דרעי, תקשיב לרבי

ביום ראשון, ז אייר תשנ"א, 20.4.1991, חודש לאחר "התרגיל המסריח", שבו חמישה חברי כנסת של ש"ס נעדרו מההצבעה ואפשרו את הפלת ממשלת האחדות, התייצב שלום דרעי, אחיו של אריה, שכיהן כשר הפנים באותה תקופה, אצל הרבי מליובאוויטש. הוא נשא עמו מסר מאחיו – כל מה שאריה עשה, הוא עשה למען עם ישראל", על המסר הוסיף בקשת ברכה.

הרבי ברך את אריה דרעי, דרך אחיו, שכל מה שהוא יעשה, יעשה בדרך הישר ובדרך הפנימיות.

"הרי הוא שר הפנים" המשיך ואמר. "ומכיוון שהוא שר הפנים, הרי לכל לראש הוא צריך להראות דוגמא שכל יהודי צריך להלך בדרך הפנימיות."

נראה שדברי הרבי מקפלים בתוכם המלצה לא פחות מאשר ברכה. המלצה שרלוונטית היום לא פחות מאשר לפני עשרים שנה. הרבי לא ברך את דרעי שיפעל בהכנעה, בהורדת ראש, בביטול, בענווה – כפי שתיאר היום את המניעים לשובו להנהגת ש"ס. הרבי כמו אמר לו עזוב את הענווה. תפעל כאדם פנימי. הענווה ממילא תגיע.

להיות פנימי

סביב פוליטיקאים ישנם רעשי רקע חזקים. יועצים, עיתונאים, בעלי הון, מקורבים, פרסומים בעיתונות, אירועים. אם הם לא עובדים על הישות שלהם, הם בקלות יכולים להסתחרר ולאבד כיוון. הם יכולים למצוא עצמם רצים אחר התהילה הזמנית, אחר הפרסום, ולאבד את המצפן. לאבד את האמת הפנימית, את אותו קול המוליך את האדם בדרך הישר.

המושג פנימי בחסידות הוא מושג יסודי. יש לו כמה מובנים, המשלימים זה את זה. על-פי אחד מהם, פנימי הוא מי שמונח בעניין. שחי את הרגע. שממוקד במה ובזה שלפניו. אדם פנימי הוא אדם ממוקד. הוא  שקוע לגמרי בעניין בו הוא עוסק ואינו טרוד בדברים אחרים. "פנימי" במחשבה החסידית הוא האידיאל, המודל הנכון לחיים.

הפנימי אינו עסוק בטכסיסנות וקומבינות. יש בו מן התמימות. על-פי ההגות החסידית, העולם נברא בכל רגע מחדש. הבורא מדבר ובדיבורו הוא מחדש את העולם כל העת. כאשר האדם ממוקד, הוא מתחבר לבריאה של אותו הרגע. על-ידי המיקוד הוא מתאחד במובן מסוים עם בוראו, עם האמת של המציאות.

מי שאינו נוהג כך הוא "חיצוני". טיפוס "חיצוני" הוא מי שלא מזהה את הדופק הפנימי של ההתרחשויות, אלא רק את מגמתן החיצונית. משכך הוא מפסיד את היכולת לחיות את הרגע, לחיות בהווה. המחשבות גוררות אותו לחיים במה שלא לפניו.

המיקוד הוא בעל ערך משום שהוא גואל את האדם מעיסוקו המתמיד בעצמו. חיצוניות מבטאת ריחוק של האדם מבוראו. הוא מעמיד את עצמו במרכז. הלך הרוח של אדם חיצוני הוא התקרבות למימוש אינטרסים אישיים, יצרים ותאוות.

להיות פנימי זו דרך מומלצת לכל אדם, אבל בעיקר לפוליטיקאי. באמצעות התנועה הפנימית ידעך כוח האגו להסב נזקים, והפוליטיקאי יוכל להיות מכוון שוב למטרה לשמה יצא לדרכו. מאחר ואור הזרקורים מגלה הכל, הוא תובע שהפנימיות תתגלה החוצה.

פנימי הוא גם מי שמחובר לפנימיותו. הוא מחובר לנקודה העצמית העמוקה ביותר ומצליח לגלות במסגרת חייו את כוחות הנשמה. הוא אינו נחפז לשנות את עמדותיו כתוצאה מדעת הקהל. מילתו היא מילה יציבה בסלע, משום שהיא נובעת מנקודת התקשרות עמוקה שלו לבוראו.

הדרך הישרה

אדם שהוא פנימי בוחר גם בדרך הישרה. הדרך הישרה היא לא בהכרח דרך האמצע, אם כי היא אמורה להוביל לשם. הדרך הישרה היא הדרך שבה האדם מאתר את המקום שבו הוא חיצוני, שבו הוא שוגה והוא מתקן את אותה תכונה על-ידי נקיטה בצעד קיצוני משמעותי, שיאזן את המידה הקלוקלת.

כך על-פי הרמב"ם "הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה . . שהיא רחוקה משתי הקצוות". אבל אם המידה הייתה, בלשון הרמב"ם, "רחוקה רק לקצה אחד, ירחיק עצמו לקצה השני וינהוג בו זמן רב עד שיחזור לדרך הטובה, והיא מידת הבינוני."[i]

למשל אם אותו אדם קלקל בצורה משמעותית בהיותו איש ציבור, התיקון אמור להיות "שלא בסדר ודרגה"[ii]. ההמלצה תהיה שימצא עיסוק אחר שיעזור לו לתקן את המידות שמונעות ממנו את ההליכה בדרך הפנימיות.

אם הייתי דרעי, ובמקרה הייתה לי שעה פנויה מול המחשב, ובמקרה הייתי מתגלגל לסרטון ה"נוסטלגי" הזה שבו אחיו מקבל את הברכה מהרבי, אולי הייתי מהרהר שוב לגבי הדרך עליה המליץ הרבי.

____________________________________________

פרסומות לפני הסרט – קראתם את הרשימה הראשונה שפורסמה היום – "שמחה ללא תנאים" – איגרת חובה של בעל התניא, לקראת כ"ד טבת.

_____________________________________________

[i] הלכות דעות פ"א ה"ד; [ii] תורת מנחם ח, חלק שני, ה'תשי"ג, עמ' 25.

על פי ויקפידיה ראו שימוש חופשי בתמונת דרעי