ג'רמי לין. ברוך השם. ברק אובאמה. ברוך השם. ביבי? לפיד? לבני? לא תודה

השבועיים האחרונים בספורט שייכים ללא ספק לג'רמי לין, האמריקאי ממוצא אסיאני הראשון בליגת הכדורסל הטובה בעולם ומי ששובר שיאים כבר שבעה משחקים ברציפות עם הניו-יורק ניקס. מרתק לא פחות מלצפות בלין משחק, הוא לשמוע אותו מתראיין. בסיומו של כל משחק מתנפלים עליו העיתונאים ומנסים להוציא איזו כותרת. ראיון אחר ראיון, האוונגליסט הנוצרי הזה (ולא בודהיסט), אחרי שהוא מחלק מהקרדיט לחבריו המשחקים יחדיו כקבוצה, מקפיד לטעון כי ההצלחה לפני הכל – היא 'תודה לא-ל', ממנו יתברך. ועל החוויה הנפלאה הזאת, של להצליח, של להגשים חלום, הוא מודה לא-ל בכל רגע.

יכול להיות שמחר כבר יגבה לבו, והוא ישכח שלא 'אני ואפסי עוד', שיש משהו נוסף שלוקח חלק במציאות חייו, שמכוון אותה ומקיים אותה, אבל בינתיים, הא-ל אצלו הוא חלק מהמשוואה.

לקראת הבחירות לנשיאות ארה"ב, הראיונות עם לין הזכירו לי את נאום ההשבעה של ברק אובאמה. בסיום המסע המרגש שלו לכיבוש הבית הלבן, הוא לא שכח להודות לא-ל, ולבקש ממנו שיברך את הנוכחים ואת ארצות הברית.

אובאמה, הנשיא האפרו אמריקאי הראשון וחבר הכנסייה הנוצרית השחורה, גם אם הוא לא בביטול לבוראו, מתיר לו מקום מרכזי בהצלחת מערכת הבחירות שלו, ורותם אותו שוב למערכת הבחירות הבאה.

למרות ואולי בזכות הפרדת הדת מהמדינה בארה"ב, הבורא שם מאוד פופולארי, כפי שמראים הסקרים. In God We Trust המלמד על מידת האמונה, מופיע אפילו על הדולר.

ואצלנו..

המתח בין דת ומדינה והצורך של התנועה הציונית להתנער מהעולם החרדי-גלותי כדי לרתום את הכוחות ולהקים את מדינת ישראל, מנע עד היום מרוב הפוליטיקאים והשחקנים שלנו 'להכיר' בבורא בפומבי. לא תמצאו, ואני לא מוכן לחתום על זה, אבל אני בהחלט משער, קלטת של בן גוריון או רבין, ביבי או לפיד או לבני, מכריזים תודה לא-ל. ברוך השם. בעזרת השם.

במקום שאמירות מעין אלה יתפרשו כהיבט של עוצמה פנימית, כהכרה של הדובר שלא בכוחו מצויה השליטה הבלעדית במציאות, ושמחובתו לעשות ככל שביכולתו אך גם עשייתו תלויה ברצון הבורא, ביטויים שכאלה, המערבים את הבורא בשיח החברתי והאישי, נתפסים כביטוי לחולשה במקרה הטוב וכהתרפסות לאלקטורט הדתי במקרה הפחות טוב. את שלי יחימוביץ, אם אינני טועה, אני חושב שתפסתי פעם או פעמים אומרת משהו בסגנון תודה לא-ל.

ברור שלא כולם תופסים את הבורא באופן דומה, ומובן שלא כולם מייחסים לבורא אותן משמעויות. יש שעבורם הבורא הוא טרנסנדנטי, בשביל אחרים פנתאיסטי, ויש האוחזים בתפיסה דאיסטית, והרשימה היא ארוכה. אבל בהכללה גסה כל מי שמטמיע את האמירה 'ברוך השם' בנאומו מצביע על גדלות קומה מסוימת. הוא מעיד על כך שהוא לא מלא בעצמו כל כך, למרות הצלחתו וכוח השפעתו. הוא מכיר בכך שהוא איננו מושלם. תובנה שהיא כל כך נדרשת אצל פוליטיקאים, ידוענים ושחקנים.

באחרונה פורסם סקר מקיף בנושא "אמונות, שמירת מסורת וערכים של יהודים בישראל", שנערך על ידי מרכז גוטמן לסקרים, הפועל מטעם המכון הישראלי לדמוקרטיה. על פי הסקר בקרב ישראלים יהודים – 80 אחוז מאמינים באלוהים; שלושה מכל ארבעה ישראלים יהודים לא רק מחפשים זהות יהודית אלא גם רואים את האמונה כחלק אינטגרלי מחייהם. הנתונים, המתקרבים לאלה של אוכלוסיית ארה"ב, לא אומרים הרבה על הרבה דברים הקשורים למידת דתיות, והם רחוקים מלשנות את המאזן הדתי-חילוני, אבל הם אומרים דבר אחד ברור – אנחנו רוצים שראש הממשלה הבא שלנו יאמר, או תאמר, מעל הבמה בעזרת השם. שיאיר לפיד יסכם את נאום הבחירות שלו ביברך אתכם השם. לאחר מכן אפשר להתדיין מיהו אותו השם שממנו הוא מבקש שנתברך. אז מי שרוצה את הקולות שלנו, יכול להתחיל לשנן. בסוף הוא אולי עוד באמת יאמין. בעזרת השם.

לסיום התפתיתי להביא כאן את "שני יסודות", שירה של זלדה, מגדולות המשוררות, בת דודתו של הרבי מליובאוויטש ומורתו של עמוס עוז, שדי זוכה לתחייה מחודשת ורלוונטית תמיד.

הַלֶּהָבָה אוֹמֶרֶת לַבְּרוֹשׁ
כַּאֲשֶׁר אֲנִי רוֹאָה
כַּמָּה אַתָּה שַׁאֲנָן
כַּמָּה עוֹטֶה גָּאוֹן
מַשֶּׁהוּ בְּתוֹכִי מִשְׁתּוֹלֵל
אֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲבֹר אֶת הַחַיִּים
הַנּוֹרָאִים הָאֵלֶּה
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל טֵרוּף
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל רוּחָנִיּוּת
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל דִּמְיוֹן
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל חֵרוּת
בְּגַאֲוָה עַתִּיקָה וְקוֹדֶרֶת.
לוּ יָכֹלְתִּי הָיִיתִי שׂוֹרֶפֶת
אֶת הַמִּמְסָד
שֶׁשְּׁמוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה
וְאֶת הַתְּלוּת הָאֲרוּרָה שֶׁלְּךָ
בָּאֲדָמָה, בָּאֲוִיר, בַּשֶּׁמֶשׁ, בַּמָּטָר וּבַטַּל.
הַבְּרוֹשׁ שׁוֹתֵק,
הוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֵרוּף
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵרוּת
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִּמְיוֹן
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחָנִיּוּת
אַךְ הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תָּבִין
הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תַּאֲמִין.

שירי זלדה, הקיבוץ המאוחד, תשמ"ה