איך למצוא סיפוק בחיים – לפי הרבי מלובביץ׳
מהו סיפוק בחיים ולמה הוא כל כך חשוב לבניית חיים מלאים?
מה מונע סיפוק אישי ואיך מתגברים על הגורמים המונעים מאיתנו לחוש מסופקים.
מקורות
אגרות קודש כרך יג ד'שסז ה"ה, כ"ב אייר, תשט"ז
ומה שכותב שלע"ע הסתפק במועט מפני הקישוים שבגביית הסכומים,
רצוני לפרש התיבה שמסתפק שאין זה סיפוק אמיתי אלא רק הפסק בעבודה בשביל תוספת כח לאחרי ההפסק,
שבכדי שתהי' תועלת ההפסק במילואה צריך להיות מתוך מנוחת הנפש, וזהו פירוש ענין ההסתפקות, ומובן שהפסק כגון דא גם זה לעבודה יחשב כיון שמנצלים אותו לתוספת בעבודה.
ובהביא בחשבון מאמר רז"ל אשר יותר ממה שהנותן עושה עם המקבל, המקבל עושה עם הנותן, הרי עאכו"כ אשר בגבית צדקה, שאך לרגע הוא המקבל, הנה עוד יותרת פעולתו בהנוגע להנותן, והתבוננות זו וכעין זו מגדילה סיפוק הנפש של גבאי הצדקה עד שמוסיף גם בבריאות כפשוטה, וע"ד מ"ש שמועה טובה תדשן עצם, שהוא גם בפשטות וכנודע מסיפור רז"ל.
ראש חודש כסלו, תשכ"ד ברוקלין,
בקשר עם יום הולדתו הנני בזה להשתתף עם כל המברכים את כ' לאריכות ימים ושנים טובות ופוריות. ויהי רצון שינצל כל אפשרויותיו להחזקת היהדות המסורתית והפצת מעינות חב"ד,
שבניצול הכשרונות והאפשרויות הרי הם הולכים ומתרבים.
כי הנשמה היא בצלם ודמות אדם העליון, והגוף הוא מעין ודוגמת הנשמה, ורואים בגוף שככל שמשתמשים ומתעמלים באבר מן הגוף – כן יתפתח ויגדל כוחו,
והוא הדין בכוחות הנפש, וכן הוא בניצול האפשרויות – שהמנצל אותן במילואן מזמינים לו מלמעלה כהנה וכהנה. ואם תמצא לומר זהו ענין מי שיש לו מנה רוצה
מאתים – ברוחניות, שאין הכוונה עונש שלעולם לא יהי' לו לאדם סיפוק רוחני, אלא אדרבה כיון שרכש "מנה" מזכים אותו ברצון חזק לרכוש "מאתים", ואין לך דבר העומד בפני הרצון.
ההבדל מתאווה
כידוע מ"ש בספרי מוסר135 שא' הסימנים לידע ולהבחין בין דבר שהו"ע של מצוה וקדושה לדבר שאינו אלא מילוי תאווה בלבד, הוא, הרגשת האדם לאחרי המעשה: בדבר של מצוה וקדושה – הנה לאחרי העשי' ישנו רגש של סיפוק ושביעות רצון, משא"כ במילוי תאוה, שאין זה אלא לפי שעה, ולאחרי זה לא נשאר בידו מאומה].
ונמצא, שהמושג של "חיים" כפי שהוא ע"פ "לוח" של נייר, וחיים הראויים לשמם – הם ב' דברים שונים, שלכן, גם לאחרי משך זמן רב של חיים ע"פ ה"לוח" יתכן שעדיין לא התחיל לחיות חיים הראויים לשמם.
אם כן סיפוק זה הפסקה בתנועה שלי קדימה,
שאני מוצא שטוב לי עם מה שיש. וזה ממלא אותי להמשך.
מה מונע סיפוק ואחרי זה מה מחזק סיפוק
- ריקנות – לא מוצא ערך ומשמעות טובע בגשמיות אוכל כדי לכפר. שותה.
לא מרגיש שאני בעל ערך ומשפיע
- רצונות גבוהים מדי, לא רלוונטיים.
ציפיות לא מציאותיות
- לא מסתפק במה שיש לי
- נופל לגשמיות יותר מדי.
- לא יודע לחיות ברגע, לא מוצא סיפוק במה שאני עושה
- השוואה לאחרים
- לא מחובר לעצמי, לנפש האלוקית
איך כן למצוא סיפוק?
- לגלות את הכוחות הייחודיים לי, בתחרות אישית עם עצמי.
ימי הסליחות, תשכ"ד
לכבוד מר קדיש שי' לוז
שלום וברכה!
נעם לי לקבל הידיעות מאנשי כפר חב"ד על דבר בקורו בכפר חב"ד והתרשמותו מהמוסדות שם, בהמשך ליחסו הטוב כל העת לאנשי חב"ד. ובטוחני שימשיך כך להבא ועוד יוסיף בזה בכל עת מצוא בהתאם להתפתחות כפר חב"ד ועניניו. והרי כלל הוא שבכל עניני טוב צריך להיות מוסיף והולך ומעלין בקדש. ובפרט שיש לכ' אפשרויות מיוחדות עפ"י מעמדו ומצבו, וכל ענין בהשגחה פרטית הוא.
ולקראת השנה החדשה, הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה ולברכה, הנני בזה להביע ברכתי לו ולכל אשר לו, ברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות.
בכבוד ובברכה רבה.
מאשר אני קבלת ספרו "אבני דרך", בהקדמת בקשת רוב הסליחה על איחור האישור מפני כמה סיבות. ות"ח על שימת לבבו לשלוח את ספרו, והרי יצירתו של אדם – במדה חשובה משקיפה את המחבר, ובפרט שזה הספר מכיל גם פרקים מתולדות ימי חייו, ובריחוק מקום – יש בזה גם משום היכרות אישית עם מחבר הספר.
רגיל אני לחשוב, בקבלי ספר ממחבר, שלא "בכדי" שלח אלי את ספרו ובודאי כוונת המחבר שאעיין בספרו ואם יהי' לי מה להעיר – יקבל הערותי בספ"י אפילו אם איני מזדהה עם השקפת עולמו של המחבר. וכן בנוגע לספרו ארשה לי לציין אי איזו הערות, ובפרט – בנקודה הפנימית של הספר, ציור הקבוצה וחיי הקבוצה שלנושא זה בפרט מייחד כ' את ספרו.
אקוה שכ' יסכים שענין הקבוצה אינו מטרה בפני עצמה, ואצ"ל המטרה האחרונה; אלא תכליתה להשיג סדר חיים רצוי ומקווה על ידי שיתוף פעולה קיבוצית.
כשלעצמה הקבוצה ענינה, לכאורה, להשוות קטן וגדול, שזהו בעצם היפך טבע האדם; באשר בני אדם כשם שאין פרצופיהם דומים כך אין דיעותיהם דומות זו לזו.
ולכן היחיד מוצא סיפוק ושלימות כשאפשר לו להוציא לפועל כל מה שיש לו בכח, ובמדה הכי מלאה, לא כל כך בענינים המשותפים שיש לו עם בני חברתו, אלא דוקא בשטח האינדיבידואלי שלו שבו מצטיין הוא מחבריו וסביבתו, כי הלא זוהי העצמיות שלו. לאידך, אין האדם בטבעו מתבודד ולא טוב היות האדם לבדו, והוא מחפש חיי חברה אשר בה ועל ידה ובעזרתה יוכל להגיע לשלימותו הוא.
מתוך הנחה האמורה, הנה מחד גיסא יש לחיי הקבוצה חשיבות גדולה בזה שמהוים רקע לשיתוף כוחות של כמה וכמה אנשים ועל ידי כך להישגים גדולים יותר, וכמובן, אפילו מסכום כל הכחות הפרטיים, וכידוע שפעילות שני אנשים בצותא גדולה יותר מכפלים מפעילותו של כל אחד מהם לחוד. ועוד מהענינים החיוביים שבקבוצה שהיא מסירה אותה קנאה ותחרות בלתי רצוי' המביאה פעמים תכופות להתדרדרות היחסים שבין אדם לחברו, משא"כ פעולה קיבוצית שבדרך כלל מקרבת הלבבות וכולי.
לאידך גיסא, אין תכלית הקבוצה לבטל כל התחרות בכלל, שהרי אחד מהענינים המעוררים למאמצים יתרים ולהתקדמות וניצול כל הכחות ובזריזות וכולי – הוא דוקא מזה שיש לו לאדם אתגר והתחרות. אלא שעל הקבוצה לצנר את ההתחרות הטבעית לשטח עליון יותר. במלים אחרות, תמורת זה שבחברה אינדיבידואלית מתחילה ההתחרות בצרכים הכי פשוטים, הגשמיים והחומריים, ועד שכלשון חכמינו ז"ל אלמלא מוראה של מלכות (- הכרח החברה) איש את רעהו חיים בלעו, הנה בקבוצה אפשר להעביר את הכח הזה להישגים גדולים יותר, אם בתוספת מרובה על הצרכים ההכרחיים או בשטח נעלה יותר – בחיי הרוח.
המורם מהאמור לעיל הוא שענין הקבוצה וחיי הקבוצה אינו מטרה והישג בפני עצמו, אלא שלב והכנה ודרך לפיתוח האינדיבידואליות והיחידות שבכל אחד ואחד והתגשמותם באופן הכי טוב ובמדה הכי מלאה.
הערכה יסודית זו של ענין הקבוצה נוגעת לא רק לאחר שהשיגו כבר סדר חיים קיבוצי מלא וצריך להחליט למעשה כיצד לנצל את יתרון הכחות ואיך להבליט אצל כל אחד את התכונות והכשרונות הפרטיים שלו בכל היקפם, אלא נוגעת היא ג"כ תיכף בהתחלת חיי הקבוצה, כיון שלעתים תכופות ואולי גם ברוב הפעמים, עצם סדר חיי הקבוצה מוכרח, כאמור, לעורר התנגדות פנימית נגד הסדר והמשטר המתאמץ להכניע את היחיד בתור יחיד ולהפכו לחלק של הגוש, היינו הקבוצה. לעומת זאת, אם היחיד יודע שאין זה אלא שלב בהתפתחותו והדרך המגדילה את אפשריותו להגיע להישגים אינדיבידואליים גדולים יותר, על ידי כך שמשחררים אותו מדאגות בשלב נמוך מזה (בהנוגע לצרכיו ההכרחיים המושגים בקל יותר ובלי בזבוז כוחות וזמן הודות לפעולה המשותפת הקיבוצית), הרי הכרה זו לא זו בלבד שתבטל התנגדותו הטבעית אלא עוד זאת שתוסיף בו התלהבות והתמסרות במילוי תפקידיו בקבוצה.
האמור לעיל נוגע לא רק להצלחת הקבוצה בכלל, אלא גם לתוכן החיים ואופן החיים בקבוצה, אשר כ' נוגע גם בזה בספרו, כגון היחסים שבין ההורים והבנים וכיו"ב (וביותר – שעלול ההיזק להיות מרובה על השכר בשטח זה), כיון שיחסים אלו נמצאים בשטח החיים "הרוחניים" של האדם שבהם עצמאות היחיד חשובה ועיקר.
עוד יש נקודה, שלדעתי חשובה, והיא בשנוי הרגש והיחס לקבוצה מצד מייסדי הקבוצה ומצד אלה שנולדו בקבוצה. שאם מייסדי הקבוצה, או אלו שבאו לחיי הקבוצה מקרוב לפי ערך, יכולים לקבל סיפוק נפשי בהכירם שהגיעו לזה, כמו שכותב, מחיים שונים בהחלט ובתכלית, ומסביבה חדורה השקפת עולם הפכית, והשיגו חיי קבוצה מתוך עמל ויגיעה וקרבנות וסיגופים וכולי, שכל זה מוסיף יוקר והערצה לדבר המושג, הנה אלה שנולדו בקבוצה או נתגדלו בה רואים סדר חיים זה כטבעי, ואצל אלה בודאי שההגבלות של חיי הקבוצה, שהוזכרו לעיל, בולטות יותר מאשר הצדדים החיוביים, מה שמחוייב לעורר אצלם אי-סיפוק נפשי או אפילו התמרדות, ועכ"פ חיכוכים, כלפי אלה הכופים עליהם משטר קיבוצי (והבלטת הקבוצה כשלב והכנה – גם בזה תועיל).
ומכאן הבעי' הנוקבת, שדרך אגב לא מצאתי בספרו מענה עלי': מה "נותנים" לדור הנולד בקבוצה בתור מטרה או אידיאל שירצו להגיע לזה אפילו מתוך עמל ויגיעה ומסירות נפש במסגרת חיי החברה?
- להמיר חוסר הסתפקות גופנית ברוחנית. בגשמיות – להמיר לרוחניות
אגרות קודש כרך יא ג'שצו
ב"ה, ח' ניסן, ה'תשט"ו
מר בן ציון שי' המכונה דר. דינור
מכתבו נתקבל, וזה עתה נתקבל גם ספרו "במפנה הדורות", ות"ח על תשורתו זו.
ולמותר להעיר, ובפרט לדכוותי', אשר חירות גופנית לא רק שאינה תכלית בפני עצמה ואינה אלא הכשרה לחירות הנפש וכשלון הכתוב – בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא' על ההר הזה), אלא שגם לא תתכן חירות כפשוטה אלא אם כן קשורה היא בחירות הנפש, ולא תתכן חירות הנפש, וכל' החסידות אפילו חירות הנפש הבהמית, אלא אם כן קשורה היא בחירות הנפש האלקית.
כי במלחמת היצרים, הרי לעולם לא יקבל הרוח מרות החומר ולא יהי' כפוף לו אלא לשעה ולא ישלים אתו בלבב שלם, מה שאין כן כשהרוח מתגבר על החומר ומנצחו נצחון גמור, היינו לא רק מתוך הכרח אלא גם מתוך הכרה שכן צריך להיות שהחומר יהי' כפוף ובטח להרוח, אז דוקא שורר השלום בעולם קטן זה האדם, כיון שהחומר יכול להתברר ולהבהר ולהיות מרכבה להרוח ולא להיפך. אמנם הדרך לזה ראשיתה בקבל עול אבל אחריתה סיפוק נפשי וחירות אמתית, וכל' תורת החסידות הנפש האלקית תמיד היא במנה אתו, ועל ידי עבודה שהתחלתה קבל עול יגיע האדם מאתכפיא לאתהפכא, שהרע לא רק כפוף לטוב אלא נהפך לטוב שזהו תכליתו האמתית של האדם.
ב"ה, ט"ו אדר, תשט"ו
במענה על מכתבו, בו שואל חוות דעתי באשר שתי דרכים לפניו, אם לקבל משרה בתור רופא ויהי' טרוד בעניני פרנסתו מבלי זמן פנוי כדי הצורך לחקירות מדעיות, או להשתדל לסדר חייו באופן שיוכל להתקדם בחקירות מדעיות שכפי הנראה יש לו סיכויים טובים להצלחה בזה.
הנה מובן שהדרך השני טובה יותר כיון שעל האדם להביא בחשבון לא רק את השבועות והחדשים הקרובים אלא והעיקר עתידו בשנים הבאות, וכדאי צמצום בחיים לזמן קצר, בשביל לקבל סיפוק נפשי וגם שיפור המצב הגשמי לשנים ארוכות, אבל מובן גם כן שבמה דברים אמורים אם יהי' בידו לסדר אופן פרנסתו על כל פנים בצמצום גם אם יקדיש רוב מרצו וחלק חשוב מזמנו לחקירות מדעיות, כי בלאו הכי הרי טרדת הפרנסה מבלבלת בעת החקירה וקשה להתקדם בזה.
בטח למותר לעוררו אשר כל איש ואשה הישראלים, אשרם האמיתי ולא רק ברוחניות אלא גם בגשמיות, תלוי בהנהגתם בחייהם מתאים להוראת תורתנו הק' תורת חיים, וככל שהקשר בזה הדוק יותר מגדילים גם כן האפשרית לשיפור החיים בגשם וברוח, ואין לך דבר העומד בפני הרצון.
- לכבות ערוצים ולהיות נוכח
למצוא מעלות
- חסר בקבלת עול – לקבל ללמוד
ב"ה, י"ז אלול, השי"ת
במענה על מכתבו מכ"ח מנ"א המתאר מצבו, ומעתיק מה שכתב לו כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ שיסדר לו שיעורים בביתו וישתדל להרבות חברים אשר יקחו חבל בהלימודים, גם כותב לי שהתעסק בקיבוץ ילדים ומסיבות שבת, ולפעמים גם באמצע השבוע. וגם עתה יש אצלו קביעת שיעורים בלימודים, אבל אין לו שום סיפוק מזה, והוא מרגיש שחסר לו משהו, ושואל דעתי בזה.
הנה לפי דעתי מה שחסר לו הוא ענין הקבלת עול, אשר זהו יסוד ושורש כל העבודה, ולהשיג קבלת עול אינו נזקק לזה התבוננות מיוחדת ועמוקה, ורק יתאר לעצמו אשר מלך מלכי המלכים הקב"ה ברא עולמו ואח"כ ויפח באפיו נשמת חיים, שזהו נשמתו המחי' את גופו, והוא עומד עליו צופה ומביט ובוחן כליותיו ולבו וכל מעשיו ודיבוריו וכל צעדיו יספור (לשון התניא פ' מ"ב).
כדי להקל עליו עבודה זו הנה זיכהו השי"ת אשר הוא חסיד, דהיינו שנשמתו היא פרט מנשמת הצדיק הכללית, ואם חסר איזה דבר בהנשמה פרטית, הנה על ידי התקשרות הראוי' נמשך כל החסר לו מהנשמה הכללית, ואמר הרבי בפירוש אשר כשלקח ע"ע הנשיאות התנה שיהי' זה בחסד ורחמים, ומאז, משנת תר"פ ועד עתה הנה עומד הוא ומשמש וממשיך לכל תלמידיו חסידיו ומקושריו כח וחיות בעבודת השם, הכוללת בתוכה הן הענינים שבין אדם למקום והן הענינים שבין אדם לחברו;
נוסף על כל זה הנה בחר בו הרבי בעצמו והטיל עליו שליחות מיוחדת וידוע גם על פי נגלה אשר שלוחו של אדם כמותו, במילא מובן אשר בשליחות זו נתן לו הרבי מהכוחות שלו, וכמבואר במאמר ח"י אלול שנה זו, אשר מצוה ל' צוותא וחיבור, ומבואר באריכות שם במשל, אשר על ידי שאדם מקיים ועושה ציווי החכם והמלך גם אם אינו יודע תוכן ענינו ואינו משיג גודל הענין ההוא, הנה שמחתו צריכה להיות בלי גבולית, כי בזה הוא מתאחד ומתקשר עם עצמות החכם ועצמות המלך.
ואחר כל זה אשר כל הנ"ל יש אצלו, הנה מתאונן הוא אשר אין לו בזה סיפוק ואינו מרגיש חיות, ורק מרגיש שחסר לו מה שהוא.
אם לקולי הוא נשמע, יעזוב את ההתאוננות היתרה בהרגשת עצמו מה חסר לו ומה יש לו, ויתבונן בחלק היפה אשר ניתן לו שהוא מתלמידי ומקושרי נשיאנו הוא כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ, וישמח בשמחה גדולה בחלקו זה וימשיך השמחה בפעולות ממשיות ממש למלא את רצון משלחו, אשר הכוחות על זה ניתנו לו ואינו חסר אלא הרצון.
וכאשר יבטל רצונו מפני רצון נשיאנו שמסר לו רצון הקב"ה, אזי זה גופא יהי' כלי שיומשך לו חיות בכל פעולותיו במילוי רצון כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ.
בברכת כתיבה וחתימה טובה, המחכה לבשורות טובות ממנו שהוסיף אומץ בעבודתו הן עם עצמו הן עם זולתו, ומקיים עבדו את הוי' בשמחה
- סיפוק נפשי בהשפעה על אחרים
הי' זה שכרי, אשר נוסף על התועלת לרבים שתצא מזה, כיון שהצליחו השי"ת בהשפעה אשר גורל הרבים במדה חשובה תלוי בה, עוד ימצא גם סיפוק נפשי בהשפעת טובה גשמית או גם טובה רוחנית שגרם לה או גם נעשית על ידו.
- סיפוק מכך שאני ממלא את התפקיד שלי בעולם
- סיפקו נפשי מנתינה, נתינה צדקה.
- סיפוק מהתגברות על היצר
