עולם החסידותרשימות קריאה

להציל את הרבי. והחסידים?

התמונות של יום השואה אינן מרפות בקלות. מאז יום זה מטרידה אותי סוגיה, ששבה והתעצמה בדרך חזרה מהסמינר המקסים שערכה עמותת התקשרות בחג השבועות, לכ-270 משתתפים. סוגיה הקשורה ליחסי המנהיג וצאן מרעיתו.

משה רבנו עולה ביום מתן תורה להר סיני, עוזב את בני ישראל למשך 40 יום, וכשהוא נשלח חזרה מטה על-ידי הקב"ה, בשבעה עשר בתמוז, הוא מגלה אודות חטא העגל[1]. משה מנתץ את הלוחות ומורה על הרג המשתתפים בחטא. עתה הוא חוזר אל הקב"ה, המאיים להשמיד את עם ישראל ומבטיח למשה כי יקים עם חדש מצאצאיו. משה מתעקש לבקש את רחמיו על עם ישראל כולו. הוא אינו מבקש מחילה רק לעצמו, כמי שנושא באחריות. הוא אינו כנוח שדאג לו ולמשפחתו, או כאברהם אבינו שדאג בעיקר לצדיקים, אלא מגדיל לעשות ומכריז כי אם הקב"ה לא ימחל לכל בני ישראל, לרבות הרשעים שבהם, אזי 'מחני נא מספרך'. משה מסכן עצמו ללא היסוס, מוותר על התפקיד שמועיד לו הקב"ה, והכל למען עמו החוטא. הנהגה זו זוכה לשבחים לכל אורך ההיסטוריה של העם היהודי[2].

המסקנה מהארוע היא הוראה מוסרית לכל מנהיגי עם ישראל מאז ועד עולם. ההנהגה המצופה ממנהיג יהודי, ממי שנחשב על ידי מאמיניו כנשיא הדור, כ"רעיא מהימנא', רועה נאמן, המוביל ומגן על עדרו כמו שרועה דואג לצאנו, היא לסכן את עצמו עבור כל בני ישראל ללא יוצא מן הכלל ובכל עת שהדבר נדרש, בין אם ההסתכנות ברורה מבחינה שכלית ובין אם לאו. המנהיג היהודי אינו אמור לנעול עצמו בתיבה אחת עם בני משפחתו ולאבד את רחמיו על כל שאר העם[3]. עליו לקשור את גורלו בגורלם.

הנאצים מצילים את הרבי

עטיפת הספר. הסרט היה זמין ברשת עד לאחרונה והורד מ-YOUTUBE כנראה מסיבות של זכויות יוצרים. מי שלא צפה ויתאמץ יוכל למצוא אותו באתרים לצפייה ישירה

בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוקרן בערוץ הראשון סרטו של לארי פרייס, "הרבי והקצין הגרמני", המתאר את סיפור הצלתו המופלא של הרבי הריי"צ, מתוככי ורשה המופצצת, על-ידי חיילים נאצים.

הסרט, שקדם לו ספרו של בריאן ריג, להציל את הרבי (2006 באנגלית בהוצאת YALE; בעברית בהוצאת מטר), מתאר את מסע הלחצים שהפעילו יהודים בארה"ב על הממשל האמריקאי על מנת לסייע לרבי ששהה בורשה הכבושה. האמריקאים פנו לראש המודיעין הצבאי הגרמני, וילהלם קנר, בבקשה שישתדל לחלץ את רבי יוסף יצחק שניאורסון מהעיר המופצצת. מנימוקים שונים החליט הנאצי להיענות לבקשה ושלח למשימה את אחד מפקודיו, רב-סרן ארנסט בלוך, קצין נאצי מעוטר בוורמכט הגרמני, ששירת כסוכן מודיעין אך היה גם יהודי למחצה.

זה הסתובב בוורשה שלושה ימים וניסה לשכנע יהודים שפגש לכוון אותו למקום המסתור של הרבי. כמובן שהכל חששו כי כוונותיו אינן לשחררו, עד שבאמצעות קשר מיוחד נודע לרבי כוונת החיפושים ולבסוף יצא הרבי בליווי מיוחד דרך ברלין, גוב האריות, לריגה, ולבסוף עבר לשבדיה ומשם לארה"ב.

הרבי הריי"צ, יוסף יצחק שניאורסון, הוא האדמו"ר השישי של חסידות חב"ד, ומי שבמשך שנים ארוכות שימש כמנהיג יהדות ברית המועצות, שסבלה מדיכוי אכזרי. משהגיע לארה"ב חיזק בה את היהדות האורתודוכסית בכלל ופעל לשיקום החסידות בפרט. הוא נפטר פחות מעשר שנים לאחר הצלתו, ואת מקומו מילא כידוע הרבי מליובאוויטש.

הדילמה המוסרית

לקראת סוף הסרט מוצגת בעדינות דילמה מוסרית. העדינות היא כנראה תוצאה של הרצון לאפשר את קבלת הסרט גם בחסידות ואצל המקורבים לה. השאלה הביקורתית היא כיצד יש להתייחס אל הצלתו של הרבי, בעוד מאות ואלפי חסידיו נותרו למות בוורשה.

אחד הדוברים בסרט הציע דרך להתמודדות עם הדילמה. הוא טען כי אי אפשר לשפוט או להאשים מוסרית את מי שהציל את עצמו מציפורני הנאצים. אבל בהחלט אפשר לשבח את מי שהחליט להישאר ולהקריב את עצמו יחד עם חסידיו.

על-פי הדוגמה של משה, אותו פרשן טועה. דבריו הם בעלי ערך ביחס לאדם מהשורה, אך לא למנהיג. לאדם מבחוץ רבי הוא כמו מפקד במלחמה. אנחנו בהחלט מצפים מהמפקד שיישאר עם חייליו עד הרגע האחרון. עמדה מוסרית נשגבת היא שלא יציל את עצמו ויותיר את חייליו מתבוססים בדמם בשדה הקרב. זו המעלה המוסרית שאנחנו מייחסים ליאנוש קורצ'ק וזו הפעולה המוסרית שאנחנו מייחסים לאדמו"ר מפיסצ'נה.

עבור חסיד, הרבי הוא יותר מאשר מפקד. הוא מנהיג דור, הוא רועה נאמן שכל חייו מוקרבים קודש לצאן מרעיתו. הרבי הוא משה רבנו שבדור. הוא ממלא את אותו תפקיד של משה, להחדיר אמונה בעם היהודי ולהנהיגו. לכן הרבי, האדמו"ר החסידי, כממשיך דרכו של משה, בחיר נביאי האומה, וכמי שמואצלת עליו מרוחו, אמור גם לנהוג על פי דרכו. ואם לחזור לדילמה המוסרית, ניכר כי החלטה מוסרית נשגבת, ראויה ואפילו נדרשת של המנהיג היא להישאר עם חסידיו, גם בוורשה, גם בתופת, גם בסכנת חיים ודאית, כשסיכויי ההישרדות הם אפסיים.

כיצד ייתכן הדבר

הקושי והייסורים היו מנת חלקו, ואלה לא מנעו מהרבי לראות את הפוטנציאל שבעולם

יחד עם האמור, אין לי ולו צל של ספק כי הרבי הריי"צ קיבל את ההחלטה המוסרית הראויה ביותר בזמן שהיה צריך לקבל את ההחלטה. כיצד ייתכן הדבר שלכאורה נקט בהחלטה הפחות מוסרית ובכל זאת בעיני אין ספק כי הכריע בדרך המוסרית, הראויה והמתאימה לתפקידו ומעמדו?

לפני שהסכים להיחלץ מוורשה התנה את יציאתו בהצטרפותם של 20 מחסידיו ששהו איתו. לקצין הגרמני, שרצה להצליח במשימה, לא הייתה ברירה אלא להסכים. יכול להיות שחשב שהצלת נפש אחת מישראל היא ערך נשגב ומחייב. אם לא היה מסכים לצאת את וורשה לא היו נחלצים גם כ-20 חסידים נוספים מהתופת, ולכן התרצה ויצא.

ייתכן גם שבזמן שהסתתר מההפצצות לא העריך את הטבח ההמוני שעתיד להתרחש בוורשה בשנים הבאות. בזמן שיצא, גרמניה רק החלה בכיבוש פולין, ויעברו עוד שנתיים לפחות עד שהמשרפות יעבדו במלוא הקיטור. מכתבים רבים שלו מלמדים עד כמה ניסה להמשיך ולדאוג למשפחות היהודיות באירופה. מכתבים אלה מסגירים כי ייתכן שבאותה נקודת זמן לא תיאר לעצמו את ממדי האסון שהולך ומתרגש על העם היהודי. ולכן יציאתו את וורשה לא נתפסה בעיניו כדילמה מוסרית כה קשה כפי שהיא נדמית בעינינו ברטרוספקטיבה.

ניתן להמשיך ולהעלות טיעונים המצדיקים את יציאתו של הרבי הריי"צ מוורשה הכבושה. אולם לא הטיעונים הם שהופכים את הידיעה כי הרבי נהג בדרך הנכונה והמתאימה ביותר שיכל לנקוט בה באותו זמן.

לא פחד למות

הדבר שמחזק את ההערכה לרבי ולמערכת קבלת ההחלטות בה נקט היא שבחינת קורות חייו מלמדת כי הוא מעולם לא פחד למות. הוא מעולם לא פחד להקריב את עצמו באופן טוטאלי, להשליך את חייו מנגד, למען אדם אחר, ולא רק למען אדם אחר אלא גם למען שימור וקידום ערכי היהדות.

כששהה הרבי הריי"צ בבריה"מ הוא נאסר שבע פעמים. בכמה מהפעמים כמעט הוצא להורג, ועדיין לא חשש להמשיך בהפצת היהדות למרות שהדבר היה אסור וגרר סכנה ממשית לחייו. פעם אחת איימו עליו החוקרים באקדח, והוא בתגובה אמר כי 'האקדח עושה רושם על מי שיש לו כמה א-לים ועולם אחד. אבל אנחנו, שיש לנו א-ל אחד וכמה עולמות, לא מתרשמים מהצעצוע הזה'.

אדמו"ר הריי"צ מגיע לארה"ב. מפורסמת אימרתו כי 'ארה"ב אינה שונה', אינה שונה באופן שבה צריך לשמור על הזהות היהודית בסביבה החדשה.

הרבי לא רק שהיה בעל מסירות נפש בולטת ולא פחד מהמוות אלא היה גם ענק רוח, איש אמונה יוקדת, בקיא בנגלה ובנסתר של תורת ישראל. ככזה הוא בוודאי קיבל את המשמעות העמוקה והטוטלית ביותר של השגחה פרטית. לכן בכל הנהגותיו, כפי שניכר מכתביו, היה לו ברור שאם הוא צריך למות, אזי הוא מוכן לעשות זאת במסגרת תפקידו לגלות את נוכחות הבורא בעולם. פטירה ביהדות משמעה העתקה, מעבר מעולם לעולם, מתפקיד אחד לאחר. העולם עבור הרבי היה עולם של נוכחות אלוקית ולא עולם של תופת וחרדות. העולם הוא פרוזדור צר שיש לעבור תוך ביצוע שליחות מסוימת בדרך לתפקיד הבא בעולם הבא. לכן גם קשה להאמין שחשש לגבי עצמו.

בהקשר זה מובא כיצד בסרט מסרב הרבי הריי"צ לרדת לבונקר בזמן ההפצצות. על כך ניתן להוסיף כי הרבי לא היה בקו הבריאות באותן שנים. הוא היה מבוגר, חולה, חלש, וודאי שגם במצב זה לא חשש מלהקריב את חייו לטובת מה שהאמין בו כנכון.

הרבי כפי שניכר מכתביו כנראה האמין כי יציאתו את גרמניה היא מחויבות שעליו לשאת על עצמו. הדבר האחרון שהעריך הוא שבעזיבתו הוא מציל את עצמו ונוטש את חסידיו. קורות חייו, מכתביו והשקפותיו מוכיחים כי אין לעמדה זו אחיזה אמיתית במערכת השיקולים שהפעיל כשהסכים לאתגר ההצלה המרתק.

 

[1] תשא לב, לב.

[2] וראו בזהר: זח"ג קנב, א.

[3] לתפקיד מנהיג הדור ולהפניות בעניין נח ואברהם אבינו ראו אצל הרבי מליובאוויטש: תורת מנחם יד חלק שני, שיחת ש"פ שלח, מבה"ח תמוז ה'תשט"ו, עמ' 158.

 

עוד בקטגוריה זו:

13 Comments

  1. Why did the previous rebbe put so much specific effort to save s his own family including his daughter Shaina and her husband who had no public role what so ever? Why were they more deserving then his faithful secretary Elchonon Morozov? This points to a man using his position to save himself and his family above all else.

  2. גיל, רק להזכיר ששנינו באותו צד, ומנסים לענות לביקורת לגיטימית שעלתה בפומבי, ודורשת מענה.
    ההבדל בינינו הוא שאני סבור שלא עלה בדעתו של הרבי כי הסכמתו להצלה נועדה רק כדי למלט את נפשו, ולו משום שכל כולו היה משוקע במסירות נפש.
    אם יש כאן שיפוטיות, אזי היא לחיוב.

  3. שלום יחיאל

    אני מתקשה להבין את טיעוניך. אכן, בהחלט מצופה מאדמו"ר כי יסכן את חייו כדי להציל את צאן מרעיתו. אבל באיזו צורה היה האדמו"ר יכול לפעול למען חסידיו בהיותו נרדף בווארשה?

    הישארותו בווארשה לא היתה יכולה לתרום דבר להצלת חסידיו, אולי רק לעודד את רוחם ברגעים האחרונים שלפני המוות, אבל האם זה עומד מול הצלת עשרים יהודים?!

    אני חוזר ומדגיש – שם לא היה קרב ומאבק אלא מכונת השמדה. הרבי כבר ידע אז שגרמניה מבקשת לחסל את היהודים, ולכן הורה לתלמידיו ולחסידיו להימלט מאירופה בכל דרך אפשרית.

    מדוע סבור מי שסבור כי היה עליו לדחות את היוזמה להצלתו ולהצלת כעשרים מחסידיו עמו, ובמקום זה להישאר שם וללכת כצאן לטבח?! האם אין חובה על כל אדם להציל את חייו ולנצל כל אפשרות של הצלה?!

    בהסכמתו להינצל לא "נטש" את חסידיו ולא "הפקיר" אותם לגורלם. דווקא יציאתו משם חיזקה את החסידים ונתנה להם עידוד ותקווה.

    קראתי לאחרונה תיאור על השמחה הגדולה ששטפה את חסידי גור בפולין כשנודע להם שהאדמו"ר מגור הצליח להינצל ולהגיע לירושלים. בוודאי שכך חשו גם חסידי חב"ד.

    לכן כל השיפוט הזה וכל הדיון הזה תמוה מאוד בעיני.

  4. שלום לך ד"ר הררי

    אני חושב שההשוואה למפקד בקרב שאינו נוטש ומשאיר את חייליו לבדם – איננה רלוונטית כלל למציאות בזמן השואה.

    שם לא היה קרב, שהמפקד יכול להילחם יחד עם אנשיו ולהשיג ניצחון. שם היה טבח, השמדה המונית. במצב כזה, כל מי שיכול להינצל – חייב להציל את עצמו.

    אם הרבי היה מסרב לצאת מווארשה, לא היה מועיל כהוא זה לחסידיו. בדיוק להפך, אפשר לשער את עוצמת השבר שהיה פוקד אותם אילו היה נשאר שם ונהרג. דווקא יציאתו משם אפשרה לו לפעול להצלת היהודים שנשארו באירופה.

    הרבי נהג בדיוק כפי שהורה לחסידיו – שכל מי שיכול להינצל, יברח ויציל את עצמו. הנחייתו זו הצילה עשרות מתלמידי ישיבת חב"ד, שיצאו מפולין והגיעו לשנחאי שבסין.

    כאשר נקרתה לפניו הזדמנות להינצל, סחט אותה עד תום כדי להציל כמה שיותר יהודים איתו, ובכך עשה את המעשה הנכון ביותר במציאות ההיא, במקום להישאר ולמות יחד עם עוד עשרים הניצולים למען אתוס שאינו במקומו.

    1. גיל, הטיעונים שאתה מביא מייתרים את כל הסוגיה המוסרית וכל הטיעון של מסירות נפש. מדבריך עולה כאילו אדמו"ר הריי"צ ברח להציל את עצמו וקצת קשה לי לקבל טיעונים אלה מכמה טעמים.
      ראשית בוודאי שדוגמת הקרב לא עוסקת בקרבות בהן יש פוטנציאל לנצח, כי אם בקרבות בהן המצב נראה אבוד, ועדיין לא כל חייל מציל את עצמו בקרב אובדני. דרך אגב כידוע רווחת האנלוגיה של לומדי התורה לצבאות השם. שנית, הרבי מדגיש במפורש כי על-פי התורה, ההנהגה הראויה היא שהמנהיג יסכן את עצמו לטובת כלל ישראל, כפי שמשה רבנו עשה (הרי משה יכל לסנגר רק על עצמו כנח או רק על אלה שלא חטאו, כאברהם, וכך היה נמנע מסיכון עצמי). מכאן, גם על-פי התורה, הרעיון שהעלית לפיו רגע לפני הקץ, החורבן, הרצח, כל אחד צריך להציל את עצמו אינו מתקבל על הדעת. שלישית, באותה השנה זה היה נראה נורא, אבל לא בהכרח סופני.
      הטיעון כי הסכים להציל עצמו על מנת להושיע יהודים נוספים דווקא כן מתקבל, אבל רק לאחר שמקבלים את הנחת היסוד של מסירות נפשו.
      מכיוון אחר, אני זוכר שהביקורת הרווחת כנגד העולם החרדי הייתה שרבנים רבים לא התירו לחסידיהם לצאת את אירופה, ובכך מנעו מהם את ההצלה. לא ידעתי שאדמו"ר הריי"צ עודד בריחה מאירופה, וזה בהחלט היבט מרתק המעיד על הבנה מוקדמת של קצב ההתדרדרות.

  5. ליחיאל
    שלום וברכה
    עם כל זה שכתבת נכון לגבי הבחירה של הרבי הריי"צ באותו זמן ועם כל זה שאתה לא הביקורתן אלא רק משיב. אני חושב שכחלק מההפצת המעיינות שאתה עושה וכל הכבוד לך על זה אבל אין "חסידות בלי רבי" ואני יסביר: פעם בימי הביניים (בערך 1000 שנה לפני אדמו"ר הזקן בעל התניא)היתה כת מוסלמית אחת שהאמינה באלוקים והיתה להם סבתא זקנה אחת שהיתה המנהיגה שלהם והיא תמיד היתה מתפללת לקב"ה ואומרת: רבונו של עולם את הגיהנום שלך תשאיר לשונאים שלך ואת הגן עדן שלך תשאיר לאוהבים שלך ובאשר לי, מספיק לי אותך בעצמך… וכאמור זה היה 1000 שנה ליפני אדמו"ר הזקן שאמר "אני לא רוצה את הגן עדן שלך אני לא רוצה את העולם הבא שלך אני רוצה רק אותך בעצמך"… אחד החסידים פירש זאת ואמר שאפשר להגיע למדרגות הכי נעלות אך דבר אחד יכול להיות חסר והוא, רבי…
    עצם זה שיכול לבוא כזאת ביקורת על רבי, זה מראה עד כמה אנשים לא מבינים מה זה רבי ואיך אנחנו צריכים להיסתכל עליו..
    בישבילך יחיאל אני מציע להשיג מכתבים של חסידים מהדור הקודם ותראה עד כמה ההיתקשרות לרבי יכולה להיות חזקה.. (תוכל להשיג אצל ועד חיילי בית דוד 770) אבל רק כדי לשבר את האוזן אומר ענין אחד: אחד החסידים הראשונים אמר שאם שלמה המלך היה יודע מה זה אהבה של רבי וחסיד הוא היה כותב את שיר השירים שלו לא במשל של איש ואשה אלא על רבי וחסיד…
    עלה והצלח יחיאל
    אני מברך אותך שתזכה שאתה תהיה זה שיחיש את ההתגלות של מלך המשיח בפועל ממש.

    1. מנחם היקר, אני מסכים איתך לחלוטין. רק למי שלא מבין עד כמה יסוד הקשר לרבי הוא משמעותי ועיקרי בחסידות, הקשר הזה תמיד נראה כמשהו ששייך לכיתתיות, לאובדן המרכיב התבוני אצל החסידים וכהנה. ובהחלט זהו נושא המזמין ביקורת שלעתים היא צהובה ולעתים היא משמעותית, שדורשת התמודדות והסבר. הביקורת על הרבי הריי"צ עלתה, ונצפתה על ידי רבים ולדעתי הייתה מחייבת התמודדות ותגובה – כבר בסרט עצמו, על ידי מי שמתאר את מסירות נפשו של הרבי. תחת התגובה הובאו דבריו הביקורתיים (ולטעמי הלא-רלוונטיים) של פרופ' מנחם פרידמן.
      בהחלט עוררת את הצורך לכתוב רשימה קרובה על יחסי רבי חסידים במחשבת החסידות.
      שבוע טוב

  6. ב"ה,
    משהו נוסף…לפי הכתבה שלך שמגובה בעובדות היסטוריות -לא שייך בכלל לומר שהרבי ניסה להציל את עורו ולהימלט מרוע הגזירה,בעיקר לא מאדם שישב מול שוביו שמנפנפים מולו באקדחים וכדו'
    שבת שלום ומבורך!!!!!

  7. יחיאל(חיליק)היקר!
    הניתוח שלך לעניין המוסרי -האם הרבי נהג כשורה וכו'…,מעניין ומראה על הביקורת העצמית שלך בתוך עולם היהדות ,בתוך זרם חב"ד ובודק את ערכי המנהיגות הראויים. שבת שלום ומבורך!!!

  8. ב"ה
    ליחיאל שלום רב! כידוע הרבי הריי"צ היה ידוע ומפורסם בקדושתו ובמסירות נפשו. הוא בודאי היה מאד חכם וידע להעריך היטב את מה שיקרה הרבה יותר טוב מכולם הן מצד רוח הקודש והן מצד חכמתו העצומה. אם הרבי החליט לצאת זה רק כי זה הדבר הנכון ביותר שהיה צריך לעשותו. אפשר להציע רעיונות שונים כגון: להילחם מבחוץ לעורר את דעת הקהל ואת מנהיגי העולם על המתרחש באירופה. או להציל את שארית הפליטה בארה"ב ששואת התרבות המערבית ריחפה מעל ראשיהם והיה צריך בשליחות ההשגחה העליונה להפוך את אמריקה למקום של תורה ולהפשיר את הקרח והקיפאון הרוחני ששרר שם. מה שבטוח שהרבי לא ברח מהמוות ולא חיפש מנוחה ושלווה אלא עשה את המוטל עליו באמת ובמסירות נפש עבור כל כלל ישראל.

Back to top button
דילוג לתוכן