לחטוף. לא לחכות לשלמות | חנוכה
אחד הדברים שמעכבים תיקון, ברור והתקדמות זה שאנחנו מחכים שהתנאים יהיו מושלמים שנהיה מוכנים, שנהיה הכי טובים.
המסר של חנוכה הוא אל תחכו. תחטפו.
מקורות
עירובין נד, א.
אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: שִׁינָּנָא, חֲטוֹף וֶאֱכוֹל חֲטוֹף וְאִישְׁתִּי, דְּעָלְמָא דְּאָזְלִינַן מִינֵּיהּ כְּהִלּוּלָא דָּמֵי.
רש״י
חטוף אכול – אם יש לך ממון להנות עצמך אל תמתין עד למחר שמא תמות ושוב אין לך הנאה:
דעלמא דאזלינן מיניה – גרסינן:
כהלולא דמי – היום ישנו ולמחר איננו דומה לחופה שהולכת מהר:
בן יהוידע
חֲטוֹף אֱכוֹל, חֲטוֹף אִישְׁתִּי, דְּעָלְמָא דְּאַזְלִינָן מִינֵיהּ, לְבֵי הִלוּלָא דָּמִי. נראה לי בס"ד כונתו על ברור נצוצי הקדושה, ולכן שייך על זה לשון חטיפה, שיחטוף הניצוצות מהקליפה הן באכילה הן בשתיה,
שיחות הרבי מליובאוויטש (מכמה מקורות)
הנה לדעתי אין כדאי לחכות, כי חבל על הזמן ההולך בהעדר עבודה ופעולה, ואם מצאו אנ"ש שמתאים הוא לעבודה הנ"ל הרי אדרבה צ"ל בזה, כמו שהורו אותנו רז"ל בענינים כמו אלו: חטוף ואכול חטוף ושתה, ז"א אדרבה לעבוד בזה בזריזות ולמלאות חלקו בארגון אנ"ש, שסוכ"[ס] הנה נפוצים עי"ז המעיינות חוצה, אשר בטח ישמש זה ג"כ כלי להגדלת והמשכת הצלחה בעניניו הפרטים.
אגרות קודש כרך ו א'תרסד
הנה ידוע מכתב כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע (קונ' ומעין עכ"ב) שבזמננו עתה, אין אתנו יודע עד מה בעניני הבירורים ובמילא צריך לעבוד ולהתעסק בכל המקצועות בבת אחת, ובכלל הרי ידוע מרז"ל אשר האי עלמא כבי הילולא דמיא, חטוף ואכול חטוף ושתי…
וכיון שנמצאים בזמן ומעמד ומצב ש"אין גו' אתנו יודע עד מה"2018, וצריך "לחטוף" מכל הבא לידו (כפי שכותב כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע2019) – צריך להתנהג כן גם בנוגע להקב"ה – לחטוף ולהכריז ש"אני אבטח בך" (בהקב"ה בעצמו), וכיון שהקב"ה הוא כל יכול גם בעוה"ז הגשמי ואפילו החומרי, גם כפי שהגשמיות והחומריות היא עדיין קודם הבירור – אזי נפטר כל אחד מישראל מכל הדאגות הקשורים עם כל שבעים אומות העולם וכל אביזרייהו, באופן ד"פדה בשלום", והולך לבטח דרכו.
ואז מתבטא הענין ד"אני אבטח בך" בשמחה גלוי' – שיכולה להיות רק כאשר רואים את הדבר המשמח באופן גלוי גם לעיני בשר.
תענית כא, א.
אָמְרוּ עָלָיו עַל נַחוּם אִישׁ גַּם זוֹ שֶׁהָיָה סוֹמֵא מִשְׁתֵּי עֵינָיו, גִּדֵּם מִשְׁתֵּי יָדָיו, קִיטֵּעַ מִשְׁתֵּי רַגְלָיו, וְכׇל גּוּפוֹ מָלֵא שְׁחִין.
וְהָיָה מוּטָּל בְּבַיִת רָעוּעַ, וְרַגְלֵי מִטָּתוֹ מוּנָּחִין בִּסְפָלִין שֶׁל מַיִם כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲלוּ עָלָיו נְמָלִים. פ
ַּעַם אַחַת בִּקְּשׁוּ תַּלְמִידָיו לְפַנּוֹת מִטָּתוֹ, וְאַחַר כָּךְ לְפַנּוֹת אֶת הַכֵּלִים.
אָמַר לָהֶם: בָּנַיי, פַּנּוּ אֶת הַכֵּלִים, וְאַחַר כָּךְ פַּנּוּ אֶת מִטָּתִי, שֶׁמּוּבְטָח לָכֶם שֶׁכׇּל זְמַן שֶׁאֲנִי בַּבַּיִת אֵין הַבַּיִת נוֹפֵל. פִּינּוּ אֶת הַכֵּלִים וְאַחַר כָּךְ פִּינּוּ אֶת מִטָּתוֹ, וְנָפַל הַבַּיִת.
אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, וְכִי מֵאַחַר שֶׁצַּדִּיק גָּמוּר אַתָּה, לָמָה עָלְתָה לְךָ כָּךְ?
אָמַר לָהֶם: בָּנַיי, אֲנִי גָּרַמְתִּי לְעַצְמִי. שֶׁפַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ לְבֵית חָמִי, וְהָיָה עִמִּי מַשּׂוֹי שְׁלֹשָׁה חֲמוֹרִים, אֶחָד שֶׁל מַאֲכָל, וְאֶחָד שֶׁל מִשְׁתֶּה, וְאֶחָד שֶׁל מִינֵי מְגָדִים.
בָּא עָנִי אֶחָד וְעָמַד לִי בַּדֶּרֶךְ, וְאָמַר לִי: רַבִּי, פַּרְנְסֵנִי. אָמַרְתִּי לוֹ: הַמְתֵּן עַד שֶׁאֶפְרוֹק מִן הַחֲמוֹר. לֹא הִסְפַּקְתִּי לִפְרוֹק מִן הַחֲמוֹר עַד שֶׁיָּצְתָה נִשְׁמָתוֹ. הָלַכְתִּי וְנָפַלְתִּי עַל פָּנָיו, וְאָמַרְתִּי: עֵינַי שֶׁלֹּא חָסוּ עַל עֵינֶיךָ — יִסּוֹמוּ, יָדַיי שֶׁלֹּא חָסוּ עַל יָדֶיךָ — יִתְגַּדְּמוּ, רַגְלַי שֶׁלֹּא חָסוּ עַל רַגְלֶיךָ — יִתְקַטְּעוּ. וְלֹא נִתְקָרְרָה דַּעְתִּי עַד שֶׁאָמַרְתִּי: כׇּל גּוּפִי יְהֵא מָלֵא שְׁחִין.
אָמְרוּ לוֹ: אוֹי לָנוּ שֶׁרְאִינוּךָ בְּכָךְ! אָמַר לָהֶם: אוֹי לִי אִם לֹא רְאִיתוּנִי בְּכָךְ. וְאַמַּאי קָרוּ לֵיהּ נַחוּם אִישׁ גַּם זוֹ — דְּכׇל מִילְּתָא דַּהֲוָה סָלְקָא לֵיהּ, אֲמַר: גַּם זוֹ לְטוֹבָה.