אנשים שמחים יודעים מתי עדיף לא להבין ולא לדעת | פסיכולוגיה בפרשה, שמיני

יש שמחה בידיעה והבנה. גילוי של תובנות ורעיונות מעורר תענוג. אבל לפעמים התענוג והשמחה עלולים להתפתח למרירות, כעס ואפילו דיכאון.
למה, ומתי כדאי לעצום עין, לא לדעת ולא להבין.

מקורות

ביאורי הזהר, אדמו״ר האמצעי, פרשת שמיני

ויקרא ט

ויִּקְח֣וּ בְנֵֽי־אַ֠הֲרֹ֠ן נָדָ֨ב וַאֲבִיה֜וּא אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ בָהֵן֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עָלֶ֖יהָ קְטֹ֑רֶת וַיַּקְרִ֜יבוּ לִפְנֵ֤י יְהֹוָה֙ אֵ֣שׁ זָרָ֔ה אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א צִוָּ֖ה אֹתָֽם׃

וַתֵּ֥צֵא אֵ֛שׁ מִלִּפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה וַתֹּ֣אכַל אוֹתָ֑ם וַיָּמֻ֖תוּ לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה׃

וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן הוּא֩ אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר יְהֹוָ֤ה ׀ לֵאמֹר֙ בִּקְרֹבַ֣י אֶקָּדֵ֔שׁ וְעַל־פְּנֵ֥י כׇל־הָעָ֖ם אֶכָּבֵ֑ד וַיִּדֹּ֖ם אַהֲרֹֽן׃

תצא אש. רַ' אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר לֹא מֵתוּ בְנֵי אַהֲרֹן אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁהוֹרוּ הֲלָכָה בִּפְנֵי מֹשֶׁה רַבָּן, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר שְׁתוּיֵי יַיִן נִכְנְסוּ לַמִּקְדָּשׁ, תֵּדַע, שֶׁאַחַר מִיתָתָן הִזְהִיר הַנּוֹתָרִים שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ שְׁתוּיֵי יַיִן לַמִּקְדָּשׁ, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בֶן בַּיִת וְכוּ', כִּדְאִיתָא בְּוַיִּקְרָא רַבָּה:

ויקרא רבה י״ב

יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ (ויקרא י, ט), הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי כג, לא): אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם, מַהוּ כִּי יִתְאַדָּם, כִּי יִתְאַוֶּה לְדַם נִדָּה וּלְדַם זָבָה, (משלי כג, לא): כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ, בַּכִּיס כְּתִיב, לָשׁוֹן נָקִי הוּא, כְּדִכְתִיב (משלי א, יד): כִּיס אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּנוּ (משלי כג, לא): יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים, סוֹף שֶׁאִשְׁתּוֹ אוֹמֶרֶת לוֹ כְּשׁוֹשַׁנָּה אֲדֻמָּה רָאִיתִי וְאֵינוֹ פּוֹרֵשׁ, אָמַר רַבִּי אַסֵּי אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא סוֹף שֶׁמְטַמֵּא אֶת הַטָּהוֹר וּמְטַהֵר אֶת הַטָּמֵא. דָּבָר אַחֵר, אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם, וַדַּאי מַסְמִיק לֵיהּ. כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ, הוּא נוֹתֵן עֵינוֹ בַּכּוֹס וְחֶנְוָנִי נוֹתֵן עֵינָיו בַּכִּיס. יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים, סוֹף דְּהוּא עָבֵיד בֵּיתֵיהּ מֵישְׁרָא, מַה הָדֵין קְדֵרָה דִּנְחשֶׁת עָבֵיד קְדֵרָה דְחַסְפָּא עָבְדָא, מְזַבֵּין לָהּ וְשָׁתֵי חַמְרָא בְּטִימִיתֵיהּ. רַבִּי יִצְחָק בַּר רַדִּיפָא בְּשֵׁם רַבִּי אַמֵּי אָמַר סוֹף שֶׁהוּא מוֹכֵר אֶת כְּלֵי בֵיתוֹ וְשׁוֹתֶה בָּהֶן יַיִן, אָמַר רַבִּי אַחָא מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהָיָה מוֹכֵר כְּלֵי בֵיתוֹ וְשׁוֹתֶה בָּהֶן יַיִן,

ויקרא י

וַיְדַבֵּ֣ר ה׳ אֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃

יַ֣יִן וְשֵׁכָ֞ר אַל־תֵּ֣שְׁתְּ ׀ אַתָּ֣ה ׀ וּבָנֶ֣יךָ אִתָּ֗ךְ בְּבֹאֲכֶ֛ם אֶל־אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וְלֹ֣א תָמֻ֑תוּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃

ביאור שטיינזלץ על ויקרא י׳:ט׳

יַיִן וְשֵׁכָר, שם כללי למשקה משכר אַל תֵּשְׁתְּ, תשתה אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, וְלֹא תָמֻתוּ, חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. האיסור להיכנס שתוי למשכן ולבית המקדש אינו מוגבל לשעה המיוחדת של טקס המילואים וההקדשה, אלא עומד בתוקפו בכל דור ודור שבו מתקיימת עבודת הכהנים.

לדעת חכמים בגמרא בתענית יז ע"א, חל איסור על הכהנים בזמן הזה לשתות יין משום "מהרה ייבנה המקדש" ויכול להיות מצב שנצטרך כהן לעבודה ולא נמצא, בגלל ששתה יין, אבל להלכה פסק הרמב"ם כאביי שם, שאיסור זה נהג תקופה מסויימת אחר החורבן, אך בתקופת התלמוד מכיון שעברו שנים רבות ובית המקדש טרם נבנה – בטל האיסור. לאור האמור, האיסור על הכהנים הוא רק בזמן שהמקדש קיים ולכהני המשמר שעובד באותו שבוע (עיין הלכות ביאת המקדש פ"א הלכה ו-ז ברמב"ם ובראב"ד).

זהר, שמיני, ו׳

(ויקרא י׳:ט׳) יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ וְגוֹ'. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, מִגּוֹ פַּרְשְׁתָּא דָּא שַׁמְעֵינָן, דְּנָדָב וַאֲבִיהוּא רְוִי חַמְרָא הֲווֹ, מִדְּאַזְהַר לְכַהֲנֵי בְּהָא. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח, (תהילים ק״ד:ט״ו) וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ וְגוֹ', אִי בָּעֵי כַּהֲנָא לְמֶחְדֵּי וּלְאִשְׁתַּכְּחָא בִּנְהִירוּ דְּאַנְפִּין יַתִּיר מִכֹּלָּא, אֲמַאי אָסִיר לֵיהּ חַמְרָא, דְּהָא חֵידוּ בֵּיהּ אִשְׁתְּכַח, נְהִירוּ דְּאַנְפִּין בֵּיהּ אִשְׁתְּכַח.

תרגום: יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךְ אִתָּךְ וְגוֹ'.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מִתּוֹךְ הַפָּרָשָׁה הַזּוֹ שׁוֹמְעִים, שֶׁנָּדָב וַאֲבִיהוּא הָיוּ שְׁתוּיֵי יַיִן, מִשֶּׁהִזְהִיר בָּזֶה אֶת הַכֹּהֲנִים. רַבִּי חִיָּיא פָּתַח, (תהלים קד) וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ וְגוֹ'.

אִם צָרִיךְ הַכֹּהֵן לִשְׂמֹחַ וּלְהִמָּצֵא בְּהֶאָרַת פָּנִים יוֹתֵר מֵהַכֹּל, לָמָּה אָסוּר לוֹ יַיִן? שֶׁהֲרֵי שִׂמְחָה נִמְצֵאת בּוֹ, וְהֶאָרַת פָּנִים נִמְצֵאת בּוֹ?

אֶלָּא שֵׁירוּתָא דְּחַמְרָא חֶדְוָותָא. סוֹפֵיהּ עֲצִיבוּ. וְעוֹד דְּיַּיִן מִסִּטְרָא דְּלֵיוָאֵי אָתֵי, מֵאֲתַר דְּחַמְרָא שָׁרֵי, דְּהָא אוֹרַיְיתָא וְחַמְרָא דְּאוֹרַיְיתָא, מִסִּטְרָא דִּגְבוּרָה הוּא. (ס"א סיפיה עציבו, וכהנא שירותא וסיומא בעי חדותא ונהירו דאנפין, יין אתי מסטרא דליואי) וְסִטְרָא דְּכַהֲנָא מַיִין צְלִילִין נְהִירִין.

אֶלָּא רֵאשִׁיתוֹ שֶׁל יַיִן שִׂמְחָה, וְסוֹפוֹ עַצְבוּת. וְעוֹד, שֶׁיַּיִן בָּא מִצַּד הַלְוִיִּם, מֵהַמָּקוֹם שֶׁיַּיִן שׁוֹרֶה, שֶׁהֲרֵי תּוֹרָה וְיֵינָהּ שֶׁל תּוֹרָה הֵם מִצַּד הַגְּבוּרָה. (סופועצבות, והכהן תחלה וסיום צריך שמחה והארת פנים. יין בא מצד הלוים) וְצַד הַכֹּהֵן מַיִם צְלוּלִים מְאִירִים.

רִבִּי יוֹסֵי אָמַר כָּל חַד אוֹזִיף לְחַבְרֵיהּ, וְכָלִיל כֹּלָּא דָּא בְּדָא, וּבְגִין כָּךְ, חַמְרָא שָׁרֵי חֶדְוָותָא, בְּגִין דְּכָלִיל מִגּוֹ מַיָּא, וּלְבָתַר אַהְדָּר לְאַתְרֵיהּ, וְעָצִיב וְרָגִיז וְדָאִין דִּינָא. (וכהנא שירותא וסיומא בעי חדותא ונהירו דאנפין)

רַבִּי יוֹסֵי אָמַר, כָּל אֶחָד מַלְוֶה לַחֲבֵרוֹ, וְהַכֹּל כָּלוּל זֶה בָּזֶה. וּמִשּׁוּם כָּךְ יַיִן מַשְׁרֶה שִׂמְחָה, מִשּׁוּם שֶׁכָּלוּל מִתּוֹךְ מַיִם, וְאַחַר כָּךְ חוזֵר לִמְקומו, וְעָצוּב וְרוגֵז וְדָן דִּין. (והכהן תחלה וסיום צריך שמחה והארת פנים).

רִבִּי אַבָּא אָמַר, מֵאֲתַר חַד נָפְקוּ, יַיִן וְשֶׁמֶן וּמַיִם. מַיִם וְשֶׁמֶן לִימִינָא, נַטְלֵי כַּהֲנֵי וְיַרְתֵּי לוֹן, וְשֶׁמֶן יַתִּיר מִכֹּלָּא. דְּאִיהוּ חֶדְוָותָא שֵׁירוּתָא וְסִיּוּמָא, דִּכְתִּיב, (תהילים קל״ג:ב׳) כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ יוֹרֵד עַל הַזָּקָן זְקַן אַהֲרֹן. וְיַיִן לִשְׂמָאלָא, יַרְתֵּי לֵיוָאֵי, לְאַרְמָא קָלָא וּלְזַמְּרָא, וְלָא לִשְׁתּוּק, דְּהָא חַמְרָא לָא שָׁתִיק לְעָלְמִין, וְשֶׁמֶן בַּחֲשַׁאי הוּא תָּדִיר.

רַבִּי אַבָּא אָמַר, מִמָּקוֹם אֶחָד יָצְאוּ – יַיִן וְשֶׁמֶן וּמַיִם (דבש וחלב). מַיִם וְשֶׁמֶן לְיָמִין, נוֹטְלִים הַכֹּהֲנִים וְיוֹרְשִׁים אוֹתָם, וְשֶׁמֶן יוֹתֵר מֵהַכֹּל, שֶׁהוּא שִׂמְחָה רֵאשִׁית וְסִיּוּם, שֶׁכָּתוּב (שם קלג) כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ יוֹרֵד עַל הַזָּקָן זְקַן אַהֲרֹן. וְיַיִן לִשְׂמֹאל, יוֹרְשִׁים הַלְוִיִּם, לְהָרִים קוֹל וּלְזַמֵּר, וְלֹא לִשְׁתֹּק, שֶׁהֲרֵי יַיִן לֹא שׁוֹתֵק לְעוֹלָמִים, וְשֶׁמֶן הוּא תָּמִיד בַּחֲשַׁאי.

מַה בֵּין הַאי לְהַאי. אֶלָּא, שֶׁמֶן דְּאִיהוּ בַּחֲשַׁאי בִּלְחִישׁוּ תָּדִיר, אָתֵי מִסִּטְרָא דְּמַחֲשָׁבָה, דְּאִיהוּ בִּלְחִישׁוּ תָּדִיר וְלָא אִשְׁתְּמַע, וְהוּא בַּחֲשַׁאי, וְעַל דָּא הוּא מִימִינָא. וְיַיִן דְּאִיהוּ (קרח קע"ו) לְאַרְמָא קָלָא, וְלָא שָׁתִיק לְעָלְמִין, אָתֵי מִסִּטְרָא דְּאִימָּא, וְיָרְתִין לֵיוָאֵי לִסְטַר שְׂמָאלָא, וְקַיְימֵי לְזַמְּרָא לְאַרְמָא קָלָא, וְקַיְימֵי בְּדִינָא. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב, (דברים כ״א:ה׳) וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע.

מַה בֵּין זֶה לָזֶה? אֶלָּא שֶׁמֶן שֶׁהוּא בַּחֲשַׁאי, בְּלַחַשׁ תָּמִיד, בָּא מִצַּד הַמַּחֲשָׁבָה, שֶׁהִיא תָּמִיד בְּלַחַשׁ וְלֹא נִשְׁמַעַת, וְהוּא בַּחֲשַׁאי, וְעַל כֵּן הוּא מִיָּמִין. וְיַיִן שֶׁהוּא לְהָרִים קוֹל, וְלֹא שׁוֹתֵק לְעוֹלָמִים, בָּא מִצַּד הָאֵם, וְיוֹרְשִׁים הַלְוִיִּם לְצַד הַשְּׂמֹאל, וְעוֹמְדִים לְזַמֵּר לְהָרִים קוֹל, וְעוֹמְדִים בְּדִין. וּמִשּׁוּם כָּךְ כָּתוּב, (דברים כא) וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע.

בְּגִין כַּךְ, כַּהֲנָא כַּד יִיעוּל לְמַקְדְּשָׁא לְמִפְלַח פּוּלְחָנָא, אָסִיר לֵיהּ לְמִשְׁתֵּי חַמְרָא, דְּהָא עוֹבָדוֹי בַּחֲשַׁאי אִינּוּן, וּבַחַשַׁאי (ס"א אתחזי) אָתָאן וְאִתְכְּוָּון, (ס"א ובחשאי אתכוון במה דאתכוון) וְזִוִּוג לְמַאן דְּזִוִּוג, וְנָגִיד בִּרְכָאן לְעָלְמִין כֻּלְּהוּ, וְכֹלָּא בַּחֲשַׁאי, (ועוד) דְעוֹבָדוֹי כֻּלְּהוּ בְּרָזָא. וְחַמְרָא מְגַלֶּה רָזִין הוּא, דְּהָא כָּל עוֹבָדוֹי לְאַרְמָא קָלָא קָאִים.

מִשּׁוּם כָּךְ, כְּשֶׁכֹּהֵן יִכָּנֵס לַמִּקְדָּשׁ כְּדֵי לַעֲבֹד אֶת הָעֲבוֹדָה, אָסוּר לוֹ לִשְׁתּוֹת יַיִן, שֶׁהֲרֵי מַעֲשָׂיו הֵם בַּחֲשַׁאי, וּבַחֲשַׁאי (נראה) הֵם בָּאִים, וּמִתְכַּוֵּן, (ובחשאי מתכון במה שמתכון) וּמְזַוֵּג אֶת מִי שֶׁמְּזַוֵּג, וּמַשְׁפִּיעַ בְּרָכוֹת לְכָל הָעוֹלָמוֹת, וְהַכֹּל בַּחֲשַׁאי, (ועוד) שֶׁכָּל מַעֲשָׂיו בְּסוֹד. וְיַיִן הוּא מְגַלֶּה רָזִים, שֶׁהֲרֵי כָּל מַעֲשָׂיו עוֹמְדִים כְּדֵי לְהָרִים קוֹל.