עצבות וחרדות

ספר התניא מייחד מקום נרחב לטיפול בעצבות ובגורמי העצבות. ניתן לומר כי למרות שהעצבות והחרדות הן מצב נפשי נפוץ בחברה המודרנית, היהדות אינה מקבלת את הנטייה לעצבות וקובעת כי מי שמוטרד ונופל לידי עצבות ודאגות, הוא כמי שעובד עבודה זרה. זאת למרות שכמעט אף אדם אינו יכול להתנער מהחרדות, העולות כנגד רצונו.

הסתירה האמורה היא חלק מהמאבק המתמיד של האדם, ממשימתו להיות נושא הפכים. העצבות, שהיא דבר טבעי, לא רק מכווצת ומנמיכה את קומת האדם, אלא היא גם גורמת לו לעבוד את עצמו ולסמוך רק על עצמו. בעצבותו הוא כמו שולל את מציאות הא-ל, הוא לא סומך שדברים עתידים להסתדר. העצבות אינה מאפשרת לו לראות דבר מעבר לעצמו. הוא לא מצליח להתרכז כראוי במשימות שלפניו. העצבות היא חלק ממבנה ההסתר של הישות, ויעודה הוא ההתגברות עליה.

כשהאדם נגוע בעצבות וחרדות, סביר שגם ייכשל בתחרות הקשה של השוק הקפיטליסטי הדורש מאבק נחוש כדי להשיג דבר מה גשמי. כך למשל בזירת אגרוף, כששני אנשים נלחמים ביניהם, אם האחד יהיה שרוי בעצבות, המובילה לעצלות, ומכאן גם לטמטום הלב, קרי אטימות הלב, אזי סביר שייפול וינוצח בקלות גם אם בפועל הוא גיבור וחזק מחברו.

טמטום הלב הוא לא טמטום המוח. טמטום המוח הוא ליקוי במחשבה השכלתנית ואילו טמטום הלב הוא העדר אנרגיות, חוסר יכולת לחוש, להתלהב ולהאמין. כדי להצליח צריכים לבוא לכל משימה מתוך זריזות. הזריזות נמשכת מן השמחה לקראת המטלה. השמחה פותחת את הלב ומסירה דאגות ודברים מכבידים. מי שמצוי במצב רוח מרומם ונהנה מהרגשה טובה בעמלו, ודאי שסיכוייו להצליח גבוהים יותר מאשר זה אשר מלכתחילה נוטה לגישה פסימית וקודרת. לעומתו מי ששרוי בדאגות הוא כמי שמשקולת מונחת על רגליו ומצרה את צעדיו¹.

גם כשאדם פותח עסק, מסעדה למשל, והוא עומד כוסס ציפורנים בכניסה למקום, מפוחד ודואג שמא לא ייכנסו לקוחות, אזי גם סועדים פוטנציאליים יהססו באם לבוא בשעריו. הבריות אינן נמשכות למקום בו שורה עצבות. מן הסתם עצבות זו תגרור אותו לעצלות וניוון, לחוסר נכונות להביא לשדרוג ושיפור פני המסעדה, כך שתפתה לקוחות לבקר בה. סביר שהמקום ישקף את מצב רוח הבעלים. לעומתו מי שעל פניו ניכרת השמחה, וזאת באה לידי ביטוי במופעים של זריזות – למשל כשרואים שהוא טורח על הניקיון והתחזוקה השוטפת מתוך מסירות אמיתית, למתבוננים מהצד מתעורר החשק להיכנס למסעדתו. שכן מקום בו שורה אווירת השמחה והטיפוח ניכר לעין, מושך יותר את הלב.

בהיבט הזה העצב משולל כל יתרון ומעיד על תחושת הישות, על האגו של האדם, שמציב את עצמו במרכז ומביע דכדוך על כי העניינים אינם מתנהלים לפי רצונו ותוכניותיו². העצבות היא סביבו ולא סביב קידום של תכנים אמיתיים³.

להגביל את העצבות ולהסיח את הדעת

ישנם כמה סוגי עצבות, דאגות ומיני דכדוך. סוג אחד הוא כזה שסיבתו היא אמיתית. כמו בעל עסק שתיפקד שלא כראוי, טעה ברישום מסוים או שהוא ממתין לבחינה שוטפת של רשויות המס. הבדיקה מעוררת בו חרדות. כלומר ישנו גורם אמיתי, מציאותי, המעורר את החרדה. מנגד ישנן חרדות וטרדות האופפות את האדם שלא מתוך סיבה כלשהי. המדובר במחשבות ש'סתם כך' מתרוצצות לו בראשו, ומייצרות קדרות וכיווץ שאינם ניתנים לפתרון ממשי.

על-מנת להתמודד עם סוג העצבות הראשון, הפרט צריך לייחד זמן לחשבון נפש ולכלוא את החרדה בזמן זה. לאמור, אם אדם מוטרד מגרעון בבנק, לא יועיל שכל היום יחשוב על חובותיו. הוא צריך לנתח בקור רוח ובפרק זמן קצוב את הסיבות לגרעון ולעבד תוכנית פעולה לשינוי המצב הכלכלי. כל עיסוק בעניין מעבר לזמן המיוחד לחשבון נפש רק יביא אותו לידי צער מיותר. התחימה של החרדות הכלכליות בפרק זמן מוגדר היטב, וההתמודדות הקרה והרציונאלית איתן תסייע לאדם לתפקד כראוי ברוב שעות היממה.

כדי להתמודד עם סוג העצבות השני, שאינו נובע מדבר מסוים, צריך ללמוד להסיח את הדעת. ההתמודדות עם המחשבה השלילית גוררת את האדם להתבוסס באומללותו. על כך נאמר 'אל תען כסיל באיוולתו פן תשוה לו גם אתה'⁴. כל מי שמנסה להתמודד עם המחשבות של הטרדות באמצעות שכנוע הפוך, סופו שייכשל, משום שאת הזמן ייאבד במאבקי סרק בזירות מיותרות. כאשר העצבות אינה נובעת מגורם כלשהו בר שינוי או השפעה במציאות, אזי גם אי אפשר לנצח אותה או להתרומם ממנה כל עוד מתייחסים אליה. עם תסריטים שליליים בתודעה לא ניתן להתמודד ולצאת מנצח. הפתרון היחיד הוא להתעלם מהעצבות ולהדליק אור חיובי, לשנות גישה, מתוך מאמץ ובסוד הדווקא.

גם זו לטובה

ההתמודדות עם העצבות היא תוצאה של ביטחון ואמונה במציאות הבורא. ההצלחה של ההתבוננות והיציאה מהטרדות נשקפת כאשר האדם שם לב כיצד כל העניינים הם רק הבל ורעות הרוח. בשפה פופולארית 'כסף בא וכסף הולך'. הטרדה מרחיקה את האדם מלראות אלוקות בעולם עד שנתטמטם, נאטם מוחו ולבו, ולא מתאפשר לו לראות או לגלות שום דבר חוץ מהוא עצמו⁵.

הביטחון מקנה לאדם רוגע המאפשר לו לתפקד טוב יותר ואף מזמן לו הצלחות. העובדות עשויות להיות קבועות מראש. איננו בוחרים למי להיוולד, ואיננו יכולים לערוב להצלחתנו הכלכלית, אך גישתנו כלפי המציאות היא זו ההופכת את טעם החיים ממר למתוק. המוכנות לבחור בגישה החיובית ולא בשלילית מעצבת את התייחסותנו למציאות, ובה בעת את יחס המציאות כלפינו. כך למשל נגיחה של נהג ברכב שלפניו, מבלי לשים לב, עלולה להיגרר לאלימות מילולית ופיזית קשה. אולם אם אותו נהג ייצא מרכבו לאחר התאונה בבקשת סליחה מחויכת, רב יותר הסיכוי שהנהג השני יקבל את האירוע בהבנה. בדוגמה אחרת, אדם יכול לראות בביקור אורחים בביתו כגניבת זמן, מקור לטרדה ולבזבוז כספים על הוצאות אירוח. מנגד הוא יכול לראות באורחיו מקור להנאה צרופה, אפשרות להעניק ולהתענג על השהות במחיצתם. הוא רשאי גם להשלים עם גניבת הזמן שנוצרה כתוצאה מהצורך לקבל את קרוביו ולהבין שאין לו ברירה אלא לארחם כראוי, הן משום הצו החברתי והן מפני ההכרה שכל מאורע הוא בעל משמעות, ולכן יש לנצלו כראוי. דפוס ההתנהגות שיבחר ישפיע על נינוחות האורחים ויחסם אליו.

במסגרת המאבק בין הנפש האלוקית שבאדם לנפשו הבהמית, אין מצב שבו נותר חלל ניטרלי. האדם אינו יכול להתגבר על העצבות מבלי לתמוך בתחושה אחרת תחתיה. ואקום הוא ממד בלתי נסבל בקיום האנושי, שכן מיד נטייה, רצון, אטימות או תאווה כלשהם תופסים את החלל שנפער תחת הנטייה שהודחקה. אדם אינו יכול להתגבר על העצבות שבו מבלי לכוון לשמחה.

בהקשר זה אומרים חז"ל כי 'כשם שמברך על הטובה, כך מברך על הרעה'⁶.כלומר יש לברך על דברים שהם בבחינת טוב שהוא מורגש וגלוי לעין, ממש כשם שמברכים על דברים המהווים בשורות רעות. למשל כשומעים על פטירת אדם, מברכים – 'ברוך דיין אמת'. הסיבה העומדת בתשתית הקבלה של הרע היא ש'אין רע יורד מן השמיים'⁷, והרע, גם אם קשה לנו לקבל אותו כעת, גנוז בו טוב, במדרגות גבוהות יותר. שכן לכל דבר שקיים כאן למטה בחיים הארציים, יש מקור גבוה יותר בהשתלשלות, שבו הוא בבחינת טוב.

[1] לדוגמת שני אנשים מתאבקים ראה תניא, לקוטי אמרים, פרק כו. בעל התניא מחריג סוג מסוים של מרירות שממנה יכול להופיע יתרון. על מרירות המביאה לשבירת הלב, ומשם לצמיחה, אומר שלמה המלך במשלי (יד, כג): "בכל עצב יהיה מותר".

[2] 'ואדרבה העצבות היא מגסות הרוח שאינו מכיר מקומו כן ירע לבבו על שאינו במדרגת צדיק…' תניא, לקוטי אמרים, פרק כז.

[3] ראה תניא, לקוטי אמרים, פרק כו.

[4] משלי כו, ד. מובא בתניא, לקוטי אמרים, פרק כח.

[5] מוהריי"צ, ספר המאמרים, תרצ"ב, ש"פ תולדות, ריגא, קנא.

[6] משנה ברכות פ"ט מ"ה, מובא בתניא, לקוטי אמרים, פרק כו.

[7] ב"ר פנ"א, ג.