשאו ראש, ומי הם, על עמך יערימו סוד".

תהלים סח
יָקוּם אֱ-לֹהִים יָפוּצוּ אוֹיְבָיו וְיָנוּסוּ מְשַׂנְאָיו מִפָּנָיו.

תהילים קל״ב
קוּמָה ה׳ לִמְנוּחָתֶךָ אַתָּה וַאֲרוֹן עֻזֶּךָ׃

ספר הזהר , ויצא ו׳:ל״ה
תְּרֵין אִינוּן הֲווּ דְּאָמְרוּ קוּמָה יְיָ, משֶׁה וְדָוִד. משֶׁה אָמַר, (במדבר י׳:ל״ה) קוּמָה יְיָ וְיָפוּצוּ אוֹיְבֶיךָ. וְדָוִד אָמַר, קוּמָה יְיָ לִמְנוּחָתֶךָ. מַאי אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. אֶלָּא משֶׁה כְּמַאן דְּפָּקִּיד לְבֵיתֵיהּ קָאֲמַר, משֶׁה פַּקִּיד לָהּ, לְאֲגָחָא קְרָבָא לָקֳבֵיל שַׂנְאוֹי. דָּוִד זָמִּין לֵיהּ לְנַיְיחָא, כְּמָה דְּמַזְמִין (ליה) לְמָרִיהּ, זַמִּין לְמַלְכָּא וּלְמַטְרוֹנִיתָא עִמֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, קוּמָה יְיָ לִמְנוּחָתֶךָ אַתָּה וַאֲרוֹן עֻזֶּךָ, בְּגִין דְּלָא לְאַפְרָשָׁא לוֹן.
שנים הם שאמרו קומה ה' משה ודוד. משה אמר קומה ה' ויפוצו אויביך. ודוד אמר קומה ה' למנוחתך מה יש ביניהם. אלא משה שהוא בעלה דמטרוניתא אמר, כמי שמצוה לביתו: משה, צוה לה לעשות מלחמה עם שונאיו. דוד, הזמין אותו למנוחה, כאיש המזמין לביתו את רבונו. הזמין את המלך והגבירה עמו, וזהו שכתוב, קומה ה' למנוחתך, אתה, שהוא המלך, וארון עוזך, שהוא הנוקבא, בשביל שלא להפריד ביניהם.

(תהילים קל״ב:ט׳) כֹּהֲנֶיךָ יִלְבְּשׁוּ צֶדֶק וַחֲסִידֶיךָ יְרַנֵּנוּ. מִכָּאן אוֹלִיפְנָא, דְּמַאן דִּמְזַמֵּן לְמַלְכָּא, יְשַׁנֵּי עוֹבָדוֹי בְּגִין לְמֵיהַב חֶדְוָה לְמַלְכָּא. אִי אָרְחֵיהּ דְּמַלְכָּא דְּחָדָאן לֵיהּ בְּדִיחֵי הֶדְיוֹטֵי, יְסַדַּר קַמֵּיהּ בְּדִיחֵי רוֹפִינוּס וּפַרְדַּשְׁכֵי, וְאִי לָאו, לָאו אִיהוּ (בגין) בְּדִיחוּתָא דְמַלְכָּא.
כהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו וכו': מכאן למדנו, שמי שמזמין את המלך, ישנה את מעשיו, כדי לגרום שמחה אל המלך, אם דרכו של המלך הוא, שמשמחים אותו בדחנים מפשוטי עם, יסדר לפניו בדחנים מכובדים ושרים גדולים, ואם לא יעשה כן, לא השלים שמחת המלך.

מאמר פדה בשלום תשכ"ו
ומבואר בהמאמר52, דזה שהמשכן והארון היו מהלכים במדבר בכדי לבטל את הקליפות שהיו במדבר (נחשים שרפים ועקרבים) ולברר ולהעלות את הנצוצות דקדושה שנפלו לשם, הוא בירור בדרך מלחמה. כמו מלך שיוצא ממקומו והולך למדינת האויב להלחם בו ולכובשו. ולכן אמר משה [בנוגע לנסיעת הארון במדבר – ויהי בנסוע הארון] קומה ה' ויפוצו אויביך, דישנם אויבים שצריך ללחום בהם. והבירור ע"י הגילוי שהאיר בביהמ"ק הי' בדרך מנוחה, דשלמה הי' במקומו והנצוצות נמשכו אליו מעצמם. ולכן אמר דוד קומה ה' למנוחתך.

אמיתית ענין המנוחה הוא שהמברר אינו יורד למקום המתברר אלא נמצא במקומו, וע"י הגילוי אור (דהמברר) שמאיר על המתברר, הוא נמשך בעצמו להמברר. ומנוחה באופן זה היתה בימי שלמה דוקא