איך המידה הכי מגונה בנפש תעבוד לטובתי | פורים
יש מידה אחת בנפש שהיא מזיקה ומגונה מכולן.
מהי המידה הזאת, איך הופכים אותה לחיובית ומה התפקיד של המן שבתוכי במהפך הזה.
מקורות
- מגילת אסתר ה
וַיְהִ֣י ׀ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֗י וַתִּלְבַּ֤שׁ אֶסְתֵּר֙ מַלְכ֔וּת וַֽתַּעֲמֹ֞ד בַּחֲצַ֤ר בֵּית־הַמֶּ֙לֶךְ֙ הַפְּנִימִ֔ית נֹ֖כַח בֵּ֣ית הַמֶּ֑לֶךְ וְ֠הַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁ֞ב עַל־כִּסֵּ֤א מַלְכוּתוֹ֙ בְּבֵ֣ית הַמַּלְכ֔וּת נֹ֖כַח פֶּ֥תַח הַבָּֽיִת׃
וַיְהִי֩ כִרְא֨וֹת הַמֶּ֜לֶךְ אֶת־אֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֗ה עֹמֶ֙דֶת֙ בֶּֽחָצֵ֔ר נָשְׂאָ֥ה חֵ֖ן בְּעֵינָ֑יו וַיּ֨וֹשֶׁט הַמֶּ֜לֶךְ לְאֶסְתֵּ֗ר אֶת־שַׁרְבִ֤יט הַזָּהָב֙ אֲשֶׁ֣ר בְּיָד֔וֹ וַתִּקְרַ֣ב אֶסְתֵּ֔ר וַתִּגַּ֖ע בְּרֹ֥אשׁ הַשַּׁרְבִֽיט׃ (ס)
וַיֹּ֤אמֶר לָהּ֙ הַמֶּ֔לֶךְ מַה־לָּ֖ךְ אֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֑ה וּמַה־בַּקָּשָׁתֵ֛ךְ עַד־חֲצִ֥י הַמַּלְכ֖וּת וְיִנָּ֥תֵֽן לָֽךְ׃
וַתֹּ֣אמֶר אֶסְתֵּ֔ר אִם־עַל־הַמֶּ֖לֶךְ ט֑וֹב יָב֨וֹא הַמֶּ֤לֶךְ וְהָמָן֙ הַיּ֔וֹם אֶל־הַמִּשְׁתֶּ֖ה אֲשֶׁר־עָשִׂ֥יתִי לֽוֹ׃
וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ מַהֲרוּ֙ אֶת־הָמָ֔ן לַעֲשׂ֖וֹת אֶת־דְּבַ֣ר אֶסְתֵּ֑ר וַיָּבֹ֤א הַמֶּ֙לֶךְ֙ וְהָמָ֔ן אֶל־הַמִּשְׁתֶּ֖ה אֲשֶׁר־עָשְׂתָ֥ה אֶסְתֵּֽר׃
וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֤לֶךְ לְאֶסְתֵּר֙ בְּמִשְׁתֵּ֣ה הַיַּ֔יִן מַה־שְּׁאֵלָתֵ֖ךְ וְיִנָּ֣תֵֽן לָ֑ךְ וּמַה־בַּקָּשָׁתֵ֛ךְ עַד־חֲצִ֥י הַמַּלְכ֖וּת וְתֵעָֽשׂ׃
וַתַּ֥עַן אֶסְתֵּ֖ר וַתֹּאמַ֑ר שְׁאֵלָתִ֖י וּבַקָּשָׁתִֽי׃
אִם־מָצָ֨אתִי חֵ֜ן בְּעֵינֵ֣י הַמֶּ֗לֶךְ וְאִם־עַל־הַמֶּ֙לֶךְ֙ ט֔וֹב לָתֵת֙ אֶת־שְׁאֵ֣לָתִ֔י וְלַעֲשׂ֖וֹת אֶת־בַּקָּשָׁתִ֑י יָב֧וֹא הַמֶּ֣לֶךְ וְהָמָ֗ן אֶל־הַמִּשְׁתֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר אֶֽעֱשֶׂ֣ה לָהֶ֔ם וּמָחָ֥ר אֶֽעֱשֶׂ֖ה כִּדְבַ֥ר הַמֶּֽלֶךְ׃
מה קורה באמצע?
וַיֵּצֵ֤א הָמָן֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא שָׂמֵ֖חַ וְט֣וֹב לֵ֑ב וְכִרְאוֹת֩ הָמָ֨ן אֶֽת־מָרְדֳּכַ֜י בְּשַׁ֣עַר הַמֶּ֗לֶךְ וְלֹא־קָם֙ וְלֹא־זָ֣ע מִמֶּ֔נּוּ וַיִּמָּלֵ֥א הָמָ֛ן עַֽל־מָרְדֳּכַ֖י חֵמָֽה׃
וַיִּתְאַפַּ֣ק הָמָ֔ן וַיָּב֖וֹא אֶל־בֵּית֑וֹ וַיִּשְׁלַ֛ח וַיָּבֵ֥א אֶת־אֹהֲבָ֖יו וְאֶת־זֶ֥רֶשׁ אִשְׁתּֽוֹ׃
וַיְסַפֵּ֨ר לָהֶ֥ם הָמָ֛ן אֶת־כְּב֥וֹד עָשְׁר֖וֹ וְרֹ֣ב בָּנָ֑יו וְאֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר גִּדְּל֤וֹ הַמֶּ֙לֶךְ֙ וְאֵ֣ת אֲשֶׁ֣ר נִשְּׂא֔וֹ עַל־הַשָּׂרִ֖ים וְעַבְדֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃
וַיֹּאמֶר֮ הָמָן֒ אַ֣ף לֹא־הֵבִיאָה֩ אֶסְתֵּ֨ר הַמַּלְכָּ֧ה עִם־הַמֶּ֛לֶךְ אֶל־הַמִּשְׁתֶּ֥ה אֲשֶׁר־עָשָׂ֖תָה כִּ֣י אִם־אוֹתִ֑י וְגַם־לְמָחָ֛ר אֲנִ֥י קָֽרוּא־לָ֖הּ עִם־הַמֶּֽלֶךְ׃
וְכָל־זֶ֕ה אֵינֶ֥נּוּ שֹׁוֶ֖ה לִ֑י בְּכָל־עֵ֗ת אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֤י רֹאֶה֙ אֶת־מָרְדֳּכַ֣י הַיְּהוּדִ֔י יוֹשֵׁ֖ב בְּשַׁ֥עַר הַמֶּֽלֶךְ׃
וַתֹּ֣אמֶר לוֹ֩ זֶ֨רֶשׁ אִשְׁתּ֜וֹ וְכָל־אֹֽהֲבָ֗יו יַֽעֲשׂוּ־עֵץ֮ גָּבֹ֣הַּ חֲמִשִּׁ֣ים אַמָּה֒ וּבַבֹּ֣קֶר ׀ אֱמֹ֣ר לַמֶּ֗לֶךְ וְיִתְל֤וּ אֶֽת־מָרְדֳּכַי֙ עָלָ֔יו וּבֹֽא־עִם־הַמֶּ֥לֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּ֖ה שָׂמֵ֑חַ וַיִּיטַ֧ב הַדָּבָ֛ר לִפְנֵ֥י הָמָ֖ן וַיַּ֥עַשׂ הָעֵֽץ׃ (פ)
ו׳
בַּלַּ֣יְלָה הַה֔וּא נָדְדָ֖ה שְׁנַ֣ת הַמֶּ֑לֶךְ וַיֹּ֗אמֶר לְהָבִ֞יא אֶת־סֵ֤פֶר הַזִּכְרֹנוֹת֙ דִּבְרֵ֣י הַיָּמִ֔ים וַיִּהְי֥וּ נִקְרָאִ֖ים לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃
וַיִּמָּצֵ֣א כָת֗וּב אֲשֶׁר֩ הִגִּ֨יד מָרְדֳּכַ֜י עַל־בִּגְתָ֣נָא וָתֶ֗רֶשׁ שְׁנֵי֙ סָרִיסֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ מִשֹּׁמְרֵ֖י הַסַּ֑ף אֲשֶׁ֤ר בִּקְשׁוּ֙ לִשְׁלֹ֣חַ יָ֔ד בַּמֶּ֖לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֽוֹשׁ׃
וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ מַֽה־נַּעֲשָׂ֞ה יְקָ֧ר וּגְדוּלָּ֛ה לְמָרְדֳּכַ֖י עַל־זֶ֑ה וַיֹּ֨אמְר֜וּ נַעֲרֵ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ מְשָׁ֣רְתָ֔יו לֹא־נַעֲשָׂ֥ה עִמּ֖וֹ דָּבָֽר׃
וַיֹּ֥אמֶר הַמֶּ֖לֶךְ מִ֣י בֶחָצֵ֑ר וְהָמָ֣ן בָּ֗א לַחֲצַ֤ר בֵּית־הַמֶּ֙לֶךְ֙ הַחִ֣יצוֹנָ֔ה לֵאמֹ֣ר לַמֶּ֔לֶךְ לִתְלוֹת֙ אֶֽת־מָרְדֳּכַ֔י עַל־הָעֵ֖ץ אֲשֶׁר־הֵכִ֥ין לֽוֹ׃
וַיֹּ֨אמְר֜וּ נַעֲרֵ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֵלָ֔יו הִנֵּ֥ה הָמָ֖ן עֹמֵ֣ד בֶּחָצֵ֑ר וַיֹּ֥אמֶר הַמֶּ֖לֶךְ יָבֽוֹא׃
וַיָּבוֹא֮ הָמָן֒ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ הַמֶּ֔לֶךְ מַה־לַעֲשׂ֕וֹת בָּאִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר הַמֶּ֖לֶךְ חָפֵ֣ץ בִּיקָר֑וֹ וַיֹּ֤אמֶר הָמָן֙ בְּלִבּ֔וֹ לְמִ֞י יַחְפֹּ֥ץ הַמֶּ֛לֶךְ לַעֲשׂ֥וֹת יְקָ֖ר יוֹתֵ֥ר מִמֶּֽנִּי׃
וַיֹּ֥אמֶר הָמָ֖ן אֶל־הַמֶּ֑לֶךְ אִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר הַמֶּ֖לֶךְ חָפֵ֥ץ בִּיקָרֽוֹ׃
יָבִ֙יאוּ֙ לְב֣וּשׁ מַלְכ֔וּת אֲשֶׁ֥ר לָֽבַשׁ־בּ֖וֹ הַמֶּ֑לֶךְ וְס֗וּס אֲשֶׁ֨ר רָכַ֤ב עָלָיו֙ הַמֶּ֔לֶךְ וַאֲשֶׁ֥ר נִתַּ֛ן כֶּ֥תֶר מַלְכ֖וּת בְּרֹאשֽׁוֹ׃
וְנָת֨וֹן הַלְּב֜וּשׁ וְהַסּ֗וּס עַל־יַד־אִ֞ישׁ מִשָּׂרֵ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ הַֽפַּרְתְּמִ֔ים וְהִלְבִּ֙ישׁוּ֙ אֶת־הָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר הַמֶּ֖לֶךְ חָפֵ֣ץ בִּֽיקָר֑וֹ וְהִרְכִּיבֻ֤הוּ עַל־הַסּוּס֙ בִּרְח֣וֹב הָעִ֔יר וְקָרְא֣וּ לְפָנָ֔יו כָּ֚כָה יֵעָשֶׂ֣ה לָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר הַמֶּ֖לֶךְ חָפֵ֥ץ בִּיקָרֽוֹ׃
וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ לְהָמָ֗ן מַ֠הֵר קַ֣ח אֶת־הַלְּב֤וּשׁ וְאֶת־הַסּוּס֙ כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבַּ֔רְתָּ וַֽעֲשֵׂה־כֵן֙ לְמָרְדֳּכַ֣י הַיְּהוּדִ֔י הַיּוֹשֵׁ֖ב בְּשַׁ֣עַר הַמֶּ֑לֶךְ אַל־תַּפֵּ֣ל דָּבָ֔ר מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר דִּבַּֽרְתָּ׃
וַיִּקַּ֤ח הָמָן֙ אֶת־הַלְּב֣וּשׁ וְאֶת־הַסּ֔וּס וַיַּלְבֵּ֖שׁ אֶֽת־מָרְדֳּכָ֑י וַיַּרְכִּיבֵ֙הוּ֙ בִּרְח֣וֹב הָעִ֔יר וַיִּקְרָ֣א לְפָנָ֔יו כָּ֚כָה יֵעָשֶׂ֣ה לָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר הַמֶּ֖לֶךְ חָפֵ֥ץ בִּיקָרֽוֹ׃
וַיָּ֥שָׁב מָרְדֳּכַ֖י אֶל־שַׁ֣עַר הַמֶּ֑לֶךְ וְהָמָן֙ נִדְחַ֣ף אֶל־בֵּית֔וֹ אָבֵ֖ל וַחֲפ֥וּי רֹֽאשׁ׃
- אבן עזרא על אסתר ה׳:ח׳:א׳
ומחר אעשה. שאומר שאלתי ולפי דעתי שאיחרה אסתר לדבר ביום הראשון במשתה היין בעבור שלא ראתה שום אות שחידש השם בעבור תענית ישראל וכאשר עשה ביום השני דבר גדולת מרדכי חזק לבה.
- ביאור שטיינזלץ על אסתר ה׳:ח׳
אִם־מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וְאִם־עַל־הַמֶּלֶךְ טוֹב, לָתֵת אֶת־שְׁאֵלָתִי וְלַעֲשׂוֹת אֶת־בַּקָּשָׁתִי, יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן אֶל־הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לָהֶם פעם נוספת, וּמָחָר אֶעֱשֶׂה כִּדְבַר הַמֶּלֶךְ. אינני מוכנה נפשית עדיין לשטוח את בקשתי. אולי חוסר הביטחון הוא שגרם לה גם להאריך בדיבור וגם לדחות את פרישת בקשתה.
- מנות הלוי על אסתר ה׳:ח׳
(אמנם הוסיפה מציאת החן בפעם הזאת מה שלא אמרה בראשונה ביען כוונתה להעביר את המועד ובזה. קצת זילזול לדחות הדבר מיום אל יום הוצרכה למציאת חן כדי שלא יקפיד.) וכי היתה כוונתה להעביר עליו רוח קנאה כדי שיהרגו המן והיא לכן אמר אל המשתה אשר אעשה להם מה שלא אמרה במשתה הראשון רק אשר עשיתי לו כי המלך הוא העיקרי בדבר והמן נטפל אליו ופה אמר אל המשתה אשר אעשה להם והשוותה עבד אל אדוניו,
- שלום אסתר ה׳:ח׳:א׳
אמרה אסתר פי שנים יש לי לשאול כאשר אדוני המלך אומר אבל לא עתה אמנם בזה אדע כי תמלא שאלותי בבוא גם מחר אתה והמן אל המשתה אשר אעשה וכו׳. וזה עשתה להלהיבו ושתעלה קנאת גבר באפו נגד המן על אשר אמרה לו שתבא עמו כמז״ל וקראה להמן עמו. א׳ להכעיסו עוד עם מרדכי לפי שיהיה מפלתו בערך גדולתו וז״א וימלא המן על מרדכי לבד חמה על אשר לא קם ולא זע ממנו בצאתו מהמשתה. ב׳ כדי שישראל ישובו בתשובה ויסגרהו ה׳ בידיהם:
מאיפה אסתר ידעה?
- מסכת מגילה, ז, א
תַּנְיָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֶסְתֵּר בְּרוּחַ הַקּוֹדֶשׁ נֶאֶמְרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ״.
- אסתר רבה י׳:ג׳
וַיָּבוֹא הָמָן וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ וגו' וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ (אסתר ו, ו), הָרְשָׁעִים בִּרְשׁוּת לִבָּם, (בראשית כז, מא): וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ. (תהלים יד, א): אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ. (מלכים א יב, כו): וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם בְּלִבּוֹ. וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ. אֲבָל הַצַּדִּיקִים לִבָּם בִּרְשׁוּתָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמואל א א, יג): וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ. (דניאל א, ח): וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ. (שמואל א כז, א): וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל לִבּוֹ. וְדוֹמִין לְבוֹרְאָן (בראשית ח, כא): וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ.
- בן יהוידע, יב
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֶסְתֵּר בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ נֶאֶמְרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (אסתר ו, ו) 'וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ'. קשה מנא ליה הא? ודילמא כשבא המן לביתו הוכיחו אותו אוהביו וזרש אשתו למה אמרת למלך כן לעשות לו גדולה כזאת? והשיב להם: אמרתי בלבי באותה העת למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני, ולכך חשבתי לעצמי אני מכין גדולה זו! ואחר כך נודע לכותב המגילה שאמר המן לאוהביו: כך אמרתי בלבי, וכתב כן, דהא בלאו הכי כתב במגילה עוד דברים מה שדבר המן ומה שדברו אוהביו עמו כשבא לביתו, ומוכרח לומר דאלו הדברים נודעו לכותב המגילה מאנשים אחרים שהיו שם, וגם דבר זה נודע לו בכלל אותם הדברים.
ונראה לי בס"ד אם לא היה כותב המגילה מתברר אצלו דבר זה ברוח הקודש שכך אמר המן בלבו, לא היה כותב דבר זה במגילה מכח דבריו של המן שעשה התנצלות לעצמו בתוכחת אוהביו שאמר להם כך אמרתי בלבי, ולכך הצעתי סדר הגדולה הזאת לפני המלך, דאפשר המן שיקר בזה כי בוש מאוהביו על שטות שלו שגרם בהצעת הגדולה הזאת, והוכרח לעשות התנצלות לומר שכך אמרתי בלבי, על כן ודאי כותב המגילה נודע לו זה ברוח הקודש.
- אורחות צדיקים
השער הראשון: נדבר בו על מידת הגאווה. ומה טוב שנזדמן תחילה לכל השערים, מפני חיוב האדם להיבדל ממנה, כי היא פתח לרעות רבות, ולא ראינו כזאת לרעה בכל המידות. לכן צריך האדם להתחכם ולהנהיגה אל המנהג הראוי, ולדחות אותה במקום שאינה ראויה בו.
שוכח את הקב"ה – מגיע לו.
- סוטה ה ב
אַזְהָרָה לְגַסֵּי הָרוּחַ מִנַּיִן?
אָמַר רָבָא אָמַר זְעֵירִי: ״שִׁמְעוּ וְהַאֲזִינוּ אַל תִּגְבָּהוּ״.
רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר, מֵהָכָא: ״וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ״
וּכְתִיב: ״הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ״.
כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ לְסוֹף מִתְמַעֵט, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רוֹמּוּ מְּעַט״…
אָמַר רַב יוֹסֵף: לְעוֹלָם יִלְמַד אָדָם מִדַּעַת קוֹנוֹ, שֶׁהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִנִּיחַ כׇּל הָרִים וּגְבָעוֹת, וְהִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ עַל הַר סִינַי. וְהִנִּיחַ כׇּל אִילָנוֹת טוֹבוֹת, וְהִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ בַּסְּנֶה.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ רָאוּי לְגַדְּעוֹ כַּאֲשֵׁירָה. כְּתִיב הָכָא: ״וְרָמֵי הַקּוֹמָה גְּדוּעִים״, וּכְתִיב הָתָם: ״וַאֲשֵׁירֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן״.
וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ — אֵין עֲפָרוֹ נִנְעָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר״, ״שֹׁכְבֵי בֶּעָפָר״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״שֹׁכְנֵי עָפָר״ — מִי שֶׁנַּעֲשָׂה שָׁכֵן לֶעָפָר בְּחַיָּיו.
וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ, שְׁכִינָה מְיַלֶּלֶת עָלָיו,
בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וְדָם. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם — גָּבוֹהַּ רוֹאֶה אֶת הַגָּבוֹהַּ, וְאֵין גָּבוֹהַּ רוֹאֶה אֶת הַשָּׁפֵל.
אֲבָל מִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵּן, הוּא גָּבוֹהַּ וְרוֹאֶה אֶת הַשָּׁפֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי רָם ה׳ וְשָׁפָל יִרְאֶה״.
אָמַר רַב חִסְדָּא, וְאִיתֵּימָא מָר עוּקְבָא: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵין אֲנִי וָהוּא יְכוֹלִין לָדוּר בָּעוֹלָם,
- אורחות צדיקים שער הראשון – שער הגאווה
הגאווה היא המטבע אשר פסל הקדוש ברוך הוא, והיזהירנו עליה בתורתו. כמו שנאמר (דברים ו יב): "השמר לך פן תשכח את יי אלהיך, אשר הוציאך מארץ מצרים".
כדכתיב (דברים ח יג-יח): "ובקרך וצאנך ירביון, וכסף וזהב ירבה לך…, ורם לבבך ושכחת את יי אלהיך…, ואמרת בלבבך: כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. וזכרת את יי אלהיך, כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל". ובמלך נאמר (דברים יז כ):
"לבלתי רום לבבו מאחיו". אם הזהירה תורה אפילו במלך – כל שכן בהדיוטות, שלא ישתררו זה על זה.
וזאת היא גאוות האדם בגופו הרעה:
בעת שתתגבר הגאווה בלב האדם, אז תמשול על האדם מקודקודו עד כף רגלו: בראשו ובגרונו, כדכתיב (ישעיהו ג טז): "יען כי גבהו בנות ציון, ותלכנה נטויות גרון". בידיו וברגליו, דכתיב (תהלים לו יב): "אל תבואני רגל גאווה, ויד רשעים אל תנדני".
ועל רגל גאווה נענשה בת רבי חנינא בן תרדיון, שנגזר עליה לישב בקובה של זונות. כי פעם אחת הלכה לפני גדולי רומי, ושמעה שאמרו: כמה נאה פסיעותיה של ריבה זו! ואז דקדקה יותר (עבודה זרה יח א).
- אורחות צדיקים
- (בבא בתרא צח א). הגאוה מביאה לידי רדיפות כבוד, להשתרר על בני אדם.
סוף דבר: כל המקשט את גופו כדי להתגאות – הרי זה שוכח השם ברוך הוא, ולא יחוש על המצוות, ולא ירדוף אחר מעשים טובים. כי כל כוונתו על עצמו, לקשט גופו הכלה, אשר אחריתו רימה. והמקשט גופו הוא קרוב לזימה, כי יתראה לפני נשים לישא חן בעיניהן, ומתוך כך יתקרב אצלן, ויבוא לידי שחוק וקלות ראש.
ועוד הגאווה מביאה לידי תאווה. כי המתגאה – לבו רחב ומתאווה לכל דבר. ותאווה היא המידה הרעה שבכל המידות, כי יתאווה מחמת גאוותו להתלבש בבגדים יקרים, ולבנות פלטרין גדולים, ולאכול מאכלים טובים. כי המתגאה – לעולם לדברים גבוהים יחמוד; ואולי אינו משיג ידו לדברים אלו, ומתוך כך יבוא לידי גניבה וגזילה. כי המתגאה לבו חומד, ורחב כים להתעשר, ולא יהיה שמח בחלקו, כי ימעט בעיניו מה שיש לו לפי רוב הוצאות תאוות גאוותו. ועוד הגאווה גורמת שלא יהא סבלן לסבול על הבריות. ואין צורך להאריך בפחיתת מי שאינו סבלן, כי ידוע הוא לכל.
גאוות חכמה ומעשים טובים יש בה שני חלקים: האחד טוב, והאחד רע.
הגאווה הרעה היא: אשר יבזה בני אדם בלבו ובפיו, וכולם קטנים ופחותים בעיניו. ומהלל ומשבח עצמו שהוא גדול בחכמה, ומתוך כך לא יודה על האמת מרוב גאוותו. ולעולם נראה בעיניו חכמתו ועצתו, ודבריו ומעשיו, שהם משובחים ממעשה וחכמת עצת חבריו. ומתפאר תמיד בחכמתו ובמעשיו, כי הוא חפץ לקבל שבח וכבוד על דבריו הישרים. ועל זה אמר שלמה (משלי כז ב): "יהללך זר ולא פיך".
הגאה לעולם יחזיק טובה לעצמו. ומתוך כך לא יטרח על התורה, כי לא יחוש על כבוד שמים, רק שיודו לו העולם שהוא אדם טוב וחכם, ובזה יש לו די. ותמיד הוא שמח במכשול חבריו ובמעוט ידיעתם, ומתכבד בקלון חבריו.
אדם שכל מעשיו טובים הם ומתהלל בהם להתכבד, דומה לתבשיל חשוב מאוד בכל אבקת רוכל וראשי בשמים, ועומד אצל האש עד שיהא מקדיח ומסריח, עד שלא שווה לאכול מחמת מרירות שרפת האש; כך האדם המתפאר במעשים, מקדיח ומסריח במהללו מעשיו הטובים.
והמתפאר בחכמתו ובמעשיו שאין בו – אין מידה רעה כמותה ואין דוגמתה.
והלוא אמרו חכמים (ירושלמי שביעית י ח): אם מכבדים את האדם מחמת שסוברים שהוא יודע שתי מסכתות, ואינו יודע רק אחת, יאמר להן שאינו יודע אלא אחת. כל שכן וכל שכן שלא יטעה את העולם שיחזיקוהו בחוזקה גדולה שאינו בו.
לכן אם לא יזהר בחכמה ובזריזות להינצל מן הגאווה, אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים – הוא יורש גיהנם. כי היצר אורב לו, ומביא טענות וראיות להביא האדם לידי גאווה, ותהיה חכמתו לטרדו מן העולם. לכן אל יתעצל מלנצח יצר הרע יום יום, וזה נקרא "מלחמה גדולה
תחילת תחבולותיו של היצר הוא מקשה לבו ומגביהו, וממתיק לו הגאווה ושאר מידות רעות. ואף כי יודע האדם בוודאי שיש פשע ועוון בגאוותו, אפילו הכי עובר במזיד ומתגאה, כי היצר מבעיר את לבו אחר הכבוד עד שלא יחוש על העבירה.
- שמות ט"ו:א'
אָ֣ז יָשִֽׁיר־מֹשֶׁה֩ וּבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַשִּׁירָ֤ה הַזֹּאת֙ לַֽיהוָ֔ה וַיֹּאמְר֖וּ לֵאמֹ֑ר אָשִׁ֤ירָה לַֽיהוָה֙ כִּֽי־גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה ס֥וּס וְרֹכְבֹ֖ו רָמָ֥ה בַיָּֽם׃
- אורחות צדיקים
הגאווה במעלת החכמה משובחת שנאמר (ירמיהו ט כג): "כי אם בזאת יתהלל המתהלל: השכל וידוע אותי". ויוסיף הודאה לבורא ברוך הוא, וגם דעה והשכל ומידות טובות בתפילה לומר:
"מודה אני לפניך, שנתת חלקי מיושבי בית המדרש, ולא מיושבי קרנות." וכמו: "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו." ועל זה נאמר (דברי הימים ב יז ו): "ויגבה לבו בדרכי יי".
כי יהיה אדם יקר רוח וגבה לב בענייני העולם הבא, שלא יספיק לו במה שיזדמן לו, ולא יאמר די במה שימצא ידו מהם; אלא ימעט בעיניו כל מעשהו, ותגבה נפשו למעלה תמיד, ויתרעם בנפשו כמו שמקצר מעבודת הבורא ברוך הוא. וזאת הגאווה אינה מזקת לענווה אך מסייעתו, וגורמת לו לשמוח במעלות הטובות, ולשמוח בכבוד חבריו ולחוס על כבודם.
- קדושת הלוי
ועל ידי אכילה זו שאכל אצלה נכנס בו קצת קדושה כיון שאכל מאכל קדושה וכן ביארנו במקום אחר באריכות לכן כתיב ויצא המן כו' וטוב לב, שזה מורה על קדושה וביארנו זה באריכות. לכן כתיב (אסתר ה, ט) ויתאפק המן, כי האיך בא להמן אריכות אפים וכיון שנכנסה על ידי אכילה הנ"ל בו קדושה לכן נתקדש שם שמים על ידו במפלתו ובתלייתו ומבני בניו למדו תורה ברבים כמו שנתבאר כן יתגדל ויתקדש שמו הגדול והקדוש יתברך שמו:
- ספר הזהר, שמות ל״ח:רצ״ו
אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, לְפִיכָךְ כְּתִיב, וַיֹּאמֶר (בראשית רל"ד ע"ב) כְּלוֹמַר אַכְנִיס בְּלִבְּהוֹן מִלְּתָא דָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמואל ב ט״ז:י׳) כִּי יְיָ' אָמַר לוֹ (לך) קַלֵּל אֶת דָּוִד. מַחֲשֶׁבֶת הַלֵּב בִּלְבַד. וְכֵן (אסתר ו׳:ו׳) וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ, וְכֵן (בראשית י״ז:י״ז) וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה. אוּף הָכָא נָמֵי, אַכְנִיס מַחֲשַׁבְתָּא בְּלִבְּהוֹן, דְּאָמְרוּ רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. מַאי מִמֶּנּוּ. רְצוֹנוֹ לאמָר מְמָנָא דִּילְהוֹן, אִינּוּן אָמְרוּ בְּלִבַּיְיהוּ, דְּחֵילָא וְתּוּקְפָּא דִּילְּהוֹן, רַבְרְבָא וְתַקִּיפָא מִמֶּנּוּ, מִשׁוּלְטָנָא דִּילְהוֹן.
- תורה אור, הוספות מגלת אסתר, קכא,ב
וזהו ויקח המן את הלבוש ואת הסוס כו'.
פי' ע"י בחי' המן דוקא נמשך בחי' לבוש מלכות אשר לבש בו המלך וסוס אשר רכב עליו המלך כו'
דהנה זהו ענין מארז"ל המן מן התורה מנין
דכתיב המן העץ כו'
פי' ע"ד הנ"ל בענין מארז"ל דת"ח בשמיני שבשמינית דמעטרא ליה כסאסאה דשבולתא כו'
כי באתעדל"ת בבחי' הגסות דקדושה בסו"מ וע"ט כנ"ל אתעדל"ע ג"כ בבחי' גיאות העליון להיות כי גאה גאה כו' שלא ליתן שפע להחיצונים
וזהו ויקח המן בבחי' הגסות למטה את לבוש המלך וסוס שרכב עליו שהוא ב"פ גס להיותו גיאה על גאים כו'
אך הנה המן דקליפה רצה בזה שיומשך לבוש וסוס המלך אליו
וכאשר אמר למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני כו'
והוא ע"י בחי' החוצפא וגסות דקליפה כמו שנאמר בעכו"ם אם תגביה כנשר כו'
ואתעדל"ת זאת בחוצפא אתעדל"ע להיות גיאות העליון נמשך להמן דקליפה כו'
אבל המלך צוה להמן דקליפה שיהופך לקדושה
ונעשה ממנו בחי' המן בקדושה האלקי' והוא בחי' שמיני שבשמינית גסות הרוח שבת"ח דמעטרא ליה כסאסאה לשבולתא וכנ"ל.
וזהו שארז"ל המן מן התורה מנין פי' בחי' המן דקדושה מנין שנאמר המן העץ כו' וזהו שצוה המלך להמן קח את הלבוש והסוס כו'
כי בו הדבר תלוי
משום דבאתעדל"ת בגסות דקדושה כך נמשך אתעדל"ע להיות כי גאה גאה כו'
וכך עשה ויקח המן את הלבוש כו' וד"ל.
ובכ"ז מובן מאמר הזהר דכד אתכפייא סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה לעילא כו' פי' ע"י שלוקחין הבירור מן גסות דקליפה להיות מזה גסות דקדושה כו' בזה אתכפייא סט"א מפני גיאות הקדושה וכמ"ש לע"ל ובאו במערות צורים כו' מפני פחד ה' והדר גאונו כו' הרי בזה אסתלק יקרא דקוב"ה
פי' אסתלק שנתעלה בחי' הרוממות וההתנשאות בעצמותו עד שאינו חפץ ליתן שפע למי שאינו ראוי כו' והיינו מה שאמר אסתלק לעילא דוקא כי מצד בחי' ירידת אורו וטוב חסדו למטה הי' האור מתפשט למטה עד אין שיעור אך מפני שאסתלק לעילא באה אח"כ אור השפע בדקדוק גדול כו' וכנ"ל וד"ל. וכל זה שגרם להיות אסתלק יקרא דקוב"ה בזמן הגלות בימי אחשורוש הי' רק ע"י שהיו כללות ישראל בבחי' מס"נ שלמעלה מן הטעם והדעת לגמרי כנ"ל שנעשה מזה בחי' א"ח למעל' לעורר עצמות אא"ס הפשוט שלמעלה מכל השתלשלות כו' שאפי' בשעת מ"ת לא היה מגיע אתערותא לשם וכמ"ש קימו וקבלו היהודים אשר החלו כו' דבמ"ת החלו בלבד ובזמן אחשורוש גמרו והטעם הוא לפי שבימי אסתר הגם שהי' בחי' הסתר פנים וכמ"ש ואנכי אסתיר פני כו'. ואמנם זהו מעלה יתירה יותר גם מבחי' הארת פנים שבשעת מ"ת לפי שבהסתר פנים הזה אסתלק לעילא לעילא כו'. ונמשך אור ממקום ומדרגה יותר גבוה כו' וכמ"ש למעלה דמטעם זה יש יתרון מעלה בפורים מה שאין ביוהכ"פ
כו' ולכך נאמר וימי הפורים האלה לא יעברו כו' לפי שבחי' הסתר פנים שבא ע"י בחי' מס"נ מלמטה גדולה היא גם מבחי' הארת פנים וכו' ולכך לא נזכר שם הוי' בכל מגלת אסתר אלא המלך סתם שמורה ומרמז על בחי' עצמות אא"ס הפשוט דמופשט מכל שם וכמאמר אנת ממלא כל שמהן כו' אלא נקרא המלך סתם בלשון סתימות משום שאינו ידוע מי הוא ובחי' אסתר שהוא ענין הסתר הפנים הרי הוא ג"כ מבחי' אור הסתום הזה אלא שיש בה ג"כ חוט של חסד כו' וכמ"ש ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה כו' וכמארז"ל אסתר ירקרקת היתה וד"ל:
- אורחות צדיקים
…בעת שרואה אדם שמידת הגאווה מתגברת עליו, צריך לחשב דברים המבהילים את לבו: שבא מטפה סרוחה, וישוב לעפר ורימה, ויתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. ויחשוב: כמה גאים שנתגאו ועברו מן העולם, נשתכחו והיו כלא היו מעולם. ומה הועילה להם גאוותם?
והגאווה נגד הרשעים היא משובחת מאוד, להוכיחם ולהכלים אותם, ולא ייכנע להם. ויצווה על הטוב ויזהיר מהרע כפי יכולתו, אף על פי שזה דומה בעיני העולם כמשתרר וכמתגאה, אחרי שלבו לשם שמים – הרי זה משובח. ולא ייכנע לרשעים, כמו מרדכי שלא נכנע להמן (אסתר ג). ובכל מקום שיש מצוה – עליו לעשות, ולא ייכנע כלל לרשעים לעזוב הטוב מפני השפלתו לפניהם. וזה צריך חכמה: מתי ישתרר נגדם בדבר מצוה? כי פעמים אינו שווה שיעמוד נגדם, שאם יעז פניו נגדם בעבור מצוה אחת – יפסיד אותם מאה מצוות.
לכך צריך החכם להתבונן לפי השעה והעניין, ולפי זה יסדר מעשיו; כי יש דבר שצריך לעזוב בשבילם, ויש דבר שלא יניח בשבילם בשום עניין. וצריך בגופו ובמאודו לעמוד נגדם, ולא ייכנע להם. וכל זה בדבר מצווה, אבל בעניין משא ומתן – ייכנע לפניהם ויעשה עמהם לפנים משורת הדין בכל דבר, וזהו מצווה גדולה.
גדר להתרחק מן הגאווה ומשאר מידות רעות:
הרוצה לעקור הגאות מלבו מכל וכל, לא יוכל לעשות זה במחשבה לבד. אלא בתחילה צריך להתרחק מן הגבהות עד קצה האחרון. כיצד? אדם שהיה רגיל ללבוש בגדים חשובים ומתוקנים כמלבושי גסי הרוח, ורוצה לשוב מזה, אם ילבש בגדים טובים ויתקן אותם במידה בינונית – בזה לא יעקור מלבו הגאות. או אם היה מנהגו להתכבד ולהשתדל בדבריו או בשאר מעשיו – אין תקנה לתקן עד שינהיג עצמו בביזיון הרבה, וישב למטה מן הכל, וילבש בלויי הסחבות המבזים את לובשיהם, וכיוצא בדברים אלו, עד שיעקור גובה הלב ממנו.
- תהילים ל"ו:י"ב
אַל־תְּ֭בֹואֵנִי רֶ֣גֶל גַּאֲוָ֑ה וְיַד־רְ֝שָׁעִ֗ים אַל־תְּנִדֵֽנִי׃
