איך להפסיק להשתמש באוכל ושתייה כפיצוי
מה הבעיה עם אכילה כפיצוי ואכילה רגשית? הרי אוכל מנחם על ימים קשים ומשימות שלא בא לנו לעשות.
התשובה קשורה בתיקון האכילה וביכולת לחיות חיים מלאים.
מקורות
ליקוטי מוהר"ן ס, ו
וְיֵשׁ שֶׁהֵם אֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים וְיָפִים, רַק שֶׁנְּפִילָתָם הוּא עַל יְדֵי אֲכִילָה. כִּי לִפְעָמִים כְּשֶׁאוֹכֵל הָאָדָם מַאֲכָל שֶׁלֹּא נִתְבָּרֵר עֲדַיִן לְמַאֲכַל אָדָם, עַל יְדֵי זֶה נוֹפֵל מֹחוֹ לִבְחִינַת שֵׁנָה…
כִּי עִקַּר הַמַּאֲכָל הוּא לְהַחֲיוֹת הַלֵּב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (רות ג׳:ז׳): וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיִּיטַב לִבּוֹ, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מדרש רבה בראשית פרשה מח): פִּתָּא סַעֲדָא דְּלִבָּא. וּכְשֶׁאֵין הַמַּאֲכָל מְבֹרָר, וְאֵין אוֹכֵל אוֹתוֹ בִּקְדֻשָּׁה –
אֲזַי מֵבִיא רֹעַ אֶל הַלֵּב, וְעַל יְדֵי רֹעַ הַלֵּב נִתְקַלְקֵל הַפָּנִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (נחמיה ב׳:ב׳): מַדּוּעַ פָּנֶיךָ רָעִים, אֵין זֶה כִּי אִם רֹעַ לֵב. וְכֵן לְהֵפֶךְ, בַּקָּשַׁת הַפָּנִים, דְּהַיְנוּ שֶׁיַּחֲזֹר וִיבַקֵּשׁ פָּנָיו, הוּא תָּלוּי בְּתִקּוּן הַלֵּב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהילים כ״ז:ח׳): לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנַי.
וְעַל כֵּן לִפְעָמִים עַל יְדֵי מַאֲכָל שֶׁאֵין מְבֹרָר, שֶׁעַל יָדוֹ נִתְקַלְקֵל הַלֵּב, עַל־יְדֵי־זֶה אוֹבֵד הַפָּנִים, וְנוֹפֵל לִבְחִינַת שֵׁנָה. וְצָרִיךְ לְעוֹרְרוֹ מִשְּׁנָתוֹ. וְאִי אֶפְשָׁר לְעוֹרְרוֹ,
כִּי אִם כְּשֶׁמִּתְעוֹרֵר מֵעַצְמוֹ, כִּי צָרִיךְ אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא. רַק כְּשֶׁמִּתְעוֹרֵר מֵעַצְמוֹ, אִם לֹא הָיוּ מְעוֹרְרִין אוֹתוֹ, הָיָה נִשְׁאָר יָשֵׁן יוֹתֵר. עַל כֵּן צָרִיךְ תֵּכֶף כְּשֶׁמִּתְעוֹרֵר, לְהַרְאוֹת לוֹ פָּנָיו, וּלְהַלְבִּישׁ אוֹתוֹ בְּפָנָיו שֶׁנִּסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ בִּשְׁעַת שֵׁנָה, וְזֶהוּ בְּחִינַת הִתְעוֹרְרוּת הַשֵּׁנָה:
ברכות י״ז א:י״ב
הָעוֹלָם הַבָּא אֵין בּוֹ לֹא אֲכִילָה וְלֹא שְׁתִיָּהּ וְלֹא פְּרִיָּה וּרְבִיָּה וְלֹא מַשָּׂא וּמַתָּן וְלֹא קִנְאָה וְלֹא שִׂנְאָה וְלֹא תַּחֲרוּת, אֶלָּא צַדִּיקִים יוֹשְׁבִין וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם
משנה יומא ח׳:א׳
יוֹם הַכִּפּוּרִים אָסוּר בַּאֲכִילָה וּבִשְׁתִיָּה וּבִרְחִיצָה וּבְסִיכָה וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה.
באר מים חיים, דברים א׳:ו׳:א׳
על פי מה שכתב הרמב"ם ז"ל וזה לשונו: אין התורה מתקיימת כו' באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה אלא במי שממית עצמו עליה ומצער גופו תמיד.
פרי לצדיק לט"ו בשבט, א׳ – צדוק הכהן מלובלין
בחמשה עשר בשבט ראש השנה לאילן ונוהגין לאכול בו מפירות האילן.
ואיתא בפסיקתא זוטרתא (בא י פ' כד) יש אומרים כי משבט התחילו המכות למצריים לפיכך נק' שבט שבט למצריים. והיינו כמ"ש במדרש (שמות רבה פ' ט) על המכות פסוק דושבט לגו כסילים ע"ש. וחשב שהמכות שמשו כל א' שבוע א' עד ט"ו ניסן שיצאו. ובמשנה דעדיות (סו' פ"ב) דמשפט המצריים י"ב חודש וגם אמרו (שמות רבה שם ומדברי תורה)
דכל מכה ההתראה עם שימוש המכה היה חודש א' ע"ש. ולדעת הגמ' ומד' התחילו אז הג' מכות אחרונות שהיו כנגד ג' ראשונות כמו שאמרנו (ונת' ריש פ' בא) שבהם הוציאו מהמצריים פנימיות הקדושה שהיה משוקע בהם והחלישו כח הג' ראשונות שבקלי' זה לעומת זה.
וזה התחיל בשבט וזהו הרמז ושבט לגו כסילים דהוא לשון פנימיות שבתוכם.
ואיתא בס' יצירה המליך אות צ' בלעיטה ושבט בשנה כידוע שתחלת הסתת הנחש היה באכילה ואחר כך הטיל בה זוהמא וא' בספרי (עקב) שאין אדם מורד בהקב"ה אלא מתוך שביעה וכמה שנאמר ואכלת ושבעת השמרו לכם פן וגו'.
פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך ושכחת וגו'. שמנת עבית וגו' ויטוש וגו'. שבעו וירם לבם על כן שכחוני ועוד טובי. ובגמ' (ברכות לב.) מלי כריסיה זני בישי (שם כט :) לא תרוי ולא תחטי.
והש"י ברא את האדם שיצטרך אכילה לקיום החיים שהוא חיות הקדושה והיה בהאכילה קדושה.
ובתחלת הבריאה היה מזון האדם מפירות האילן כמה שנאמר ויטע וגו' וישם שם את האדם ונטיעה הוא באילנות וכמה שנאמר מכל עץ הגן אכל תאכל.
ומה שנאמר נתתי לכם את כל עשב וגו' ואת כל העץ אשר בו פרי עץ וגו' לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ וגו' אין הכונה הכל לכולם רק פרי העץ לאדם ועשב השדה לבע"ח תדע
דאחר החטא בקללות נאמר לו ואכלת את עשב השדה וא' (פסחים קיח.)
דזלגו עיניו דמעות אני וחמורי נאכל באבוס אחד וא"ל בזעת אפך וגו'. ואז נתקללו פירות האילן ועתיד להחזירן לתיקונן כמ"ש (ב"ר פ' יב). ובעצרת על פירות האילן (כמ"ש ר"ה טז.)
כי במתן תורה נעשה חירות ממה"מ ומיצר הרע שהכל א' (כמ"ש ב"ב טז.) וחזר להיות כקודם החטא ונתקנים הפירות.
ובשבט הוא על ידי היסורין ע"ד שנ' הכרתי גוים וגו' תראי אותי תקחי מוסר ונאמר במכות מצרים אשר יגורת מפניהם. ועל ידי זה היה רפואה לישראל וזהו שבטך ומשענתך שע"י השבט זוכין למשענת שהוא דברי תורה (כמ"ש חגיגה יד.).
והנה אדם הראשון קודם הקלקול היה עסקו רק בדברי תורה כי נברא בבחירה לבחור רק בטוב. ופרנסתו מזומנת בלא שום יגיעה דעצי הגן נתנו פרים וחטים גם כן היו גדלים באילן וכמ"ש (ברכות מ.) דאיכא למ"ד דאילן שאכל ממנו אדם הראשון חטה היה ורש"י כ' (ר"ה טז סע"א) דמש"ה א' הביאו שתי הלחם בעצרת שיתברכו פירות האילן.
ואז הוציאו האילנות גלוסקאות כמו לעתיד שעתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות כו' (כמ"ש שבת ל :) ולא היה נצרך אף טורח דטחינה ואפייה. ואיתא בתוק"ז (תי' כ"ד) ובתיקונים שבסוף זוה"ח (דף קז ב) דכלא קשוט מ"ד חטה ומ"ד תאנה ומ"ד גפן ולא הוו חולקין במילוליהו ע"ש והיינו שהיה כח עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע בכל עצי הגן והמחלוקת הוא רק במה תחלת הקלקול (ונת' בראשית מא' ח' ע"ש) ואחר הקלקול שניתן הכל תחת הבחירה לבחור בטוב ובהיפך נאמר לו בזעת אפך וגו' שיצטרך יגיעה ועבודה בדרך ארץ להיות לו לסייעתא להיות משכחת עוון ולבחור בחיים ובטוב. ואיתא מהאריז"ל דהנפשות מדור המבול נשתעבדו במצרים וגם נפש משה רבינו ע"ה היה בדור המבול וכמו שנרמז בגמרא (חולין קלט :) משה מה"ת בשג"ם גימט' משה ועל זה מרמז כי מן המים משיתוהו ממימי המבול. דמקלקול אדם הראשון נעשה הערבוב גם בנפשות וגלות מצרים היה להפריד הרע מהטוב ונתקנו אז נפשות דור המבול. וידוע דחטא דור המבול היה בתאוה ועיקר תאוה בלב ועל זה נאמר מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים והמכות שהיה נגוף לממצרים ורפוא לישראל כשנ"ת כ"פ וסדר המכות מתתא לעילא והיה מכת ארבה נגד בינה לבא. וכ' במכת ארבה ולמען תספר וגו' וכ' ביואל גם כן לבניכם ספרו וגו' מרמז שנתקנו ישראל בפנימיות הלב לדורות. וכן נאמר ביואל ואת הצפוני וגו' דקאי לפשוטו על הארבה ובגמרא (סוכה נב.) צפוני זה יצר הרע שצפון בלבו של אדם (ונת' בא סו' מא' ב) ולזה היה מכת ארבה בחודש שבט שיתוקן פנימיות הלב מתאות גשמיות וזה מרמז המליך אות צ' בלעיטה שהצדיק מתקן בראשית עבודתו תאות אכילה כש"נ צדיק אוכל לשובע נפשו רק להחיות את נפשו בלא שום תאוה. וחודש שבט זמן תיקון האכילה מתאוה.
ליקוטי הלכות, אורח חיים, הלכות ברכת המזון ומים אחרונים א׳:א׳:א׳
עַל-פִּי מַה שֶּׁכָּתַבְתִּי לְעֵיל בְּהִלְכוֹת נְטִילַת יָדַיִם וּבְצִיעוֹת הַפַּת הֲלָכָה א שֶׁהָאֲכִילָה הִוא בְּחִינַת הַמְשָׁכַת הַדַּעַת כַּנַּ"ל וְכֵן כָּתַב רַבֵּנוּ בַּמַּאֲמָר 'וַיְהִי הֵם מְרִיקִים…שַׂקֵּיהֶם' סִימָן יז שֶׁעַל-יְדֵי הָאֲכִילָה נִשְׁלָם הַדַּעַת, עַיֵּן שָׁם: