איך הקב״ה מסתכל על הנופלים
אחת השאלות הכי קשות בקשר לאובדן היא למה. למה זה קרה.
והשאלה הזו חזקה הרבה יותר כשמדובר על כל החיילים הנופלים שהם הרוגי מלכות, כפי שקרא להם הרבי מלובביץ. שהרי אם מדובר בהרוגי מלכות השאלה למה עוד יותר חזקה. "זו תורה וזו שכרה?"
זה שכר של הצעירים האלה שמסרו את נפשם, רצו ראשונים לאש, היו מוכנים לוותר על הכל בעבור עם ישראל,
האם זה שכרם של קדושי עליון האלה.
בתהילים כתוב יָקָר בְּעֵינֵי ה׳ הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו,
והפירוש הנפוץ הוא שלקב״ה קשה המוות של חסידיו. הוא לא רוצה במותם. דמם קשה בפניו.
אבל לזוהר יש פירוש אחר, הפוך. מסופר על בן עזאי, תלמידו של רבי יהושע בן חנניה וחברו של רבי עקיבא, שגם לאחר שהוא מת נשאר חסיד.
כלומר מתחבא פה פירוש שקשה לנו לתפוס, אבל אולי אולי יש בה איזה נחמה.
לאחר המוות הנשמה מתנתקת מהגוף וממשיכה במסע שלה. הרוגי מלכות הם הקדושים ביותר במעלה, שלפי הזוהר אין בריה שיכולה לעמוד במחיצתם.
כלומר דווקא לאחר מותם, הם נהיים קרובים יותר לבורא, המותה לחסידיו, המוות הופך אותם לחסידיו ומעלה אותם להיכל הגבוה ביותר.
הנחמה כאן, היא התשובה לשאלת הלמה זה קרה היא שהקב״ה רצה לידו, קרובים אליו, את הנשמות הגבוהות ביותר.
זה בוודאי לא מחליש את הכאב, אבל זה נותן כוחות שדבר לא קורה באופן סתמי והרוגי המלכות זוכים בשכר הגבוה ביותר האפשרי, קרבת השם.
