סתם לפעמים אנחנו לא סובלים מישהו. למה?
הוא לא עשה לכם שום רע. לא פגע, לא קלקל, לא נגע בדבר או בחצי דבר ששייך לכם. יכול להיות שאתם אפילו לא חלוקים איתו בדעות.
ובכל זאת אתם לא סובלים אותו. לא יכולים לדמיין את עצמכם משתפים איתו פעולה. מה שהוא יאמר, אתם תאמרו להפך. לא בגלל ששכלכם מחייב כך, אלא רק כדי לומר ההפך ממנו. ובכלל אתם רואים בו רק חסרונות.
זה כמובן לא ימנע מכם לתרץ ולהסביר לעצמכם ולסביבה, בנימוקים מופרכים, מדוע אתם לא סובלים אותו ומדוע דעותיו פסולות.
אבל האמת היא שהסיבה האמיתית היא הישות שלנו. כש"הקליפה" של הישות מתגברת, אנחנו חשובים בעיני עצמנו כל כך, שאיננו יכולים לסבול את הזולת. זה לא איזה מעשה שלו, דעה או פרט באישיותו. עצם הקיום שלו ממעט ממציאותנו, ולכן אנחנו מתנגדים לו.
ואפשר לומר גם את ההפך, כשאנו מצליחים להשתלט על הנטייה הנפשית הזאת, על אותה "קליפה", הזולת איננו מאיים עלינו ועל מציאותנו ובוודאי איננו שונאים אותו, גם אם הוא חושב הפוך מאיתנו או מקלקל לנו.
(וראו הרבי הרש"ב, מאמר החלצו, תרנ"ט)
