איך לחבר את השכל עם הרגשות | שבועות, מתן תורה
הבורא רוצה ערבים תמורת התורה. מיהם הערבים הטובים שהוא מקבל? הילדים. הילדים הם גם הרגשות. הבורא כמו אומר אני לא רוצה רק שתבינו בשכל את התורה, אני רוצה שתרגישו.
מקורות
אמַר רַבִּי מֵאִיר בְּשָׁעָה שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַר סִינַי לְקַבֵּל הַתּוֹרָה,
אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַלְעִיקֵי אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם אֶת הַתּוֹרָה,
אֶלָּא הָבִיאוּ לִי עֲרֵבִים טוֹבִים שֶׁתִּשְׁמְרוּהָ, וַאֲנִי נוֹתְנָהּ לָכֶם. אָמְרוּ לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲבוֹתֵינוּ עֲרֵבִים לָנוּ.
אָמַר לָהֶם אֲבוֹתֵיכֶם צְרִיכִין עֲרֵבִים,
לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְאֶחָד שֶׁהָלַךְ לִלְווֹת מִן הַמֶּלֶךְ, אָמַר לוֹ הָבֵא לִי עָרֵב וַאֲנִי מַלְוֶה אוֹתְךָ, הָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ עָרֵב אֶחָד, אָמַר לוֹ עֲרֵבְךָ צָרִיךְ עָרֵב, הָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ עָרֵב שֵׁנִי, וְאָמַר לוֹ עֲרֵבְךָ צָרִיךְ עָרֵב, כֵּיוָן שֶׁהֵבִיא לוֹ עָרֵב שְׁלִישִׁי אָמַר תֵּדַע כִּי מִפְּנֵי זֶה אֲנִי מַלְוֶה לְךָ.
כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל לְקַבֵּל הַתּוֹרָה אָמַר לָהֶם אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם תּוֹרָתִי הָבִיאוּ לִי עֲרֵבִים טוֹבִים שֶׁתִּשְׁמְרוּהָ וְאֶתְּנֶנָּהּ לָכֶם,
אָמְרוּ אֲבוֹתֵינוּ עוֹרְבִים אוֹתָנוּ,
אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲבוֹתֵיכֶם יֵשׁ לִי עֲלֵיהֶם, אַבְרָהָם יֵשׁ לִי עָלָיו
, שֶׁאָמַר (בראשית טו, ח): בַּמָּה אֵדַע. יִצְחָק יֵשׁ לִי עָלָיו, שֶׁהָיָה אוֹהֵב לְעֵשָׂו וַאֲנִי שְׂנֵאתִיו, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי א, ג): וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי. יַעֲקֹב שֶׁאָמַר (ישעיה מ, כז): נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵה'.
אֶלָּא הָבִיאוּ לִי עֲרֵבִים טוֹבִים, וַאֲנִי נוֹתְנָהּ לָכֶם. אָמְרוּ לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם נְבִיאֵינוּ עֲרֵבִין לָנוּ.
אָמַר לָהֶם יֵשׁ לִי עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ב, ח): וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי וגו', וּכְתִיב (יחזקאל יג, ד): כְּשֻׁעָלִים בָּחֳרָבוֹת נְבִיאֶיךָ יִשְׂרָאֵל הָיוּ,
אֶלָּא הָבִיאוּ לִי עֲרֵבִים טוֹבִים וְאֶתְּנֶנָּהּ לָכֶם, אָמְרוּ הֲרֵי בָּנֵינוּ עוֹרְבִים אוֹתָנוּ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָא וַדַּאי עֲרֵבִים טוֹבִים, עַל יְדֵיהֶם אֶתְּנֶנָּהּ לָכֶם,
הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים ח, ג): מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז, וְאֵין עֹז אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כט, יא): ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן. בְּשָׁעָה שֶׁהַלֹּוֶה נִתְבָּע וְאֵין לוֹ לְשַׁלֵּם, מִי נִתְפָּשׂ לֹא הֶעָרֵב, הֱוֵי מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (הושע ד, ו): וַתִּשְׁכַּח תּוֹרַת אֱלֹהֶיךָ אֶשְׁכַּח בָּנֶיךָ גַּם אָנִי. אָמַר רַבִּי אַחָא גַּם אֲנִי כִּבְיָכוֹל אַף אֲנִי בְּשִׁכְחָה, מִי יֹּאמַר בַּתּוֹרָה לְפָנַי בָּרְכוּ אֶת ה' הַמְבֹרָךְ, לֹא הַיּוֹנְקִים, הֱוֵי מֵרִפְיוֹן הַתּוֹרָה שֶׁבָּכֶם נִתְפְּשׂוּ בְּנֵיכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ב, ל): לַשָּׁוְא הִכֵּיתִי אֶת בְּנֵיכֶם, כִּבְיָכוֹל גַּם אֲנִי בְּשִׁכְחָה, מִי יֹאמַר בָּרְכוּ אֶת ה' הַמְבֹרָךְ לְפָנַי. לְפִיכָךְ צָרִיךְ אָדָם לְהַכְנִיס בְּנוֹ לַתּוֹרָה וּלְחַנְּכוֹ בְּלִמּוּד, שֶׁיַּאֲרִיךְ יָמִים בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ט, יא): כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ.
אבות, ד, כ
אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה אוֹמֵר, הַלּוֹמֵד יֶלֶד לְמַה הוּא דוֹמֶה, לִדְיוֹ כְתוּבָה עַל נְיָר חָדָשׁ. וְהַלּוֹמֵד זָקֵן לְמַה הוּא דוֹמֶה, לִדְיוֹ כְתוּבָה עַל נְיָר מָחוּק.
רש״י
לדיו כתובה על נייר חדש. שדיבקה שם יפה ואינו נמחק לעולם כך הלומד בילדותו אינו שוכח לעולם:
נ״א הלומד ילד כשהוא קטן בילדותו דומה וכו' והלומד זקן אדם שמתחיל בזקנותו שוכח הכל מיד ומאבד מהר כמו כתיבה על נייר מחוק שאין הכתיבה שעל המחק אדוקה ועומדת אלא שנמחקת והולכת:
נחלת אבות
לפי שהחכמים הנזכרים למעלה הזהירו כולם על תלמוד התורה. רבי אלעזר בן שמוע, ורבי יהודה ורבי שמעון, ורבי נהוראי. ונמשכו לפרש מאמריו רבי ינאי, ורבי מתיא, ורבי יעקב ורבי, שמעון ושמואל הקטן כמו שפירשתי בקשור מאמריהם. לכן הוסיף מסדר המשניות להביא מאמרי חכמים אחרים, שהזהירו גם כן על ענין תלמוד תורה לדעתם שהתלמוד היה עיקר. ולפי שהאדם ראשונה יהיה תלמיד ואחר כך יהיה רב, לכן זכר ראשונה מאמר אלישע בן אבויה שדבר מענין התלמיד באומרו, שראוי לאדם שילמד תורה מנעוריו, לפי שהלומד תורה בהיותו נער דומה "לדיו הכתובה על נייר חדש", שה'נייר' ההוא לא קבל עדיין תמונה אחרת, והכתיבה בו מבוארת ומפורשת. וכן הילד לא הספיק עדיין לחשוב מחשבות בעסקי העולם, והרי לבו פנוי ודעתו ומחשבתו פנויה לקבל, ועל כן יצטייר יפה בדעתו מה שיקבלהו. אמנם הזקן, שכבר נתמלא מוחו מענינים ההמוניים למודו הוא ככתיבה על נייר מחוק. לא אמר נייר ישן שהוא הפך החדש כי אם מחוק, שכבר נחקקו בדעתו חשבונות רבים ונכתבו על לבו, וכאשר ירצה ללמוד ישתדל למחוק מלבו אותם המחשבות, כדי שיצטיירו בו עניני התורה, ולא יוכל לעשותו בשלימות. ולכן יצטיירו בדעתו הדברים מעורבבים כמכתב הכתוב על המחוק שאי אפשר שלא נשארו רשומות מהמכתב הראשון, ויתערב בהם המכתב השני.
עיקר תוספות יום טוב
יֶלֶד. לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם, שֶׁהַלּוֹמֵד בִּימֵי הַיַּלְדוּת כוּ'. וְאִם כֵּן פֵּרוּשׁוֹ הַלּוֹמֵד כְּשֶׁהוּא יֶלֶד. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
מָחוּק. שֶׁכְּבָר נֶחְקְקוּ בְּדַעְתּוֹ חֶשְׁבּוֹנוֹת רַבִּים מֵעִנְיְנֵי הָעוֹלָם וּכְשֶׁיִּרְצֶה לִזְכֹּר דִּבְרֵי תּוֹרָהּ יִצְטָרֵךְ לְמוֹחֲקָם לְאוֹתָם הַמַּחְשָׁבוֹת וְלֹא יוּכַל לָזֶה בִּשְׁלֵמוּת. וּלְכָךְ לֹא תְּנַן יָשָׁן, שֶׁהוּא הֵפֶךְ חָדָשׁ. הָרִי"א: (עיקר תוי"ט).
- רגשות הולכים אחרי הרצון – שאותו רצון יפעם ברגשות ובשכל
ומזה מובן גם בנוגע לימינו אלה – שלאחרי כל ההכנות למ"ת, צריכים לידע שהעיקר הוא להכין את ה"ערבות", כך, שכשנבוא ל"זמן מתן תורתנו" והקב"ה ישאל "מי ערב",
– ובפרט בהתחשב עם העובדה שנמצאים במעמד ומצב של חושך כפול ומכופל, הרי בודאי שהקב"ה ידרוש "ערבות", ויותר קשה להאמין שהקב"ה יסתפק בערבות אישית… – (לג בעומר תשי"א)
נוכל לומר "בנינו עורבים אותנו": יכולים אנו להעמיד ("צושטעלן") ילדים, בנים ובנות, שהם יהיו ערבים בעדינו – נוסף לכך שהם עצמם ישמרו את התורה – שגם אנו נשמור את התורה
מכתב הרבי: לגבי עצמם פעמים רבות הורים מתקשים לבחור או לעשות שינוי. אולם כשהדבר מגיע לדברים הנוגעים לילדים, הם מוכנים למאמץ.
בני אדם, על-פי הרבי מלובביץ', ניכרים יותר מכל ביחסם אל ילדיהם ובחינוך שהם מבקשים לתת להם. בחינוך הרצוי משתקפות המטרות והעמדות האמיתיות של האדם.
לכל אדם יש מטרה או עמדה בחיים. במקרים רבים האדם אינו מצליח להגשים את מטרתו. גם אם כבר הצליח, הוא ממהר להציב אחת חדשה. בנוגע לחייהם הפרטיים, בני אדם יכולים להתחשב בכל מיני טיעונים וסברות ובשל כך עשויים לוותר על חלומות ורצונות שלהם או אף להצדיק חלומות לא ממומשים. הם עשויים להטיל את ה"אשמה" על הסביבה, על הבורא, על בני אדם שמפריעים להם, על ההורים ואפילו גם קצת על עצמם.
אולם עבור ילדיהם הם היו רוצים להשלים את החסך ולהגשים את מה שהיו רוצים לעצמם.[i]
אמירה הנפוצה – "אני רוצה שלילדי יהיה מה שלי לא היה."
על-פי טיב וכיוון החינוך שהורים מעניקים אפשר להסיק מה היו ציפיותיהם מעצמם. לגבי עצמו – מאבקים, קשיים, לגבי ילדיו לא יחסוך. לילד לא יזיק. אם מעשנת, לצורך הדוגמה,
- הורות תפקידה לרומם – הראש צריך לפעול אחרת – לא להעלב
עוד רובד – הרב סולובייצ'יק:
הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מצביע על כך שאדם הראשון קרא לאשתו חוה, כי היא היתה אם כל חי. "אך שמו שלו אינו מזוהה עם אבהות. הוא קרוי "אדם" או "איש" אבל לא "אב".[ii]
בניגוד לאדם הראשון, תפקידו של אברהם אבינו כאב כן מתבטא בשמו. ההבדל בין אדם הראשון לאברהם אבינו איננו מקרי. הסיבה להבדל זה נעוצה בשני סוגי הורות שמשרטט הרב סולובייצ'יק.
ההורות מן הסוג הראשון היא הורות טבעית, אורגנית-ביולוגית.
בהורות מסוג זה, באופן מסורתי, רוב התפקיד מוטל על כתפי האם. עניינה הוא במתן חיים לילדים, אך אין בו יסוד מנהיגותי. תפקיד האב הוא בעל משמעות מועטה עד שאין טעם לציינו באמצעות שמו. התשוקה הטבעית לילד במובן זה אינה נובעת מתוך ייעוד נשגב. זוהי "תשוקה אנוכית טהורה, אינסטנקטיבית, פרימיטיבית".[iii]
לא שיפוט ערכי, אלא מתאר מניעים ודחפים קיימים וטבעיים של ההורים. ההורות מהסוג הראשון מעידה על הורים המבקשים להיות הורים מתוך צורך להביע אהבה ולהרעיף חיבה על ילדיהם. אולם גם הנתינה מבטאת צורך אינטרסנטי. היא מספקת את התשוקה של ההורים לאהוב מישהו אחר ולדאוג לו. הילדים שם כדי להביא לידי קורת רוח רגשית טבעית. אמנם זהו רגש שעשוי להיות טוב כשלעצמו – להביע אהבה, אך עדיין מדובר ברגש אנוכי, שנועד בראש ובראשונה עבור ההורה.
הורות מן הסוג השני באה מכוח חזון ומחויבות עמוקה למשמעות ולברית.
בהורות זאת האב עולה לדרגת מורה. מעצם תפקידו הוא עובר מן השוליים אל המרכז וזוכה למעמד שווה לזה של האם. גם מעמדה של האם משתנה וזוכה למשמעות מוסרית ולא רק לערך טבעי ביולוגי. הקושי והייסורים הכרוכים בהורות נגאלים על-ידי שמערים לתוכם משמעות ותכלית. הדחף לאהוב נחלץ מיסודותיו האנוכיים. הוא נושא בייעוד. הילדים אינם אמצעי לסיפוק צרכיהם של ההורים, ההופכים להיות מחנכים ומאמנים.
סוג ההורות השני אינו מסתפק בהכשרה מעשית של ילדים, בפיתוח כישרונותיהם ובהפעלת היכולות הפיזיות והאינטלקטואליות שבהם. בסוג השני יש ממד חדש של גילוי. הילד מתגלה כבעל פנימיות שלמה, אינסופית ונשגבת. החינוך מן הסוג הראשון עוזר לילדים להתכונן לחיים ולהסתגל למציאות.[iv] ההורות מן הסוג השני מרוממת את הילד ממצבו ומבקשת להגביהו למקום שבו רגשותיו הטבעיים אינם שולטים בו עוד.
ההורות הראשונה, הטבעית, יש בה דאגה עצומה לילדים, אולם אין בה התעלות. ניתן לראות בטבע גם בעלי חיים הדואגים לילדיהם בצורה מעוררת התרגשות. אולם הם אינם מסוגלים להכווין את רגשותיהם. עז תגן על הגדי בחירוף נפש. היא תפגין כלפיו אהבה ודאגה. אך היא אינה יכולה לסייע לו להתגבר על טבעו.
ההורות מן הסוג השני היא במידה רבה האידיאל אליו מכוונת תורת הנפש היהודית. זוהי הורות שיש בה גאולה נפשית, רגשית, רוחנית המרוממת את הילדים ועוזרת להם להוליד רגשות מתוקנים ולגלות את הפוטנציאל הנשגב שלהם.
- להיות ערני לאטימות רגשית – להתעורר רגשית
הורים הם שכל, ילדים רגשות
חכמים קובעים כי מי שאין לו ילדים, "חשוב כמת".[v]
"דאמר מר ארבעה חשובים כמתים אלו הן עני סומא ומצורע ומי שאין לו בנים" (עבודה זרה)
העני –עני הוא אדם חסר השפעה. אין עני אלא בדעת. לא שומעים לו.
המצורע נדרש לשבת זמן רב "בדד" מחוץ למחנה, "וטמא טמא יקרא". בדידות
הסומא יושב במחשכים, מבלי יכולת לתקשר עם סביבתו.
(למה בנים – מביא נדרים כך אמרה רחל: "הָבָה לִי בָנִים, וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי".
להסתכל מזווית נוספת – ערבים – מתערבבים. שהשכל הוא לא לבד והרגשות לא לבד.
הרגשות נקראים הילדים של השכל. אם אתה לא מוליד רגשות נכונים אתה כמו מת. מה הערבות, שלא יהיה רק הבנה ולא יהיה רק מסירות נפש. שיהיה התעוררות רגשית. אדם חי, נושם, מרגיש.
בכל רגע – איזה רגש מתעורר בך: "גם יחשוב כשיושב ללמוד, או אפילו בדברי חולין, אזי יחשוב באיזה ענין הוא מדבר, אם באהבה או ביראה או רחמנות או בניצוח או בהודיה או בהתקשרות או באיזה ממשלה, ויתקשר את עצמו במדה ההיא".[vi]
שתי דרכי עבודה כלליות. אפשרויות. לדחוק ולהפוך.
לכפות, לגלות רגש טבעי. או לגלות רגש על טבעי. הבעש"ט שני כיווני עבודה:
איזהו גבור הכובש את יצרו, קשה דהל"ל מי הוא גבור. י"ל כמו בעסקי העולם השומר בחדר לשמור סחורה ושומע גנב חותר, יש צועק ועי"ז בורח הגנב, ויש מכין שלשלאות וכשבא הגנב לחדר הוא אוסרו בכבלי ברזל. וכן בצדיקים יש אינו מניח לקרב אצלו שום הרהור, <וכדר' עמרם חסידא>, ויש לוקח החמדה או אהבה ויראה רעה לעבודת ה' לאהבה וליראה אותו ית'. וז"ש איזהו גבור יותר, הכובש את יצרו ומדותיו וחמדתו לעבודת השי"ת.כא (כתר שם טוב)
למה לא אומרים מיהו גיבור – כי יש באמת שני גיבורים וצריך לבחור ביניהם ולכן אומרים איזהו
[i] התוועדויות תשד"מ א, עמ' 105.
[ii] הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, אדם וביתו, הורות טבעית והורות גאולה, הוצאת משכל (ידיעות ספרים), עמ' 125.
[iii] שם, עמ' 131.
[iv] שם, עמ' 141.
[v] מסכת נדרים סד, ב.
[vi] כתר שם טוב, חלק ראשון, רב.
