לכבות את הכעס

תנועות מחאה, הפועלות לשינוי הסדר הקיים ולתיקון עולם, מציעות אידיאליים של שינוי, שלום ואחווה אך נוטות לאמץ רטוריקה של כעס. דוגמאות בולטות הן קבוצות המקדמות טבעונות, פמיניזם רדיקלי, לאומנות, תנועות למאבק בחיסונים ועוד. התנועות מעודדות את פעיליהן למחות כנגד אפליה או חלוקת משאבים לא הוגנת. אולם המחאה אינה ניטרלית רגשית. העמדה המוסרית הנעלית שזורה בתפיסה שבלי כעס הדברים לא ישתנו. הכוחות השמרניים לא יאפשרו את השינוי מבלי שנצעק, נתעצבן, נחמיר סבר, נהפוך שולחן. ללא אלה, הכל יישאר כשהיה.

הכעס מאפיין לא רק תנועות מחאה. שוב ושוב אנחנו שומעים דברים בנוסח: "בלי כעס כלום לא יזוז כאן". אפילו בשיח של לקוח עם חברת התקשורת המקומית, או של מטופל עם הצוות הרפואי המטפל בו, רווחת התפיסה שבלי שהכעס יבוא לידי ביטוי אי אפשר יהיה להתנתק מהשירות או לקבל את מה שמגיע לנו. כשכעס הוא תנועה נפשית רווחת, התנועה הזו משתלטת על השיח ונוכחת כלגיטימית גם במרחב הפרטי, הזוגי והמשפחתי. הילדים לא מתנהגים כראוי בעינינו, אז אנו רשאים לכעוס עליהם. לא ביצעו את מה שביקשנו, אז אנו כועסים. בני הזוג מתעלמים מאיתנו, אז אנו כועסים.

מבטל את האחר

כעס הוא רגש טבעי. אצל רבים הוא מתעורר בקלות כתוצאה מפגיעה בכבודנו, מחשיפה לעוולות, מחוסר אונים או מאי שביעות רצון מההתרחשויות. כשאני כועס אני לא מקבל את מה שקורה נגד רצוני. באמצעות הכעס אנחנו מבטאים נטייה או רצון לשלול היבטים במציאות של הפוגע. לכן בדרך כלל הביטוי של הכעס הוא ביטול הזולת. כשאני כועס על מישהו אני כמו שולל את קיומו. פעוט שרוצה דבר מה מאימו והוא אינו מקבל אותו, מכה אותה בכעס. באותו רגע הוא כמו רוצה לשלול את מציאותה של מי שלא ממלאת את רצונו.

מבחינה פנימית הרבי הרש"ב מסביר שכעס "הוא תוספת חיות בהדם (עם היות שזה בבחינת כיווץ ואינו בבחינת התלבשות)." ניתן לראות במוחש שמי שכועס כאילו יש לו לכאורה תוספת חיות. הוא מסוגל לגלות כוחות כבירים שבוקעים ממנו. אולם תוספת החיות הזאת לא מתגלה בצורה הרמונית וסדורה. היא לא מתלבשת באיברים אלא יוצרת כיווץ. החיות של הכעס היא כמו אור רב עוצמה של רגש, שמאיר בהבזק אחד ללא כלי שיכיל אותו. בשל עוצמתו האור, מאיים על האדם.

עמדה נחרצת נגד הכעס

קשה למצוא בארון הספרים היהודי מידה שמעוררת יותר התנגדות מאשר הכעס. הרמב"ם מדגיש כי "יש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר והוא גובה לב… וכן הכעס מדה רעה היא עד למאוד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר וילמד עצמו שלא יכעס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו" .

ההתנגדות הנחרצת לרגש הכעס מדגישה את נזקיו ההרסניים. נזקים שחשוב למנות משום שרבים סבורים שאין להם שליטה על הכעס שלהם. הוא מתפרץ מהם. מכעיסים אותם. אולם מבחינה נפשית האמת היא שהם מתירים לעצמם לכעוס. הם משתמשים בכעס כתירוץ או הסבר להתנהגותם. אך בכוחם למנוע ממנו מלהתפרץ. המטרה בתיאור נזקי הכעס היא להבין ולקבל החלטה מודעת שאני לא יכול לתת לרגש הזה להתפתח בי. אין לו לגיטימציה כפי שאין לגיטימציה לגנבה או לפגיעה באחר.

חסר תועלת

אחת הסיבות לכך שהכעס רווח כל כך היא שמי שכועס חושב שיש ערך כלשהו בכעס. אלא שהכעס הוא לא סימן לכוח אלא לחולשה. כשאני כועס אני לא באמת משתלט על המציאות אלא אני לא מכיר בגבולות הכוח שלי ובאפשרויות המונחות לפני. האדם הכועס, האידיאולוגיה הכועסת, בטוחים שללא הכעס הם נותנים לגיטימציה למציאות. אולם היותי לא כועס לא הופך אותי למי שלא פועל כדי לשנות. להפך, ברוב המקרים אצליח יותר להשפיע על הדברים שלא מתוך תנועה של כעס. בדרך כלל ההישגים של הכעס הם רגעיים ומזעריים. הכעס לא באמת יוצר שינוי והשפעה לאורך זמן אלא רק מפחיד ומאיים לזמן קצר, ולאחר מכן משיב את ההתנגדות כבתחילה. תנועה בטוחה, שלא מאוימת ולא נפגעת היא בעלת כוח רב יותר לשינוי ובריאה יותר למצב הנפשי.

בתחום החינוך הכעס הוא הרסני לנפש הילד. כנראה לא נמצא ילד או ילדה, בשום גיל, שחווים כעס של הוריהם ואומרים לעצמם, "כן טעיתי, כועסים עלי בצדק. אשנה מהיום את דרכי". הכעס מכבה ומרחיק את הילדים. כשהילד חווה כעס הוא מרגיש שהוא לא טוב מספיק ולא ראוי. הוא מרגיש שפוגעים ומקטינים אותו. כשמבטלים מישהו הוא מתרחק או מאבד את האמון שלו בעצמו ובכושר קבלת ההחלטות שלו. בכעס אנחנו מערערים את היציבות הרגשית של הילד וגורמים לו להיות מפוחד כשהוא מתהלך בעולם או שאנו דוחפים אותו בעצמו להיות כעסן. להיות מי שמתעמת עם העולם ומאמץ את התנועה של כעס ורוגז לתוך חייו.

כמו בחינוך כך בזוגיות, הכעס מפרק את היחסים. הוא פוגע באמון, מפריע להתנהלות המשותפת ומחדיר פחד ואיומים בתוך הבית. בן הזוג יכול להיות איש נפלא, מסור, פעיל ואפילו מכבד, אך התקף כעס אחד שלו, פעם בכמה חודשים, יכול לגרום לבן הזוג ולכל בני הבית להלך לצדו בחשש. בני המשפחה מאבדים את הבטחון שכן הם אינם יודעים מתי הוא יאבד את שליטת השכל וייכנע לרגש שמנהל אותו. ניתן לומר כי הכעס כמעט לעולם אינו תורם לשיפור הזוגיות. ההפך הגמור הוא הנכון, ככל שהאדם נמנע מלבטל את בן הזוג, ככל שהוא מתאמץ לאפשר לו מקום להתבטא, להשפיע ולצמוח, כך לזוגיות יש יותר סיכוי לפרוח. הסיבה לכך היא שבעת הכעס אני לא רואה את האדם מולי. לעומת זאת כשאני מתגבר על הכעס אני לא משתלט על כל המרחב. התגברות על הכעס מעידה שהאדם לומד שלא כל מה שהוא רוצה צריך להתממש וגם לזולת יש צרכים ורצונות. במכתב לבן זוג שנוטה לגלות את מידת הכעס בתוך המערכת הזוגית, הרבי הזהיר שהאדם בכעסו מתחלפת נשמתו, כך על פי האר"י. הוא הופך להיות אדם אחר ולכן הוא מזמין יחס לא רצוי כאל אדם זר. ואילו כשהוא מתגבר על הכעס הוא מזמין יחס הפוך של שמחה ושלום.

הכעס הוא כאמור תנועת נפש טבעית השוללת היבטים במציאות של מי שאני כועס עליו. כשאני כועס על מישהו אני כמו רוצה לא לקבל אותו, את מעשיו או עמדותיו. לכן מי שכועס הוא כשופך דמים ופוגע בכל מערכת יחסים. "מידת הכעס באה לידי רציחה מפני שאי אפשר לו לסבול כל דבר שהוא נגד רצונו. מי שמחשיב את עצמו ומיקר את עצמו צריך הכל לעצמו. טובת עצמו היא החשובה ביותר," מסביר הרש"ב. הכעס, כמו האש, שורף את מי ומה שנקרה בדרכו. הוא לא מאפשר ללמוד מהאחר או לקבל את קיומו או בחירותיו.

פוגע בי

"ובעלי כעס אין חייהם חיים", ו"כל מיני גיהנום" שולטים באדם הכועס, מדגישים חכמים. הכעס לא פוגע רק בתא המשפחתי, בזוגיות ובהורות, הוא מפרק מבפנים גם את האדם הכועס. הוא חש שהוא לא מקבל את שמגיע לו. הוא שוכח דברים בכעסו. אחרי הכעס אנו חשים עייפות גדולה, משום שרגש הכעס ממעט את חיות הנפש. בגלל שהכעס ממעט את החיות הוא מאיץ מחלות ופגיעה בבריאות.

עוד מדגיש הרמב"ם את אובדן האמונה שמבטא הכעס. "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה".  הרמב"ם נסמך על הכתוב בגמרא לפיו "הקורע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו יהא בעיניך כעובד עבודה זרה". האדם הכועס מאבד גם את חוכמתו משום שכוח ההרס שפועל על שלילת האחר פועל גם עליו. הכעס הוא כמו הכרזה זמנית שברגע הכעס האדם מאפשר לרגש לשלוט בו, ולא הוא, באמצעות שכלו, מכווין את מידותיו וצורת התנהגותו. באותו רגע של כעס האדם לא מקבל את עקרונות ההשגחה הפרטית ואת התפיסה שכל התרחשות היא מדויקת עבורו. בעת הכעס האדם הוא חסר אמונה. זאת עוזבת אותו עד ששכלו ישוב לשלוט על מידותיו.

הצעד הראשון בהתגברות על כעס הוא ההפנמה עד כמה התנועה של הכעס היא לא יעילה, לא לגיטימית ולא רצויה גם לו עצמו. כל עוד האדם סבור שיש תועלת כלשהי בכעס, שהכעס משרת אותו, הוא לא ישחרר אותו. כשהאדם מודע לכך שהוא לא ישיג הישגים בזכות הכעס, וייווכח בעוצמת הנזקים של הכעס, הוא יבין שאין לו שום הצדקה או היתר לכעוס. הכעס הוא לא אופציה. הוא יידע שמעולם לא צדק כשכעס ולא הוביל באמצעותו לשינוי אמיתי ורצוי.

הכעס עולה באופן טבעי, אך המשימה הלא טבעית האנושית הכבירה היא לכבות את אש הכעס או לנווט אותה כך שינוטרל כוחה המזיק.