הגבינה הלבנה של ברונו שולץ

מי שמכיר את כתיבתו של דויד גרוסמן נחשף להשראה ששאב מ"קפקא הפולני", ברונו שולץ. "בכל עמוד שלו", כך מתאר גרוסמן את כתיבתו של שולץ, "מתפוצצים החיים, עולים על גדותיהם, נעשים פתאום ראויים לשמם."[1] את ספרו "חנויות קינמון" קרא בגיל צעיר מאוד, במשך יום אחד ולילה אחד. בטירוף חושים גמור. את הספר קרא מבלי לדעת דבר אודות המחבר. כשהגיע לסיומו התוודע לסיפור על מותו:

"בגטו… היה לשולץ פרוטקטור, מגן ומעביד. איש אס אס ושמו לנדאו שניצל את שולץ לצייר ציורי קיר בביתו ובאוורתו. לקצין היה יריב, קצין אס אס אחר, גינתר שמו, שהפסיד ללנדאו בקלפים. אותו גינתר פגש את ברונו שולץ בקרן רחוב, וירה בו למוות רק כדי לפגוע במעבידו. כשנפגשו שני הקצינים אחר כך, אמר הרוצח: "הרגתי את היהודי שלך," ועל כך הוא נענה: "יפה, עכשיו אני אהרוג את היהודי שלך."

התיאור הזה טלטל את גרוסמן הצעיר. "אני זוכר שסגרתי את הספר ויצאתי מהבית והסתובבתי כמה שעות, כמו בתוך ערפל. הייתי במצב של אובדן הרצון לחיות בעולם שבו ייתכנו דברים כאלה, שבו תיתכן שפה שמאפשרת תיפלצות לשון כאלה, כאותו משפט."

אין סכינים

תגובתו של גרוסמן לתיאור הרצח של ברונו שולץ היא טבעית. בוודאי על רקע החיות העולה מכתיבתו.

רבי יהושוע בן חנניה גם "קרא" קטע דומה. הוא היה עד לחורבן הנורא של בית המקדש. לרצח של מאות אלפי יהודים. אולם הוא ראה את הדברים אחרת. הוא גם מבקש מאיתנו "לקרוא" אחרת את הרוע והקשיים שבעולם. רבי יהושוע לא "סגר את הספר ויצא". כך עולה מהוויכוח שניהל ראש החכמים עם "סבי דבי אתונא", חכמי אתונה.

הדיאלוג כולו אניגמטי, וכדרכם של חכמי אתונה, מנוסח בקודים ובסמלים. אתונה כבר לא מה שהיתה. גם מצב היהודים לא כשהיה. רומא שולטת בכיפה.

הנה כמה מובאות מהדיאלוג, המופיע במקור בארמית[2]:

איך קוצרים שדה של סכינים? שואלים חכמי אתונה.

בקרן של חמור, משיב רבי חנניה.

וכי יש קרן של חמור? הם מקשים.

וכי יש שדה של סכינים? הוא עונה. "עני רוכב על חמור". אבל הוא לא בא, הם מקשים – אין עני, אין חמור, אין קרן.

גם אין סכינים. מסביר רבי חנניה;

ועוד הם ממשיכים. הביאו לפניו שתי ביצים ושאלו: איזו ביצה הוטלה על ידי תרנגולת שחורה ואיזו על ידי לבנה. בתגובה הביא רבי יהושע שתי חתיכות גבינה ושאל: איזו נעשתה מעז שחורה ואיזו מלבנה.

והדיון נמשך.

למה התכוונו חכמי אתונה? מבין הפרשנויות, זאת של המהרש"א, ישנה אחת המזכירה את תגובתו של גרוסמן.[3]

זמן הדגירה של ביצה הוא 21 יום. 21 יום הם שלושת השבועות בין יז בתמוז לבין תשעה באב. 21 יום הם גם מספר הימים בין ראש השנה להושענא רבה, יום החיתום.

אתה רואה, כמו רצו חכמי אתונה לומר, כבר אי אפשר להבדיל בין הטוב והרע, האור והחושך. 21 יום סימלו אצלכם דגירה לקראת התחדשות וצמיחה. והנה הם עתה מסמלים חורבן, מות ואובדן.

תסתכלו על הגבינה, ענה רבי חנניה. באיזו עז מדובר, אמר, כשהוא מתכוון לגורלות, שני שעירי העזים, ביניהם היה מטיל גורל הכהן הגדול. האם מדובר בעז השחורה, זאת שהפכה שעיר לעזאזל שגורלה נחרץ, או בעז לבנה, זאת שהוקרבה לפני הקב"ה. האמת, שאין זה משנה. גם סביב השעיר לעזאזל קשרו חוט, "לשון של זהרורית", שהפך לבן בזמן שהיא נדחפה ממצוק גבוה. אותו לבן סימל שגם מהחטאים, מהעוונות, מהחושך יוצאת גבינה.

עבורנו, ענה רבי יהושוע, המאמינים, אין סכינים בעולם. הרוע והקושי, החורבן והאובדן יש בהם מקור של נחמה ותקומה. אחרי החורבן, תבוא התקומה. עבורנו אין שתי רשויות. אחת של אור, טוב וחסד, ואחת של חושך, קושי וסבל.

עבורנו היהודים יש רק רשות אחת. כך על-פי רבי יהושע בן חנניה. וגם אם תקופות מסוימות בהיסטוריה אנחנו היינו השעיר לעזאזל, אנחנו היינו אלה שהטילו בהם את האדם לתחלואי החברה, הלשון של זהרורית סביב צווארנו הלבינה כשלג.

את שולץ רצחו. אבל הוא הותיר גבינה לבנה. את הנשמה היהודית אי אפשר להרוג. היא כאן חיה, מתפקדת, פועלת, מגשימה את תכליתה. החורבן לא יכול לפגוע באמונה אלא למי שזאת היתה מעורערת בו עוד קודם לכן.

***

רשימות נוספות על תשעה באב ובית המקדש:

העלם וגילוי – על הכמיהה לבית המקדש

הרוצה להחכים ידרים

השמחה של החורבן

ההתעלות הרוחנית שבצום

[1] מאין נחלתי את שירי, עמ' 47.

[2] בכורות ח, ב.

[3] ראו המרש"א, בכורות ח, ב. וראו את שיעורו הנהדר של ר' יוסף יצחק יעקבסון בנושא.